אריה בירו אהרון דוידי מאיר הר ציון טיבי שפירא עובד לדיז'ינסקי מוטה גור רפול איתן דני מט מוני מרוז אריק שרון

עדויות אישיות:

צבי (טוט) ינאי - בית ספר לצניחה

כיצד קנה רפול את התואר מאמן נבחרת ישראל.
מוסקבה 1956 - תשט"ז.

 

ב-1956 נעל חרושצ'וב את הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בהוקעת פשעיו של סטלין ופתח סדק בחומת הברזל שניתקה את בריה"מ ממדינות העולם. ישראל מיהרה לנצל את הסדק הקטן לחידוש הקשרים עם יהודי בריה"מ. הוצע לראש הממשלה לשגר למוסקבה שלוש משלחות: רקדני עם, נבחרת ישראל בכדורגל וקבוצת צנחנים לאליפות העולם בצניחה חופשית. בן גוריון אישר את שיגור המשלחות והטיל על מערכת הביטחון לפתור שתי בעיות שנותרו עומדות ותלויות בעניינה של משלחת הצניחה: א) אזרוח הצנחנים שייצגו את המדינה באליפות העולם בצניחה חופשית. ב) אימון המועמדים לנבחרת בצניחה חופשית.
הבעיה הראשונה נפתרה ללא קושי. נקבע שהיוצאים למוסקבה יירשמו
כחברי "קלוב התעופה לישראל", גוף אזרחי למהדרין. הבעיה השנייה התגלתה כקשה יותר לפיצוח. אמנם כל מדריך צניחה חוגר מצנח חופשי על גבו כשהוא משלח צנחנים מהמטוס,אבל אף אחד לא עשה בהם עדיין שימוש.  גם טייסים

צבי (טוט) ינאי 1968

חוגרים מצנח חופשי כשהם יוצאים לטיסות, אבל אי אפשר היה להשתמש בניסיונם, כי חל עליהם איסור מוחלט לצנוח אפילו צניחה רגילה, לא כל שכן צניחה חופשית. מישהו בחיל האוויר העריך בשעתו שטייסים מאומנים בצניחה עלולים לנטוש את מטוסם בקלות רבה מדי במקום לנסות להנחיתו. עובדה, ב-1953 העברתי קורס צניחה ראשון לצוערי הטיס של חיל האוויר. הקורס כלל אימון קרקע מעשי ואימון צניחה חופשית תיאורטי. כל מה שידעתי על צניחה חופשית באותה עת למדתי ממדריך ישן בן עשרה עמודים של חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה.


פרידה מהמפקדים לפני היציאה למוסקבה. עומדים מימין לשמאל: דני מט מפקד ביה"ס לצניחה, יואב שחם, אריק שרון המח"ט, מיכה בן ארי (קפוסטה). כורעים: שרגא טל (טופול), אליהו בן דוד (סגמן).

 

הפתרון נמצא כאשר נודע למשרד הביטחון שמדריך הצניחה הוותיק שמעון צחור (בוגר קורס מדריכי צניחה מחזור א') הוא גם אולי מומחה לצניחות חופשיות. עליו הוטלה המשימה להכשיר תוך 45 יום קבוצת צנחנים לאליפות העולם בצניחה חופשית.
מדרך הטבע משך אליו הקורס מועמדים מקרב מדריכי הצניחה, אבל מפקד החטיבה אריק שרון הורה לצרף לקורס גם לוחמים מיחידות השדה. כמו כל דבר חדש ובלתי מוכר, הצניחה החופשית הציבה רף גבוה של אומץ אישי בפני משתתפי הקורס. גם מטוס הסטירמן הדו-כנפי ששימש אותנו לאימונים תרם לא מעט להעלאת סף הפחד. הוא צבר גובה באיטיות מורטת עצבים, ומשהגיע ל-3,000 רגל נדרש החניך לקום מהמושב הקדמי, לצאת אל כנף המטוס ולעמוד זקוף עליה עד שסימון הצלב על הקרקע מבצבץ מתחת לקצות נעליו. זה היה הרגע שהיה עליו להפיל את גופו קדימה. המעבר ממצנח אוטומטי, שפתיחתו נעשית על ידי רצועה המחוברת לכבל במטוס, למצנח חופשי שפתיחתו נעשית במשיכת ידית על פי החלטת הצנחן, הטיל עומס פסיכולוגי לא קטן על חניכי הקורס. אף כי בעשרת הצניחות הראשונות הורו לנו לא להרפות מידית המשיכה במשך כל זמן הנפילה החופשית, המבחן היה לא קל. מה גם שבנפילה חופשית בידיים חבוקות משקל הגוף נוטה קדימה.

כולנו, בלי יוצא מן הכלל, עשינו את השניות הספורות של נפילה חופשית בסלטות לפנים בלוויית סחרור אופקי. מעוצמת החוויה פרשו מהקורס בזה אחר זה מיטב הלוחמים וגם ותיקי המדריכים מבית הספר לצניחה. נותרנו שישה בנים ושלוש בנות. משהגענו לשהייה של עשר שניות הורה לנו שמעון צחור להרפות מידית המשיכה מייד בתחילת הנפילה, לפרוס ידיים לצדדים ולהצמיד רגליים. בקפיצה לבריכה מגובה של שלושה מטרים זה נראה יפה כמו צלילה של ציפור, אבל באוויר, מגובה 4,000 רגל ובנפילה חופשית בת 20 ו-30 שניות, הגוף נוטה ליפול בסלטות רצופות. כל ניסיון לעצור את הסלטות לפנים מעביר אותך לסלטות לאחור או לחילופין לסחרורים ימיניים או שמאליים. גם פתיחת המצנח התפתחה עד מהרה לחוויה טראומטית. השתמשנו במצנחים רגילים שנפתחו בבת אחת. לפתיחה מיידית זו היו שתי תוצאות עגומות: האריג של חופת המצנח לא עמד בעומס הפתאומי של לחץ האוויר ונקרע לגזרים; מכת הבלימה שהייתה שקולה לשני טון כיווצה את רצועות הרתמה וחתכה בבשר הירכיים והכתפיים. כדי להקדים תרופה למכה הנחנו תחבושות אישיות כפולות מתחת לרצועות הרתמה. לקרקע הגענו עם חופת מצנח קרועה ועם חבורות כחולות בכל הגוף, אבל עם חוויה עצומה ובהקלה גדולה שיצאנו בחיים.

כאילו לא די בכך, הניקוד בתחרות ניתן על ביצוע מדויק של תרגילים באוויר, על פתיחה מדויקת של המצנח בגמר הנפילה החופשית ועל נחיתה קרובה ככל האפשר למרכז המעגל. כדי למנוע את הרוח מלסחוף את המצנח אל מחוץ למעגל המטרה נדרשנו לטפס על המיתרים - עד כדי נגיעה בחופה. במצב זה חופת המצנח נסגרת, מה שמבטיח נפילת "נר" אנכית לעבר הקרקע. הבעיה היא שבעת שחרור המיתרים חופת המצנח מתנפחת בבת אחת והמיתרים המשתלשלים בחופשיות תחת הרגליים נמתחים בבת אחת. בדרכם למקומם הטבעי הם נוטים להסתבך ברגליים ובידיים תוך הצלפה חדה בפנים ובשאר חלקי הגוף. בכל מקרה יוצאים מסגירת המצנח חבולים ושרוטים כמו אחרי מאה פלאקות מסוהר טורקי.

משהגענו למוסקבה ונכנסנו למעגל התחרויות התגלו לנו כמה עובדות מפתיעות:
1.           
הצניחות עומדות להתבצע ממטוס דו-מנועי דומה לדקוטה, שהצניחה ממנו נעשית מהדלת ולא מהכנף, עובדה שחייבה אותנו לאלתר יציאה אחרת מזו שהתאמנו עליה ולהתמודד עם נפילה חופשית שונה מזו שהתרגלנו לה.
2.           
הצניחה מתבצעת ברגליים ובידיים כפופות, בדומה לצפרדע. סגנון הצניחה שהתאמנו בו בארץ, סגנון הציפור, היה יכול להביא אותנו להישג מכובד באליפות העולם בקפיצה אמנותית לבריכה, אבל תחרויות המים התקיימו באותה עת  באיטליה, לא במוסקבה.
3.           
המצנחים ששימשו את המתחרים שלנו נפתחו בהדרגה, ריחפו באוויר בנחת, שייטו בקלילות באמצעות טבעות משיכה ונחתו כמו פרחים בלב המטרה. המצנחים שלנו היו טובים לצניחה במיתלה לא במוסקבה.

איש לא הופתע מהמקום האחרון שתפסנו. כפרס ניחומים הוזמן רפאל איתן לצנוח צניחת כיף עם שאר מאמני הנבחרות שהשתתפו באליפות העולם. רפול, אז מג"ד צעיר אצל אריק שרון, קיבל ממנו צ'ופר לנסוע עם המשלחת למוסקבה. רשמית הוא נרשם כמאמן הנבחרת, אף שלא צנח מעודו צניחה חופשית. אבל הזמנה היא הזמנה ובשביל הכבוד צריך לעבוד. הסברנו לרפול איך מושכים את ידית הפתיחה של המצנח. משאר העצות הוא היה פטור, כי צניחת הכיף הייתה מוגבלת למזלו לנפילה חופשית בת שלוש שניות. רפול עלה למטוס וצנח. הצנחנים מצ'כיה שישבו סמוך לנו לא הבינו למה אנחנו מוחאים לו כפיים. בתמונה הקיבוצית שצולמה אחרי הנחיתה רפול נראה מרוצה יותר מעמיתיו המאמנים שהיו מאחוריהם יותר מאלפיים צניחות חופשיות.

רפול ועמיתיו המאמנים 1956.

בדיעבד התברר שתרומתו העיקרית של רפול לנבחרת באה לידי ביטוי בתחום רוחני יותר. לפני הנסיעה ניסו נציגי הרבנות הצבאית ללמד אותנו פרק בהלכות תפילה בבית הכנסת הגדול במוסקבה, שבו היינו אמורים להתפלל בשבת: מתי קמים, מתי אומרים אמן, מתי פונים למזרח וכיוצא בזה. עד מהרה הבנו שלא נצליח להשתלט על כל התורה על רגל אחת ומינינו את רפול לרכז תפילה מטעמנו. סוכם שכולנו נסתכל עליו בכל שעת התפילה והוא יסמן לנו באמצעות סימנים מוסכמים מתי לקום, מתי לפנות למזרח ומתי לומר אמן. התפילה עברה ללא תקלות ורפול קנה לו בזכות את תואר מאמן נבחרת ישראל בצניחה חופשית.

משלחת ישראל לאליפות העולם ה--3 בצניחה חופשית שנערכה במוסקבה. קיץ 1956.
עומדים משמאל לימין:
אריה סריג, ראש המשלחת מטעם משרד הביטחון, רפאל איתן (רפול - לוחם, מפקד גדוד 890) המאמן, שמעון צחור (מדריך צניחה), יעקב שבתאי (טייס, טייסת 103), צבי (טוט) ינאי (מדריך צניחה), יואב שחם (לוחם, מפקד פלוגה גדוד 890), מיכה בן ארי (קפוסטה) (לוחם, מפקד בסיירת הצנחנים) שרגא טל (טופול) (מדריך צניחה), אליהו בן דוד (סגמן) - (מפקד מחלקת ציוד בטחון), יוכבד צור (צנחנית, נישאה לטופול אחרי התחרויות), יוספה טל מיכאלי (צנחנית). חסרות על הבמה: דינה שחף שסדקה את ירכה באחת הקפיצות בארץ, שמרה על הסדק בסוד, יצאה למוסקבה, ושם הודיעה שלא תוכל לצנוח. רחל מרקובסקי, יו"ר קלוב התעופה ולילי נשר, מתורגמנית. בתמונה הקטנה: מטוס הסטירמן ששימש לאימונים.

 

         
לעמוד ראשי
גדוד 890
  לרשימת מדריכי הצניחה   להקמת בית ספר
לצניחה
         

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל