סיפור אישי אודות פעולת תגמול בא-רהווה

אורי גץ

אחריו...

 בחודש ספטמבר 1956, הגבול עם ירדן חם, מעשי רצח יום יומיים. צה"ל בונה תשובה חזקה וטובה.

קורס המכי"ם לא עבר עלי עם הרבה מהמורות. מעולם לא הייתי קפדן; פה גרגר בתוך קנה הרובה, שם כפתור תלוש מן החולצה הצבאית, אלה הדריכו את מנוחת מפקדַי. באמצע קורס המכי"ם התחלפו המפקדים. מעל הבמה שבטכס החגיגי, אמר יהודה רייף, המפקד היוצא, לאריה בירו, המפקד הנכנס, כבדרך אגב: "אף פעם אל תחפש נשק נקי אצל אורי גץ". גם זה נגמר, ציונַי בקורס היו בינוניים, בכל מה שקשור היה בהרצאת דברים הייתי בינוני וחלש, אך בשדאות, הייתי טוב ומעלה.

 מאיר הר-ציון, שהכרתי אותו עוד מימי ילדותי במושב רישפון, פגש אותי בבסיס ושאל אם אני רוצה להיכנס לפלוגה חדשה, סיירת, שהוא מקים. הייתי גאה! עוד בזמן שלמדתי במקווה-ישראל, יחד עם חברי הטוב רוני פישביין, שנהרג בקרב המיתלה, חלמנו להיות חיילים של מאיר. בכפר ציפו ממני להיות שם, ובקורס המכי"ם זה היה הכיוון. גם חלק מה- 101 וחלק מאנשי הפלוגה מקורס המכי"ם שלי נכנסו לסיירת.

כבר כמה שבועות ברציפות שאנחנו בסיירת מנווטים בלילות בכל הארץ, בדרך כלל ארבעה אנשים מנווטים שלושה או ארבעה ימים בנגב, אח"כ שבוע בגליל ושוב בנגב.
 

אריק שרון אסף את כל הפלוגות לשק"ם במחנה תל נוף. יוצאים לפעולה גדולה, בניין המשטרה במרכז אידנה, כפר גדול בהר חברון. אריק מדבר אל הגדוד, מחשמל את האווירה אנחנו נסחפים. נפשנו יוצאת אליו. הוא מסכם את מה שעומד לפנינו הערב ואומר: "אנחנו נעשה את זה, ונעשה את זה טוב!" וכל הגדוד עונה לו בקול שירה אדירה: "למה לא אמרתָ זאת, למה לא ספרתָ זאת, למה לא אמרתָ זאת מקודם?" אריק עשה עם האנשים שלו כבצבאו הפרטי, ככל העולה על רוחו. ואנחנו, האנשים שלו, הלכנו אחריו עד הסוף.

רמת הביצוע שלנו הייתה גבוהה, ובכל המרחב של אותם ימים לא היה כוח שיכול היה להתגונן. הייתה תחושה שאנחנו אדונים.

יוצאים לכוון הכפר אידנה. בדרך משהו משתבש, משנים כיוון לא-רהווה – בניין משטרה של הלגיון הירדני, על כביש באר-שבע –חברון. מאיר מוביל את הגדוד בראש הסיירת, ואחרינו כל הפלוגות האחרות. קשה לי לתאר את התחושה שלי בהליכה אחריו; כאילו זה הדבר הכי בטוח בעולם.

במשטרה היו כמה עשרות חיילי לגיון, חיילי הוד-מלכותו, מלך ירדן, עם חינוך אנגלי, חיילים טובים.

חולייה ראשונה מסתערת על דלת המשטרה בחיפוי פצצות, שאנחנו מנחיתים, על כל מי שמפריע, כמו למשל, לעבר הצריחים שעל בית המשטרה שעליהם מוצבים מקלעים יורקי אש. החוליות פורצות פנימה ושוטפות את כל הבית, ופוגעות בכולם. אחר-כך עוברים מחדר לחדר, לוודא שלא נשאר אף אחד. והנה תחת אחת המיטות, שוכב חייל ירדני, מוציא את נשקו ויורה כדור אחד ויחיד. יתכן וכדור זה פגע במאיר, בצוואר. הפגיעה קשה. (יש גם סברה שמאיר נפצע מרסיס של רימון).

בחצר המשטרה ליד דלת הכניסה, מנתח רופא הגדוד, ד"ר מוריס אנקלביץ' (משה אגמון), את מאיר הר ציון ומציל את חייו. אבל הוא לא חוזר יותר ליחידה. מאיר הר-ציון משאיר אחריו קצינים נפלאים שממשיכים את דרכו.

לתמונות מפעולת התגמול - לחץ כאן