אריה בירו אהרון דוידי מאיר הר ציון טיבי שפירא עובד לדיז'ינסקי מוטה גור רפול איתן דני מט מוני מרוז אריק שרון

עדויות אישיות:

 רופא גדוד  890 - ד"ר משה אגמון

 

ד"ר משה אגמון: "ניתחתי את מאיר הר ציון בשדה הקרב".

 

"סיפרו שעשיתי את הניתוח בעזרת קנה של עוזי"
סא"ל (מיל') ד"ר משה אגמון קיבל את עיטור העוז

מאת:
טל זגרבה.
הראיון פורסם לראשונה בשבועון של צה"ל "במחנה" ביום
18 ‏מרץ ‏2008

 
ד'ר משה אגמון ועיטר העוז

 

מוריס אנקלביץ - פליט שואה

 

ד"ר משה אגמון נולד ב-1930 בגרמניה תחת השם מוריץ אנקלביץ. עם עלייתו של היטלר לשלטון, ברחה משפחתו לצרפת, שם הוחלף שמו ממוריץ בעל החיתוך הגרמני למוריס בעל המרקם הצרפתי. הוא וקרוביו הצליחו להתחבא מפני משטר וישי, עד שנתפסו ב-1942. למרבה המזל, חוק צרפתי מאותה התקופה אסר לכלוא נשים הרות, ואמו, שענתה על הקריטריון, הביאה לשחרור המשפחה. תקופה קצרה לאחר מכן ירדו האנקלביצ'ים למחתרת במטרה לחמוק מהגסטאפו, ומוריס הצעיר נשלח ללמוד תחת שם בדוי בפנימייה בצרפת. ממש עם סיום לימודיו, עשה הרופא הצעיר את דרכו למדינת ישראל, שבדיוק חיפשה מרפא לצרותיה שלה. כאן כבר הפך שמו למשה. מתוך דחף לתרום למדינה הצעירה, ותוך חירוף נפש, יצא אנקלביץ להגיש עזרה ללוחמיה-בניה של האומה הנאבקת. כך היה ב"מבצע יהונתן", פעולת תגמול שהתרחשה ב-11 בספטמבר 1956, ובמהלכה פוצצה תחנת המשטרה הירדנית בא-רהווה. בפעולה זו, בעת כיבוש יעד האויב נפצע אנושות מפקד סיירת הצנחנים, מאיר הר-ציון. ד"ר אגמון, אז סגן והיום כבר סא"ל (מיל'), ערך ניתוח שדה ראשון מסוגו בצה"ל ובכך הציל את חייו של הר-ציון. על כך הוענק לו עיטור העוז. 

ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ) ועיטור העוז. שנת 1956.

 

אריק שרון צעק

בשנת 1955, שלושה חודשים בלבד לאחר שקיבל את דיפלומת סיום לימודי הרפואה, עלה ד"ר אגמון באונייה ארצה. עם הגיעו, התכוונו הרשויות לשלוח אותו לעבוד בצפון הארץ, אך לרופא המבוקש היו תוכניות אחרות: הוא התעקש להצטרף לשורות צה"ל. "אמרתי להם: 'רבותיי, אני רווק, ואני רוצה להתגייס'", מספר אגמון. "למזלי הכרתי בהזדמנות את ד"ר חיים שיבא. הוא זיהה אותי, ושאל אם אני רוצה לעבוד פה. 'לא', עניתי, 'אתה היית קצין הרפואה הראשי במלחמת השחרור, ואני רוצה שתעזור לי להתגייס'. הוא הרים טלפון ותוך שבועיים הייתי מגויס. ככה זה התחיל.

"בחיל הרפואה היה מחסור גדול ברופאים, ולכן כשהגעתי לחיל ישר אמרו לי 'יש לנו מקום בשבילך'. טוב, בבקשה. לקחו אותי, הביאו אותי ואמרו לי שהולכים לתל נוף. תל נוף? ידעתי שזה חיל אוויר. אמרתי: 'טוב, תל נוף, שיהיה תל נוף'. אנחנו נוסעים, ואני רואה הכל כחול. פתאום, אני מבין שהנהג פונה לנקודה במחנה שבה כולם עם מדים ירוקים. שאלתי אותו מה זה, והוא ישר ענה: 'לא,לא, פה זה לא חיל אוויר'. טוב, נכנסתי למחנה הזה, וקיבל את פני דני מט. הוא לא דיבר צרפתית, ואני בטח ובטח שלא שדיברתי עברית. בין השאלות שלו הוא שאל אותי אם אני רוצה לצנוח, ואני את מה שהוא שאל לא הבנתי. ישב שם שליש, שבא אליי ואמר לי: 'תשמע, שואלים אותך אם אתה רוצה לקפוץ בפרשוט'. אמרתי: 'למה לא? אני ספורטאי, אז למה לא?'. ככה התקבלתי בלי להבין שום דבר.
"בתוך זמן קצר התחלתי להיכנס לכל העניינים של העבודה במרפאה. נשארתי במחנה והתחלתי להכיר את כולם. ומי לא היה שם? מי שקיבל אותי למחרת היה אריק שרון, והוא ישר התחיל לצעוק: 'דוקטור, ברוך הבא', כמו שרק הוא מדבר. הסגן של אריק שרון היה אהרון דוידי, שידע קצת צרפתית ואיכשהו דיברתי איתו. "הגדוד היה קטן, וכולם הכירו אחד את השני. שאלו אותי 'מה אתה מוכן לעשות?' אמרתי 'מה שתגידו לי, אתם תצאו – ואני אצא איתכם'. לאט לאט התחלתי לבקר את הפלוגות בשדה, כדי להכיר מקרוב את הצנחנים. כעבור שלושה חודשים, כבר יצאתי לקורס צניחה". 

  אריק שרון ואהרון דוידי

מימין: מפקדי גדוד 890 אריק שרון ואהרון דוידי

     

פעולת התגמול מבצע יהונתן - פעולת א-רהווה

מבצע יהונתן פעולת תגמול

 

בחודש ספטמבר 1956, לאחר התקפה מתוכננת של חיילי הלגיון הירדני על חיילי צה"ל שבמהלכה נרצחו שישה עתודאים שהיו סטודנטים לרפואה, הוחלט בצה"ל לצאת לפעולת תגמול, הראשונה מאז סוף 1955. התכנון היה לתקוף את הכפר אידנה שמדרום-מערב לחברון. "זו הייתה ההצטרפות הראשונה שלי לפעולה רצינית של ממש", הוא משחזר. "דוידי בא אליי ושאל אותי האם אני מוכן להיכנס ביחד עם החיילים. אמרתי להם: 'תשמעו, אם להיות, אז זה לא להיות שני קילומטר מאחור. צריך להיות עם החיילים'. הם התלבטו אם כן או לא, ואני אמרתי להם שמבחינתי זה כן. אני תמיד האמנתי שצריך לעשות את הדברים כמו שצריך.
"עמדנו לצאת, והתקבלה הודעה שכוחות ירדניים מתקדמים לאזור הפעולה המיועד. ראיתי פתאום את שרון, דוידי ועוד כמה קצינים עומדים על ג'יפ, מוציאים מפות וקובעים מקום אחר. בשעה עשר וחצי בלילה התחלנו לנסוע דרומה לבאר שבע. נסענו על כביש באר שבע-חברון, והגענו מרחק קילומטר מהמשטרה הירדנית. הקצינים התיישבו ליד הג'יפ עם המפות והתדיינו. שרון ידוע בדבר אחד: בכל פעם שקורה משהו, יש לו חמש תוכניות מוכנות. אז החליטו לשנות את הכיוון ואמרו לי: 'זו משטרת א-רהווה, שם על הגבעה ליד הכביש, ואותה אנחנו הולכים לתקוף'.
ירדנו מכלי הרכב והתחלנו ללכת ברגל. זאת הייתה גבעה עם שביל שעולה עד לראש. רס"ן מרסל טוביאס המפורסם, שהיה רס"ן כל כך הרבה שנים שקראנו לו סא"ל רס"ן מרסל, היה הסמג"ד, ואני נשארתי לידו. ביחד איתנו היה עוד חובש. התכוננו לפעול. במקביל, עשינו תצפית וראינו את החיילים הירדנים מסתובבים למעלה – הם לא הרגישו שום דבר. תוך כמה דקות התחילה ההתקפה.

בנין משטרת א-רהווה לאחר הפריצה. ליד הפתח בוצע הניתוח.

ניתוח לאור פנס

 

קנה ה טרכיאוסטומיה

 

"קודם כל ירינו ירי רתק – ירי מהצד על מנת לתת ריכוך ראשוני. איך שנגמרה האש, הפלוגה בפיקודו של מאיר הר-ציון תקפה. אני הייתי במרחק 20 מטר מהכניסה והם היו כבר בפנים. תוך כמה דקות נשמעו צעקות: 'דוקטור, דוקטור'. לקחתי את התיק, מרסל הסמג"ד רץ אחריי, ומצאתי את הפצוע הראשון שוכב על האדמה עם הבטן פתוחה. בדקתי אותו, אבל החובשים היו מיומנים וחבשו אותו היטב. פתאום צעקו לי שיש עוד פצוע ליד השער.
"רצתי פנימה עוד 30-20 מטר עד השער, שכבר היה פרוץ. התקרבתי, וראיתי חובש צעיר מנסה לחבוש לפצוע את הראש. שאלתי אותו אם הוא בטוח שהפציעה היא בראש, והוא ענה לי: 'לא יודע, ככה זה נראה. הדם באזור הראש'. פקדתי עליו לתת לי פנס. כל הניתוח בוצע לאורו של פנס כיס, כשהסיכון שהירדנים יראו אותו בחושך ויירו עלינו הוא גדול.
"בכל אופן, הארתי עם הפנס וראיתי שהפצוע הוא מאיר הר-ציון, ושהצוואר שלו נפוח – סימן לדימום פנימי. זה חנק אותו. הוא השתנק ובקושי נשם. לא היה לו דופק, והוא איבד המון דם. הוא נכנס לשוק, להלם. ההלם הזה הציל אותי באותן הדקות בגלל שהוא לא דימם יותר, וזה גם מה שאפשר לי לנתח אותו. אמרתי לחובש לתת לי סכין. בזמן שעבדנו, זרקו רימונים מלמעלה, ונפל גשם של חתיכות אבנים. בכל פעם ששמעתי 'בום', התכופפתי לכיוון מאיר כדי להגן מפני זיהום. זאת לא הייתה סביבה סטרילית, אבל אין מה לעשות –
  קודם כל חושבים על איך להציל חיים.
"בצד אחד מישהו החזיק את הפנס, בצד השני החובש פתח את החבישה, ומיד החלטתי שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לאפשר למאיר לנשום. הייתה לי סכין אמיתית לניתוח, ולא מה שסיפרו אחר-כך, שעשיתי את זה עם אצבעות, עם שיניים או אפילו עם קנה של עוזי. הכל שטויות, בתיק שלי היה סט שלם לניתוח כזה. (ניתוח טרכאוסטומיה. א.ג.)."מצאתי עם האצבעות את הנקודה בצוואר, והרגשתי שהאזור נפוח. פתחתי את הצוואר עם הסכין והכנסתי לתוכו צינורית. לכל צינורית כזאת יש מוביל עם שפיץ בקצה, שדוקרים איתו את האזור הנפוח. דרך המוביל מעבירים את הצינורית, ולאחר מכן מוציאים אותו. כך עשיתי, והרגשתי שניתוח השדה הצליח. מאיר התחיל לנשום".

הקנה הנשלף של מכשיר טרכיאוסטומיה

 
 
 

לאחר הניתוח מובל מאיר הר ציון
לתחנת איסוף נפגעים פיקודית

 
 

ד"ר אגמון 2008

 
מאיר הר ציון נפצע קשה  

 

הר ציון מאושפז בתל השומר במצב קשה.
בתהליך החלמתו הארוך הוא זוכה ב"פרס הנכה המשתקם".

 

במתקן חר"פ פיקודי, האורתופד ד"ר אלקלעי עורך בדיקה
להר ציון ומשלים את הטיפול לפני הפינוי לתל השומר.

 
     

לתמונות מפעולת א-רהווה
לחץ כאן

 

למפת פעולת התגמול בא-רהווה
לחץ כאן

 

למקבלי עיטורים בפעולת א-רהווה
לחץ כאן

 

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל