אריה בירו אהרון דוידי מאיר הר ציון טיבי שפירא עובד לדיז'ינסקי מוטה גור רפול איתן דני מט מוני מרוז אריק שרון

עדויות אישיות:

אורי גץ - פלוגת הסיור החטיבתית

 

סיפור אישי אודות קרב המיתלה במבצע קדש

פציעה במיתלה
אני עומד בכביש החוף ועוצר טרמפ הביתה ומתיישב על-יד הנהג. אני באמת חוזר. לא הייתי בטוח שזה יקרה אי פעם. ידי הימנית חבושה וביד שמאל אני תומך בה כל הזמן. ומגונן עליה מפחד פן תפגע.
הנהג שואל: "מה קרה לך ביד?"

כשהצרפתים הצניחו לנו מנות קרב, כל אחד קבל מנה ארוזה בקופסת פח. היו אלה מנות קרב משופרות ממיטב המטבח הצרפתי, קבלנו הוראה שכל שניים יאכלו מנה אחת ולמחרת יאכלו את השניה. פתחתי את המנה שלי ותוך כדי כך שרטתי את אגודל ידי הימנית. לא התייחסתי לזה. בתוך המנה היו: בקבוקון רום, שוקולד, ביסקוויטים קופסת בשר וכבד אווז. יחד אתי אכל את המנה הזאת, חנוך רדליך, שחייב לי עד היום ארוחה צרפתית. אבל הוא כבר איננו.

אורי גץ

 

    למחרת היום אנחנו בעיצומו של קרב המיתלה. אני רץ במדרון ואינני רואה אף אחד מחבריי. כל אחד רץ לאן שהוא יכול. אני מחפש מעבר במצוק, כדי לרוץ ולרדת למטה.
    משה עוז מתל-עדשים, רואה, מסלע גבוה יותר את כולם נפגעים למטה, בזה אחר זה. הוא קורא לי לעצור. רצנו לעזור לחברים שהיו תקועים בוואדי. כך אני שוכב על האדמה בלי מחסה. אין לי מושג מה לעשות.
    מההר שממול, מעבר לוואדי, יורים עלינו. אני רואה את הכדורים פוגעים סביבי בהמונים. אני פוחד, כמעט היסטרי. כמו עובר אני שוכב מכווץ, הראש בין הידיים, מחכה. ברור לי שזה הסוף. שוב אני שומע את קולו של משה עוז: "אורי, תזחל לכוון שלי". אני זוחל אליו וכל הזמן הכדורים סביבי אינם פוגעים בי.
    אני מוצא את משה מאחורי מחסה די עלוב, אבל בכל זאת מחסה. זמן רב אנחנו שוהים במקום הזה עד שנשמעת צעקה: "כל מי שיכול, ירוץ חזרה לגב ההר שממנו באנו. " אני רץ כמו משוגע. כל הזמן יורים עלינו. אל מאחורי ההר מגיעים כחמישה-עשר לוחמים, רובם פצועים. מפקד המחלקה דוביק תמרי שולח אותי, עם פצצת הררנ"ט מוכנה בקנה כשלושים מטר קדימה, ואני מוביל לעבר מקום הכינוס של הכוחות.
    כשכולם סוחבים את כולם, אני הולך לפני השבר הזה, של מה שנשאר מהפלוגה. מין אדישות שורה עלי, השלמה משונה.
    אני מוכן, לכל הפתעה שתבוא מלפנים. דמדומים. אני שומע שקוראים בשמי. אברהם מצליח, מוביל את פלוגה א' שנכנסת לקרב ומזהיר אותי שהם באים ממול.
    אחרי עשר דקות בערך, אברהם מצליח נהרג. [על שמו קיים מפעל האימוץ של הצנחנים בעיריית רמת-גן.]

במשך הלילה הזה חיסלו הצנחנים כמאתיים וחמישים לוחמים מצריים ובבוקר שרר שקט.

לנו בסיירת חסרים כמה לוחמים. מפקד הגדוד אהרון דווידי אומר לי ללכת ולחפש את רוני פישביין, חברי הטוב. יחד למדנו במקווה-ישראל יחד שירתנו בצבא. הוא היה בן בית בביתי ברשפון ואני בביתו במושב חרות שבגוש תל-מונד. רוני פישביין, שאמו הייתה תמיד מגיעה לתל- נוף ברגל עם עוגה, היה אומר לי :"תגיד לה שתלך הביתה". הילד התבייש.
    לא היה לי אומץ למצוא אותו. אני מבקש ממוטי קמבר, מבית- אלפא, למלא את השליחות הזאת. מוטי מוצא את רוני הרוג.
    כעבור חודש, אמו של רוני צעקה עלי בביתם: "למה לא הלכת אתה, לחפש אותו ?" הצעקה הזאת מלווה אותי כל ימי חיי.
    היו רגעים שהייתי רוצה להיות במקומו.

מחזירים את הסיירת לתל- נוף, עשרה חיילים שנותרו עומדים על הרגליים. נראה לי שאנחנו גמרנו עם המלחמה הזאת, אבל לא. השריטה באגודל מציקה לי, אך למי יש זמן לזה? למחרת היום אחרי לילה של מנוחה אנחנו במטוס במטרה לצנוח בשארם א-שייך. בזמן הטיסה היעד שונה ואנחנו צונחים ב: א-טור. עשרה אנשי סיירת ראשונים במטוס ראשון. תפסנו את שדה- התעופה של א-טור.
    כל הלילה הונחתו שם כוחות צבא, כשהמטרה הייתה לעצור את בריחת המצרים משארם א-שייך צפונה לכיוון ראס סודר ומשם למצרים.
    מחזירים את העשרה לתל- נוף. אנחנו מגיעים ומתיישבים במחנה סטף, שעל-יד ירושלים. איש אינו יודע מה לעשות אתנו. אצבע האגודל שלי נפוחה, אינפקציה רצינית. בבית- חולים "הדסה", במרכז ירושלים, מחליטים לנתח את האגודל, אחרי ימים אחדים של כאבים ונפיחות. אני מקבל המון זריקות: זריקת אנטי-טטנוס, זריקת אנטיביוטיקה, זריקה נגד כאבים, וזריקת הרדמה מקומית. בסך- הכל האגודל כואב מאוד. אני יוצא מ"הדסה" אחרי הניתוח, היד כואבת מאוד, אני מחזיק אותה בידי השניה, כאילו להקל על הכאב. היד קשורה אל החזה בתחבושת סביב הצוואר.
    כך עם כאבי תופת אלה, אני יושב באוטובוס בדרכי לעין-כרם, ולסטף. קשה לי לעמוד בכאבים. אישה אחת שרואה את סבלי, ניגשת אלי ומציעה לי לבוא אליה הביתה כדי לנוח. אני מסרב, חברי הרי מחכים לי, הם מעמיסים את כל הציוד של הפלוגה על משאיות.
    האישה מפצירה בי ומציעה לי אפילו לישון אצלה עד מחר. היא אומרת: "בבוקר תרגיש יותר טוב". מה לא הייתי עושה כדי לנוח?! אבל אני מודה לה ובכל זאת מגיע לסטף, שם מחכים לי.

אנחנו יוצאים ישר לתל- נוף. בשק"ם של תל-נוף אנחנו יושבים במעגל עם מפקד הגדוד אהרון דווידי. הוא מדבר אלינו ומבקש שנלך לקורס קצינים, כי אנחנו נכס לצה"ל. הוא ממשיך לדבר על הימים הבאים, אני מרגיש רע ופונה אל ינאי פרידמן מבית-ינאי שיושב לידי. אני מנסה לומר לו שאני לא יכול יותר, אני מתעלף ונופל עליו.
    אני מתעורר בחדר-החולים של הבסיס. כעבור יומיים אני מתאושש. דווידי אומר לי לצאת לחופשה הביתה, עד שארגיש טוב. כך אני יושב בטרמפ הביתה ומנסה לספר לנהג שנשרטתי בידי והתחיל זיהום. הנהג מאוכזב, מבטל את דברי בתנועת-יד ואומר :" זה כלום".

אימי, כן אימי, מחזיקה בי ואיננה מרפה עם השתיקה שלה. ואני אומר לה שרוני נהרג. יש לה דמעות בעיניים, וגם לי.

אלוהים, מה אנחנו עושים לאימהות שלנו?!


         
לעמוד ראשי
גדוד 890
  לסיירת הצנחנים   לתיאור השלבים
בקרב המיתלה
         

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל