אריה בירו אהרון דוידי מאיר הר ציון טיבי שפירא עובד לדיז'ינסקי מוטה גור רפול איתן דני מט מוני מרוז אריק שרון

עדויות אישיות:

עוזי עילם - קורס מכי"ם פלוגה א'

 

"חובש! חובש!", צעקו לי "סופפו נפגע!".
סיפור אישי אודות פעולת תגמול בעזה
, פברואר 1955.
כפי שסופר לדניאל יוגל בתאריך  2.3.2003



עוזי עילם (טרכטנברג)
ועיטור העוז שקיבל

כבר בתחילת שנות החמישים שימשה רצועת עזה בסיס ליציאה של חוליות מחבלים, באותה תקופה הם נקראו פדאיון (מסתננים שהידים). לאורך הגבול של הרצועה לא הייתה גדר, היה רק תלם של חריש עמוק שנעשה עם טרקטורים. תלם זה היה סימן הגבול אשר לאורכו עשה צה"ל סיורים, ואותו ניתן היה לחצות בקלות.
בתחילת שנת 1955 היו חדירות רבות של מסתננים שרצחו תושב ליד כפר גבירול ועסקו בגניבת ציוד חקלאי ובפיגועים שונים בתחום מדינת ישראל. צריך לזכור שרוב הפעילות של הפדאיון הייתה מכוונת ע"י המודיעין המצרי, שהיה לו בסיס מוצק בעיר עזה. מפקד המודיעין המצרי היה זה ששלח אישית את החוליות. לאחר שג'יפ של גדוד 890 עלה על מוקש ליד הגבול, החליטו בממשלה לבצע פעולת תגמול גדולה ברצועת עזה.
בעת ההיא הייתי קצין ומפקד כתה בקורס מכ"ים של סעדיה אלקיים (סופפו) בפלוגה א'. בקורס היו שתי מחלקות בלבד, והוא היה קורס פנימי של הצנחנים. כשמפקד הגדוד אריק שרון וסגנו אהרון דוידי תכננו את הפעולה, הם החליטו לבסס את התקיפה על 5 כוחות עם מספר מצומצם של לוחמים.
כוח אחד בגודל של מחלקה הורכב מאנשים נבחרים מפלוגה א', ואני קיבלתי את הזכות להיות מפקד כתת החוד בגוף זה. כיתה נוספת בפיקודו של המ"מ הלל, נשאו את חומר הנפץ, וכיתה שלישית הייתה בפיקודו של טיבי שפירא. כוח שני בפיקודו של מוטה גור הורכב מלוחמי פלוגה ד'. כוח שלישי בפיקודו של דני מט כלל חלק מלוחמי הסיירת ואנשי יחידה 101 שביצעו את החסימה הדרומית. כוח רביעי בפיקודו של אברהם חלווה – רס"פ פלוגה ד' ביצע את החסימה הצפונית. כוח חמישי בפיקודו של משה ינוקא שימש כעתודה והיה אחראי על החילוץ. כוח זה נשאר בחלק הישראלי.
לסופפו הייתה חוליית לוחמים שכללה בזוקאי מעולה ואת המקלען הבכיר אורי ספקטור. אני הייתי בחוליית החוד והמשימה שלנו הייתה לפרוץ למחנה הצבאי מצפון לעיר עזה. התוכנית הייתה שאני וטיבי נפרוץ עם שתי כתות לפנים, כל אחת בגזרת המחנה שלו, והלל עם הסבלים שנשאו את חומר הנפץ ישהו קצת מאחור כעתודה.
מוטה גור והיחידה שלו יתקפו את תחנת הרכבת בעזה שהייתה קצת יותר מערבה.

עברנו את הגבול, ההתרגשות גרמה לפעימות לב מואצות, בכל זאת לעבור את הגבול זה סיפור בלתי שגרתי. הלכנו לכיוון נקודה מצפון לעזה ולאחר כחצי שעה התקרבנו למוצב של המצרים.

שמענו צעקה "מין הדא", שתקנו, ואז נורתה ירייה או שתיים, מיד הסתערתי על המקום הזה עם הכוח שלי, חיסלנו שם שני מצרים, האחרים כנראה ברחו. היות ואיבדנו את גורם ההפתעה, הייתה התלבטות האם כדאי להמשיך לכוון המחנה, ההחלטה הייתה להמשיך במשימה. אני המשכתי עם כוח החוד עד שהגענו לפרדס שבו התמקמה מפקדת הפעולה, אריק שרון, דוידי ומספר מצומצם של אנשים כולל רס"ן מיכאל קרטן וסא"ל דוד אלעזר (דדו) ממחלקת ההדרכה במטכ"ל שהיו משקיפים.
הלכנו הלאה, סופפו הלך קצת קדימה לאורך פסי הרכבת לראות היכן נמצא המחנה. שם בעצם קרתה טעות שעלתה לנו הרבה מאוד. צילום אוויר שהיה בידינו לא היה מעודכן והמחנה הופיע בו כפרוס יותר צפונה, למעשה המצרים צמצמו את שטח המחנה... הלכנו בכוונה להיכנס למחנה, אך הוא לא היה שם. תוך כדי הליכה מהירה לא שמנו לב שעברנו את הכביש. טיבי ואני, נכנסנו בטעות למחנה של משאבות המים, הלל נשאר מאחור. במחנה זה היו אוהלים ומבנים וחיילים שפתחו עלינו באש. כאן גם נפצעתי בפעם הראשונה, נפגעתי ביד מרסיס של רימון, והיד קצת התרסקה לי. חבשו אותי והמשכתי.
ברגע זה כאשר אנחנו מסיימים את הלחימה במחנה משאבות המים, מגיע אלינו אהרון דוידי סגן מפקד הגדוד, ואני שומע אותו אומר "סופפו, זה לא כאן!". סופפו התעשת, הבין את הטעות ומיד יצאנו ממחנה משאבות המים. בלי פקודות נוספות  החל סופפו לסחוב לכיוון הכביש ולאורך הגדר של המחנה הצבאי הגדול. הגדר הייתה מוארת לאורכה ע"י פנסים, אך במקום לתקוף מאחור, באנו מהחזית שם היה שער המחנה ולידו עמדות מקלעים.
סופפו החל ללכת עם החוליה שלו ואני אחריו. מיד נפתחה עלינו אש תופת, כל המצרים היו בעמדות, הייתה תאורה – ואנו היינו כמו ברווזים. בכוח שלי נפצעו כמה לוחמים, החלו צעקות "חובש! חובש!", צעקו לי "סופפו נפגע!". רצתי אליו, תחת אש יעילה , סיפור לא נעים, ומצאתי אותו שוכב על הכביש, גררתי אותו לתעלה. התבוננתי בו וראיתי פצע גדול מצרור כדורים. ראיתי שאין מה לעשות. גם את שאר הפצועים גררנו לתעלה והתחלנו לטפל ולחבוש אותם.
עוד אני בתעלה, מטפל בפצועים ומסביבי יריות, מגיע אהרון דוידי ונעמד חשוף ליד עץ אקליפטוס, לא היה לי נעים אז גם אני נעמדתי לידו.
דוידי אומר לי: "מה קורה?"
אני עונה: "סופפו נהרג ויש פצועים".
דוידי (שקט, רגוע וסמכותי): "ומאיפה הם יורים?" (כאילו שהוא לא ידע).
אמרתי: "הנה כאן וכאן וכאן וגם משם".
"ומה אתם עושים?", שאל,
"יש לנו קצת ררנ"טים ויש קצת רימונים ואנחנו זורקים ויורים".
"ומה אתה מתכוון לעשות?"
אני אומר: "ניקח את מי שיש וניכנס למחנה מהצד".
דוידי אמר: "בסדר".
וזה היה הכל.
קראתי בקול רם "מי שבריא מהכוח שלי שילך אחרי", כי הפצועים כבר היו חבושים ושכבו בתעלה. סה"כ הלכו אתי..... ארבעה אנשים, כל השאר היו פצועים.
החלטתי להיכנס למחנה מהצד שם מצאתי פרצה בגדר. ליד הגדר ראיתי את הלל וכתת סבלי חומר הנפץ אשר המתינו לטיהור המחנה. חתכנו קצת את גדרות-התיל ונכנסנו. אני רצתי פנימה ויחד עם שארית הלוחמים שלי באנו אל המצרים מאחור. טיהרנו במהירות את כל המחנה עד סופו, בדרך נהרג לי אחד החיילים – מיכה לבני ז"ל. בסיום הטיהור שלחתי את  זדיק להודיע לדוידי שהכל מטוהר.
דוידי בקולו השקט והבוטח מטיל עלי מיד משימה חדשה - פיצוץ המבנים במחנה משאבות המים. אבטחתי את חוליית החבלנים בפיקודו של בריזרד החבלן הגדודי, הלל הביא עם כתתו את חומרי הנפץ ותוך זמן קצר נהרסו כל המבנים במחנה.
כשנגמר החלק של הפיצוצים, החל הפינוי. כדי להגיע במהירות אל הגבול איתרנו משאית מצרית שהיו עליה כלי נשק רבים, העמסנו את ההרוגים וחשבנו לצרף  גם את הפצועים. אולם, כל המוצבים לאורך הגבול היו כבר בערנות, נשמעו יריות לכל אורך הכביש והייתה סכנה אמיתית בנסיעה על הכביש לכן החלטנו להתפנות ברגל.
באותם רגעים מגיע אלינו מוטה גור עם הכוח מפלוגה ד' שכבשו והרסו את תחנת הרכבת, מוטה היה זה שארגן את פינוי הנפגעים בעזרת מעט אלונקות תקניות והרבה אלונקות מאולתרות מרובים וחולצות. היו לנו מעל 20 נפגעים מהם 8 הרוגים. ארגנתי מיד כוח חוד לאבטחת הנסיגה שכלל מספר לוחמים מהכוח שלי שיכלו ללכת, לקחנו שתי אלונקות עם פצועים והתחלנו ללכת את כל הדרך חזרה, סיפור הפינוי והנסיגה הוא סיפור בפני עצמו... היינו צריכים לחכות שיסתיימו צרורות המקלעים מהמוצבים כדי שנוכל לנוע מבלי להיפגע.

לאחר שעברתי את הואדי הגדול והייתי בדרך אל הגבול, נאמר לי שפצוע קשה נשאר מאחור. ירדתי שוב אל הואדי ולקחתי את הפצוע רס"ן מיכאל קרטן העמסתי אותו על גבי והבאתי אותו לשטח הכינוס, לא ידעתי אם הוא חי או מת. אחרי שהבאתי אותו, וידאתי שכל האנשים שלי נמצאים במקום, וכל מי שצריך מקבל טיפול רפואי.  רק לאחר מכן הלכתי בעצמי אל האמבולנס (היחיד שהיה לנו), והראיתי את ידי המרוסקת לרופא הגדודי ד"ר שלמה שיבולת.  הד"ר ראה את היד ופקד עלי - "ישר ומהר לבית-חולים".
נסעתי לבית-חולים, ניתחו אותי ונשארתי שם. למחרת בבוקר מגיעים לבקר את הפצועים ראש הממשלה דוד בן-גוריון בלווית אריק שרון ואהרון דוידי. אריק רואה אותי שוכב שם ושואל: "עוזי, מה אתה עושה פה?"
"אני פצוע" אמרתי.
 "ומתי נפצעת?"
"נפצעתי בהתחלת הפעולה...".

אריק ודוידי היו בשוק. הם ממש הופתעו לגלות אותי במיטה היות ורק ד"ר שיבולת ידע על פציעתי.
 

 

 

 


כי  סג"מ  עילם עוזי
מ.א.  245829
גילה גבורה במילוי תפקיד קרבי
תוך חירוף נפש
במבצע "חץ שחור"

תיאור המעשה:
ביום ה-28 בפברואר 1955, בקרב עזה, בעת הפריצה למחנה האויב, אשר לתוכו ברחו כוחותיו, לאחר שנתקו את המגע, הסתער סג"ם עוזי טרכטנברג (עילם) בראש יחידתו ובמסגרת שאר הכוחות, על מחנה האויב. הוא ביצע את משימתו למרות שנפצע. לאחר כיבוש חלק אחד של המחנה, הופנה בראש יחידתו ובמסגרת שאר הכוחות, נגד חלקו השני של המחנה וטיהר אותו במהירות ובהחלטיות, כולל טיהור שטח שהוקצה ליחידת משנה שנייה. למרות היותו פצוע גילה יוזמה ומנהיגות מעולה, גם בארגון אבטחת המחנה הנכבש לצורך פיצוצו. סג"ם עוזי טרכטנברג המשיך לפקד על כיתתו גם בעת הנסיגה וביצע את המשימות המוטלות עליו למופת.

על מעשה זה הוענק לו
עיטור העוז

לפי חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל  תש"ל -1970

דוד אלעזר,  רב אלוף
ראש המטה הכללי

 

ניסן תשל"ג
אפריל 1973

"עמו עוז ותושיה לו" (איוב י"ב, ט"ו)

 

 
 

לרשימת הנופלים בפעולת עזה - לחץ כאן

 

למפת פעולת התגמול בעזה - לחץ כאן

 

למקבלי עיטורים בפעולת עזה - לחץ כאן

 

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל