עדויות אישיות:

גלעד ג'רי הראל  - מ"כ פלוגה ד'

"בשנת 1954 השתתפתי בפשיטה
על מחנה הלגיון בעזון". הסיפור המלא.

הרקע לפעולת עזון:
בתאריך 27/6/1954 נרצח חקלאי בשדות כפר סבא ע"י מסתננים כנראה מהצבא הירדני. ראש הממשלה משה שרת והרמטכ"ל משה דיין החליטו שיש לבצע פעולת תגמול הכוללת פשיטה לעומק שטח האויב כדי לפגוע ברוצחים. את המשימה הטילו על אריק שרון מפקד גדוד 890 והמטרה שהוגדרה לו הייתה לפגוע בחיילי הלגיון הירדני השוכנים במחנה אוהלים סמוך לכפר עזון על כביש קלקיליה שכם. מסיבות שונות נקבע שהפעולה תתבצע כביכול ע"י אזרחים ללא זיהוי צהלי.

המשתתפים בפעולה:
אריק שרון קבע שלפעולה תצא חוליה הכוללת 7 לוחמים. אהרון דוידי – סגן מפקד גדוד 890 יפקד על הפעולה, מאיר הר ציון – מפקד מחלקת הסיור מפלוגה א', יצחק ג'יבלי, יורם נהרי (ימו) ועמירם הירשפלד שלושתם ממחלקת הסיור. מאיר, ג'יבלי ונהרי היו בוגרי יחידה 101 ובעלי ניסיון עשיר. בהוראת אריק צורפו לפעולה שני מפקדים נוספים עם ניסיון קרבי, אך מפלוגה אחרת. המשימה הוטלה עלי ועל אלישע בן-צור מירושלים.

גלעד ג'רי הראל

ההכנות לפעולה:

באפסנאות של הגדוד הצטיידנו בבגדים ונעליים אזרחיות, קיבלנו נשק מיוחד שלא היה מקובל בצה"ל: תת מקלע טומיגן, סכין קומנדו וכמות גדולה של רימוני יד חומים. ביום הפעולה 29/6/1954 נסענו בשני קומנדקרים בלוית אריק שרון למפקדת פקוד מרכז. שם קיבלנו מאריק ומקצין המודיעין הפיקודי, תדריך מפורט על הפעולה והוקצה לנו זמן ללמוד את נתיב התנועה, מיקום מחנה הלגיון ואת דרך הנסיגה, הכל בעזרת מפות ותצלומי אויר. בשעות אחה"צ המאוחרות נסענו לקבוץ אייל (ליד כפר סבא), התכבדנו בכיבוד קל, כל אחד מאיתנו נפרד אישית מאריק שליווה אותנו עד סמוך לגבול, ויצאנו לדרך.

נתיב התנועה ליעד :
הלילה היה לילה חשוך ללא אור ירח, באופק נראו אורות קלושים של כפרים ערביים, האורות הבוהקים של הישובים הישראלים נעלמו אט אט מאחורינו. התנועה הייתה קשה, ונעשתה בשקט מרבי תוך זהירות לא לדרדר אבנים. רוב הזמן נענו סמוך מאד לצלע הר.
מאיר הר ציון אשר ניחן כידוע בחוש ניווט מעולה הוביל את החוליה. ידוע לכל שלמאיר רגלים ארוכות והוא בעל צעדים גדולים, אחריו צעד דוידי – גם הוא גבוה ובעל צעדי ענק, שניהם צעדו ואחריהם "רצו בריצה קלה" יתר הלוחמים. התנועה הייתה מהירה מאד בידיעה שהדרך ארוכה ומפותלת ואנחנו חייבים לחזור בטרם עלות השחר.
לפתע שמענו, בטווח מטרים ספורים מאתנו, קול שירה. מיד נשכבנו, צפינו וגילינו ערבי ככל הנראה שומר שדות שלא מן הנמנע שמע קול צעדים ופצח בשיר (אולי מתוך פחד). בשיקול דעת מהיר, הוחלט לחסל את הערבי בשקט וללא יריות שאם לא כן, קיים היה חשש סביר שהוא יזעיק את עזרת הצבא הירדני. ג'יבלי זחל אל הערבי ותוך דקות שמענו את גניחותיו האחרונות.
לשמחתנו, גילינו שאנחנו צועדים במקשת אבטיחים. אינני יודע מה שימח את ליבנו יותר, ההפסקה הקצרה בצעדה

בצוע הפשיטה:
המחנה של צבא הלגיון היה חשוך לחלוטין, רק מטווח קרוב ראינו את האוהלים. לא הבחנו בשמירה כלשהיא סביב המחנה וזה איפשר לנו להגיע לטווח קצר מאד. דוידי חילק אותנו לגזרות ובהינתן הפקודה, רצנו בשקט לאוהלים, נתקלנו ביחידת הלגיון והתפתח קרב יריות מלווה ברעמי רימונים. הבצוע שלנו היה קצר ויעיל. גורם ההפתעה נוצל עד תום ותוך דקות אחדות נסוגונו לנקודת כינוס לקראת תנועה חזרה למרות האש שנורתה לעברנו מכיוון המאהל. בשל החשכה ואולי ההלם שגרמנו לחיילי הלגיון, האש הזו נורתה לכל הכוונים וככל הנראה ללא מטרה. לפתע שמענו את ג'יבלי אומר: "חברה, נפצעתי ברגל". נעצרנו בנקודת הכינוס שנקבעה. חבשנו חבישה מהירה וזמנית את רגלו של ג'יבלי כשהמטרה הייתה להתרחק מהר ככל האפשר מטווח האש. הכדורים שרקו סביבנו, הבחנו גם בירי מרגמות קלות אבל אש זו לא הייתה יעילה. התברר לנו שג'יבלי לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו. ברגע שאחד מאתנו הרים אותו למצב של "סחיבת פצוע", הוא קיבל כדור נוסף בצוואר. חבשנו אותו במהירות והחשנו צעדינו כשג'יבלי נישא על גב אחד מאתנו וכל הציוד הכבד התחלק בין היתר. נשיאת ג'יבלי הכבידה והקשתה על החוליה משום שלא כולנו היינו בנויים גופנית לשאת אותו על הגב למרחק גדול. הצעידה בין הסלעים והטרשים הייתה איטית מאד והיה חשש אמיתי שלא נוכל להגיע לגבול לפני עלות השחר. אמנם, התרחקנו במידת מה מטווח האש והסכנה אך התחלנו לשמוע קולות של כלי רכב המותנעים ויוצאים לדרך. הבנו שהלגיון מתארגן למרדף כולל חסימות ומארבים על דרך הנסיגה שלנו. כעבור זמן מה נעצרנו להתארגנות קלה בתוך מטע זיתים סמוך מאד לכביש. היינו מותשים ועייפים אך ידענו שלפנינו יש עדיין דרך ארוכה מאוד, דרך עוקפת מארבים ומחסומים, וכי עלינו להגיע לפני אור ראשון לגבול ישראל.

יצחק ג'יבלי

הנסיגה לגבול ישראל:
ג'יבלי שכב סמוך לעץ הזית ולפתע הוא פנה אלינו ודרש להשאירו במקום ולא לפנותו, על מנת שלא ניפגע., הוא ביקש שנשאיר אותו לבד, כאן במטע, וניסוג. הוא גם ביקש שנשאיר לו רימון יד ושעון. כששאלנו לשם מה הרימון, אמר שכשיגיעו אליו הוא יפוצץ את הרימון יחד איתם. כזה היה ג'יבלי. דוידי ביקש את מאיר ויורם להתייעצות ואז הוחלט שאין אפשרות אחרת אלא להשאירו בשטח ולסגת. על כולנו נפלה הרגשה איומה של עצב וקדרות. לא היה לנו ספק בגורלו הצפוי של ג'יבלי והמועקה הייתה קשה מאד. נפרדנו ממנו במבטים אחרונים ואני זוכר – ללא אומר, והתחלנו בנסיגה חפוזה לכוון מערב – הביתה.

באזור מאחורינו שמענו רעש של תנועת רכבים ככל הנראה של הלגיון, ראינו אורות כלי רכב נעים אבל דרכנו עברה כמעט כולה על צלעות ההרים על מנת שלא להתגלות ולהקטין את הסכנה של התקלות במארב. האורות של הישובים היהודיים נראו עתה באופק. החשנו צעדינו ובאור ראשון חצינו את הגבול. אריק שרון חיכה לנו בנקודת המפגש. זכור לי שעל הממתינים נפלה חרדה ודאגה גדולה לשלומנו היות וזמן שובנו ארצה חרג בהרבה מהזמן המתוכנן ולא היה לנו מכשירי קשר כדי להודיע על העיכוב. עוד לפני שנערך תחקיר יסודי הסתודד דוידי עם אריק לשעה ארוכה ודווח לו את כל פרטי הפעולה.

רק לאחר שעות רבות התברר לנו שג'יבלי חי, נפל בשבי, ויכולנו לתכנן כיצד לפדות אותו.
 

עיטור העוז של ג'יבלי