עדויות אישיות

דפים אלה מוקדשים לעדויות אישיות או קורות חיים של לוחמי הצנחנים בעשור הראשון. הדברים מובאים כאן בניסוחם המקורי (עם שינויי עריכה קלים).

דבר המ"פ בכינוס הפלוגה לרגל מלאות 50 שנה להקמתה.
מאת: יאיר לין

יאיר לין בכינוס פלוגה ד'
אפריל 2005

שלום לכל חיילַי - ולנשותיכם גם כן. שמחה גדולה היא לי לראות את כולכם - וברוכים תהיו בהתכנסכם לכנס המיוחד והחד-פעמי הזה (אם זה יצליח נתכנס בעוד 50 שנה שוב), כנס פלוגה ד' - המכונה "הסיירת" - של גדוד נח"ל מוצנח 88, גדוד שהשתתף ולחם בפעולות התגמול ובמבצע קדש. הפלוגה שלנו, פלוגה ד', התמקמה עם תום המלחמה במרחב א-טור, והייתה הפלוגה שליוותה את כל הסיורים בדרום סיני בשלושת החודשים שסיני היה בידינו.
בכלל שכחתי. נכון שהכרתם אותי מייד כי בכלל לא השתניתי? השערות הלבנות זה בגלל שהשתזפתי במדבר. זה רק נראה כך, טעות אופטית.
חיילים יקרים, אני היום בן 70 +, וכפי הנראה שגם אתם, פלוס מינוס. בפעם האחרונה שנפגשנו הייתי בן 20. חלפו שני דורות. הייתם מאמינים שבעשרים-שלושים שנה יעברו 50 שנים? עכשיו אני מבין איך ההורים שלי הזדקנו.
לא השתנינו, כן השתנינו, מה שבטוח הִשתנה זו התמימות הרבה והיפה שהייתה אז נחלת כולנו. אז, ב-56 בתום המלחמה, קיווינו והאמנו שזו תהיה המלחמה האחרונה, שלא תהיינה עוד מלחמות, שילדינו - קל וחומר נכדינו - לא יצטרכו עוד להלחם כמונו...
בתחילת שנות ה-90 התפרסם השיר של שמואל הספרי "אנחנו הילדים של חורף 73", בו שרים ילידי 73 - מלחמת יום כיפור - בשעת גיוסם לצה"ל: "הבטחתם יונה, הבטחתם שלום, הבטחתם לקיים הבטחות"... השיר שכולנו יכולנו להזדהות איתו. אולי שכחנו שגם אנחנו היינו כמעט ילדים של מלחמה - מלחמת סיני וכל המלחמות הקטנות שקדמו לה, וגם אז ב-56 היו הבטחות שלא יהיו עוד מלחמות, הרי נלחמנו וניצחנו...

והנה היום, 50 שנים מאוחר יותר, אנחנו יושבים כאן, בני 70 פלוס מינוס, כל אלו שזכו, באתר המרשים הזה, המנציח את מורשת הצנחנים. יער עמודים, לכל מלחמה עמוד, מול בתיה המאיימים של עזה; לפנינו מתוחה גדר המערכת, דרך הפטרולים התחוחה, סיורים של חיילי מילואים הנוסעים אנה ואנה במטרה לסכל ניסיונות חוזרים ונשנים להניח מטענים, לחדור לישובים, להרוג יהודים. היום קוראים לזה מטענים, בזמננו מוקשים, והשלום המיוחל - מאתנו והלאה... כך נראה.  ואולי -
ואולי - בכל זאת, הפעם, בסימן ההינתקות והניסיונות הנשנים להידברות, אולי יפתח איזה צוהר - פתח תקווה לשינוי - כדברי הפזמון היפה שכתבה נעמי שמר, שלא מכבר הלכה מאתנו, פזמון שנקרא "עוד מעט מסך" - האומר: "אולי, אולי יפתח חלון, אולי תפרח תקווה שעוד איני מכיר, ונגלה פתאום את סוף השיר"... הלוואי...
לא כולם, לא כל חיילינו, נמצאים איתנו. כמה לא הגיעו מכיוון שמועד הכנס לא התאים להם. אך עוד מספר חיילים שלנו שאיתרע מזלם, הם נהרגו במהלך המלחמות שלנו, ועוד אחרים שהלכו מאתנו במשך השנים האחרונות בגלל מחלות קשות. אני, בשם כולכם, מביע את צערנו והשתתפותנו בצערם של בני המשפחות שנמצאים עמנו וגם של אלו שאינם כאן. אנו נזכיר אותם בטכס זיכרון קצר שנקיים כאן באנדרטה, מיד כשאסיים את דברי.
עם כל זאת אני מרגיש הרבה שמחה בלב להיות כאן אתכם, להיפגש ולהתראות אחרי זמן כה רב, שעבר מהתקופה המאוד מיוחדת שהיינו ביחד. כולנו, כל אחד מאיתנו, הגיע עם זיכרונותיו, ישנם זיכרונות טובים ויש טובים פחות. אחד הזיכרונות הטובים שלי, שהייתי לא פעם אומר לעצמי כסמ"פ ואחר כמ"פ, שיש לנו בפלוגה חבר'ה טובים שטוב להיות איתם (וכמו שאתם יודעים זה אתם). (סיפור יאיר גרבוז על חיל האויר)
היינו פלוגה של לוחמים צעירים וענייננו היה המלחמות בהן השתתפנו והאימונים השונים שהכינו לקראתן.
מלחמות הן תמיד איומות ונוראות ומולידות שכול ויתמות ועצב וכאב רב. והלוואי שלא היו קיימות בחיינו. אבל לאותם אלו שמשתתפים ועושים אותן, אולי בעל כורחם, דווקא בגלל הסכנות, הקושי, האינטנסיביות, המעורבות העמוקה, התלות הרבה בחברים, הטוטאליות המוחלטת שהן מחייבות, בגלל כל אלה הן מולידות, בצד הכאב והצער, את אותה חוויה חזקה משותפת, ייחודית, שקוראים לה אחוות לוחמים, אותה חברוּת, קירבה, שמהווה מעין קוד משותף, מעין סוד. אולי זו אותה רעות ידועה, המוזכרת כל-כך יפה בשיר הרעות שכתב חיים גורי בתקופת הפלמ"ח או מלחמת העצמאות: "הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת... אך רעות שכזאת - לא תתן את לבנו לשכוח..."
ומתברר שלא שוכחים. אותן חוויות חזקות משותפות שקושרות, אותה רעות שמלווה אותנו - כל אחד מאיתנו - מתקופת הצבא, נשארת לאורך השנים, אולי לאורך כל החיים, ושום דבר, לא הזמן, לא המרחק, לא העיסוק, לא יכול לה. היא נשארת כמו להבה קטנה של פרימוס וגם אם שנים לא נפגשים היא לא כבה. מה לעשות, אין רע בלי טוב (החברים שלי מהצבא, גם היום, החברים הכי טובים שלי). אולי מתאים כאן המשפט שטבע אלכסנדר פן בשירו "וידוי":
   כן היה זה לא טוב,
   היה רַע לתפארת,
   אבל עֵד לי האל החורץ גורלות:
   אם יהיה זה שנית
   אל יהיה זה אחרת...
אולי אותה חברוּת, אותם זיכרונות משותפים, חווית שעברנו יחד שיצקו את אותה אחוות לוחמים - היא הדלק, היא האנרגיה שיוצרת את הרצון, את המוטיבציה להיפגש, להתראות, לדבר ולרצות בכנס כזה לאחר כמעט 50 שנה.
ועם כל זאת וחרף כל מה שאמרתי, נדמה לכם שהכנס נולד צ'יק צ'ק. היו לי רגעים של ספקות באשר לקיומה של אותה מוטיבציה להיפגש ולבלות ביחד. האם אכן קיימת אותה אנרגיה רוחשת, שאמורה לפרנס כנס ולהבטיח את הצלחתו. צריך לזכור שאנחנו לא פלוגה ד' בגדוד 890 או גדוד בחטיבת גולני. שם החיילים, לפחות רובם, מתגייסים ונכנסים לפלוגה או למחלקה ויוצאים ממנה אחרי 3 שנים, כשהם כל אותה תקופה ביחד. ואילו אנחנו היינו גדוד נח"ל מוצנח, מחזורים של חצי שנה בלבד ועם תחלופה גדולה. לחיילים שלנו, בנוסף לפלוגה לה השתייכו, היו עוד קבוצות השתייכות חשובות. ראשית: "הגרעין" - "החבר'ה מן הגרעין", "הבנות של הגרעין מגיעות לביקור" - והיה גם קיבוץ היעד ובדרך-כלל גם משפחה גדולה. מה אם כן עוצמת החוויה שנוצרה בתקופה קצרה זו? אבל זו הייתה תקופה מיוחדת, אינטנסיבית, רווית מתח ומאמץ באימונים, בפעולות, במלחמה, ומתברר לאחר שיחות הטלפון שעשינו, שאנשי הפלוגה הולכים עם רצון עז להיפגש, לדבר, להחליף חוויות. כמו שאמר לי אחד מאנשינו ששאלתיו מה קורה לו כשהוא נזכר בתקופה: "מה אני אגיד לך - געגועים חזקים". ודברים דומים שמענו גם מאחרים. וכשהחילונו להכין את המפגש, משיחות עם חיילים, התברר לנו כי היישות הזו - "פלוגה ד' הסיירת" - היא עדיין ישות רוחשת, חיה, קיימת, נושמת ואנשים זוכרים אותה ומתאווים להזכירה.
הסלקציה המתרחשת במוחנו ובזיכרוננו - טִבעה שהיא דואגת שזיכרונות קשים שנשארים, עם הזמן נשמרים כזיכרונות טובים ומחזקים, וכשנזכרים, ועוד  ביחד, זה מעורר ומחייה את התקופה, מעורר תחושת כוח, גאווה, מעֵין "חדש ימינו כקדם".
בצוות המכין שנאסף להכין את הכנס, התחלנו לדבר תכל'ס מה ואיך לעשות, ומיד כולם נסחפו והתחילו סיפורים. אי-אפשר היה לעצור את הבחורים. העיניים נוצצו. דלי מים לא הספיק לכבות. הבנו שיש הצדקה לקיים כנס. הפרידה של הפלוגה הייתה חפוזה סמוך לתום המלחמה. דברים רבים לא לובנו וטרם סופרו כראוי. נשארו אי-בהירויות רבות והתפזרנו ומאז לא התראינו. החלטנו שהגיע הזמן לזכור, להיזכר ולהזכיר.
כשחשבתי לעצמי, מדי פעם, מה באמת הייתה התרומה של אותה תקופה, של אותה חוויה, וכיצד היא השפיעה עלי, עלינו, במשך ולאורך השנים, נזכרתי בקטע יפה, מעין שיר שכתב יהודה עמיחי. הוא התפרסם בספרו "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" ונקרא "חיים". וכך הוא כותב:

          חַיִּים
    כְּמוֹ מְטַפְּסֵי הָרִים גְּבוֹהִים שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם מַחֲנֵה בָּסִיס
    בָּעֵמֶק לְרַגְלֵי הָהָר וּמַחֲנֶה אַחַת וּמַחֲנֶה שְׁתַּיִם וּמַחֲנֶה
    שָׁלוֹשׁ בִּגְבָהִים שׁוֹנִים בַּדֶּרֶךְ לַפִּסְגָּה, וּבְכָל מַחֲנֶה
    יַשְׁאִירוּ מָזוֹן וְצֵדָה וְצִיּוּד כְּדֵי לְהָקֵל עַל עַצְמָם
    לִקְרַאת הַטִּפּוּס הָאַחֲרוֹן וּכְדֵי לֶאֱסֹף הַכֹּל בְּדַרְכָּם
    חֲזָרָה, שֶׁיַּעֲזֹר לָהֶם בְּדַרְכָּם לְמַטָּה, כָּךְ אֲנִי מַשְׁאִיר
    יַלְדוּת וּנְעוּרִים וִימֵי בַּגְרוּתִי בְּמַחֲנוֹת שׁוֹנִים, וְעַל כָּל
    מַחֲנֵה דֶּגֶל. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא אֶחְזֹר לְעוֹלָם, אֲבָל לְהַגִּיעַ
    לַפִּסְגָּה קַל, קַל, קַל.

אולי החוויה המיוחדת שעברנו יחד בתקופת המלחמה ובתקופה שקדמה לה על כל מורכבותה וקשייה, היוותה ומהווה לחלק ואולי לרבים מאיתנו, מעין מחנה בסיס שמקל, מסייע ודוחף, במובנים שונים, קדימה במעלה השנים. וכולנו בדרך זו או אחרת שאבנו ועדיין שואבים חלק מכוחנו מהחוויות הבונות והמעצבות של אותה תקופה מיוחדת.
הנה כי כן אנו יושבים כאן, לאחר סדרת פגישות ספונטניות, בלתי מסודרות, ואולי עדיין לא כולם נפגשו עם כולם, אנו נבלה יחד כמה שעות, נזכר ונזכיר את החוויות והאירועים שעברנו, ובנוכחות נשותינו הפעם, נספר את סיפורה של פלוגה ד'. הסיפור שלא נגמר - עובדה שאנחנו כאן.
אני מייחל ומאחל הנאה רבה לכולנו.

תודה