מורשת קרב
שהנחילו צנחני
העשור הראשון

                           מאת: ד"ר אריה גילאי  וסא"ל (מיל') דוד בן עוזיאל (טרזן)

המאמר - מורשת הקרב שהנחילו צנחני העשור הראשון לצה"ל - עיקרו בסקירת התנהגותם של חיילים ומפקדים באימונים ובקרבות של אותה תקופה, תוך שימת-לב מיוחדת לערכים שהניעו אותם לנהוג בדרך שנהגו.

  תוכן העניינים 

  א. הקדמה
  ב. הצנחנים בתחילת שנות ה- 50.
         אימוץ מורשת הצבא הבריטי.
 

       המפקד בתחילת שנות ה- 50

  ג. שנת 1953. המפנה ברוח הלחימה.
         הקמת יחידה 101.
         מורשתה וחשיבותה של 101.
         איכות הלוחמים ביחידה
         דמותם של מפקדי היחידה.
  ד. התפתחות ערכי מורשת בצנחנים.
       1.  רקע מדיני בטחוני
       2.  ערכי מורשת בסיסיים.
         v  אחוות לוחמים
         v  גאוות יחידה
         v  משמעת צבאית
         v  יוזמה בקרב
         v  מקצוענות
         v  דיווחי אמת
      3. ערכי מורשת מורכבים
         v  רוח לחימה.
         v "אָחֲרַי"המפקד בראש הכוח
         v  דבקות בביצוע משימה.
         v  אין משאירים נפגע בשטח.
 

       v  הסתערות מול אש.

 

גירסה להדפסה

 

ד. התפתחות ערכי מורשת בצנחנים.

 

העברת המורשת, הנורמות וערכי הלחימה, שנוצרו ביחידה 101 למסגרת רחבה יותר התאפשרה רק עם שילובה של יחידה 101 בצנחנים ומינוי מפקדה אריק שרון למפקד גדוד הצנחנים 890. מיזוג היחידות הביא לאינטגרציה של מסורות והתפתחות ערכי מורשת ייחודיים. "בתקופה זו הצנחנים חדלו להיות גוף ארגוני ונעשו מושג – מושג של לחימה נועזת." (דיין, "אבני דרך" ע' 115)

 

1.  רקע מדיני בטחוני

 

התפתחות ערכי מורשת בסיסיים בצנחנים החלה בתחילת שנת 1954. בשנה זו גאתה תופעת ההסתננות והחדירות של ערבים לתחומי מדינת ישראל. לתופעה זו היו כמה סיבות ביניהן סיבות אישיות של ביקור פליטים ערבים במקום מגוריהם הקודם, סיבות פליליות של גניבת ציוד ותוצרת חקלאית, או סיבות פוליטיות של רצון לחבל במשא ומתן מדיני. הערבים החלו להשתמש בהסתננות כבאמצעי בלוחמת טרור שבו היו רוצחים יהודים, מציתים שדות, פוגעים באספקת מים, מסילות ברזל וממקשים כבישים. החל בשנת 1954 הקימו הערבים יחידות חצי-צבאיות מאורגנות ומצוידות בנשק התקפי למטרות לחימה. היו אלה יחידות של מסתננים, 'פדאינים' (החטיבה הפלשתינאית "מקריבי עצמם"), 'משמר לאומי ירדני', 'קומנדו מוסלמי' ועוד.

כתגובה לתופעה זו נבחרה דרך של פעולות גמול שהיו למעשה מהלומות-נגד רצופות עם מסר הרתעתי בתוך שטח האויב. ראש הממשלה דוד בן-גוריון  הבהיר בראיון עיתונאי למשה ז"ק מ"מעריב" את חשיבותן של פעולות הגמול, וכך אמר:
"הבט על היהודים הללו. הם באים מעיראק, מכורדיסטאן, מצפון אפריקה ואירופה. הם באים מארצות שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם ולהתאכזר אליהם. כבר התרגלנו לכך שהם קורבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו בהם עוד שפטים; כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאווה, עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא ימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית האחראית לחייהם ולשלומם".

 

 למרות הויכוחים על אופיין והיקפן של פעולות הגמול, קיימת הייתה בממשלה ובמערכת הביטחון תמימות דעים לגבי הצורך להגיב על פעולות המסתננים שחדרו לשטח ישראל. הממשלה הסמיכה את הצבא ואישרה כל פעילות-מבצעית שבוצעה.

מבחינתם של דיין כרמטכ"ל ושרון כמפקד 890, נועדו הצנחנים לביצוע משימות אלו. ואכן מרבית פעולות הגמול, מפעולת קיביה ודרך פעולות עזה, בית המכס, כינרת, חוסאן ופעולת קלקיליה, בוצעו בעיקר ע"י לוחמי הצנחנים שהיו חדורי אמונה בלגיטימיות ובצדקת הדרך של פעולות הגמול.
לפעולות הגמול הנועזות הייתה השפעה חשובה ביותר על צה"ל בתקופה שבה נוסדו דפוסי פעילותו. החל בשכלול תורת הלחימה של חוליה או כיתה, דרך התארגנות מחלקה ופלוגה וכלה בלחימה של גדוד וחטיבה. בכל הדרגים נרכש ניסיון קרבי, ובעיקר גובשו ערכי לחימה וערכי מורשת חשובים. בסיום תקופת פעולות הגמול גדל בטחונו של צה"ל בכוחו וביכולותיו.

 חבלה ברכבת לבאר שבע

כותרת עיתון: רצח ע"י ה"פדאין"

פיצוץ צינור מים ליד קריית גת

רצח נוסעים במעלה עקרבים

התמונות מאוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט.

2.  ערכי מורשת בסיסיים.

על רקע אופני-הפעולה המיוחדים שהועתקו מיחידה 101, ועל רקע פעולות הגמול הרצופות, החלו להתפתח בצנחנים ערכי מורשת בסיסיים של אחוות לוחמים וגאוות יחידה האופייניים ליחידת עילית. התפתחות זו באה כתוצאה משיטות אימון קשוחות שנועדו לחשל את החייל וללכדו למסגרת קבוצתית. משמעת, יוזמה, מקצועיות ודיווחי אמת הם ערכי מורשת בסיסיים שנוצרו אמנם בצבאות זרים אך התפתחו לדרגה גבוהה יותר בשנות ה- 50 בצנחנים. בדיון המשותף בערכים אלה אנו מבקשים לציין שני היבטים חשובים. א: הקשר שבין מסורת הצנחנים והמסורות שקדמו לה. שכן מסורת הצנחנים חזרה בסופו של דבר למספר מגמות שאפיינו את הפלמ"ח ואת צה"ל בתקופת הקמת המדינה, למרות שגדוד 890 כבר הייתה נטוע במסורת של צה"ל כצבא סדיר. ב: בהטמעת ערכים בסיסיים אלה הושקע מאמץ חינוכי רב. ערך המשמעת בנוסחו המודרני הועתק מהמסורת הבריטית, היוזמה בנוסחה הישראלי מקורה כנראה במסורת "המפקד הפלמ"חניק" העצמאי, ואילו המקצוענות ודיווחי אמת מאפיינות את הקצין בצבא סדיר.

 v  גאוות יחידה

חיי הצנחנים במחנה תל נוף ואחר כך במחנה בית ליד היו קשים. החופשות היו מועטות ונדירות ביותר, אימונים מתישים עם שהיות ארוכות בשדה ומסעות ארוכי-טווח (ראה הסיפור על מסעות כאלה בשנים 1957, 1958). והיו גם מסעות אחרים: מסע "בחגור פילים", מסע ניווט, מסע אלונקות, מסע מחוף לחוף ועוד. מסעות אלו ושיטות הענשה קשוחות ובלתי-פורמליות, הביאו לגיבוש חברתי (אחוות לוחמים) ולחישול החייל כלוחם בעל כושר גופני גבוה ויכולת עמידה בלחצים. שיר הצנחנים של חיים חפר שהפך להימנון הצנחנים, היה מכשיר נוסף להעלאת המורל ברגעים קשים, ולגיבוש היחידה. קורס צניחה היה מכשיר חשוב בטיפוח גאוות יחידה הרואה הישג בעצם הזכות לחבוש את הכומתה האדומה ולענוד את כנפי הצניחה. הזכות לקחת חלק בפעולות קרביות של היחידה היה גורם נוסף מלכד וחשוב. הסנקציה החמורה ביותר הייתה מניעת השתתפות בפעילות מבצעית או העפה מהיחידה. גאוות יחידה מהווה במובנים שונים משענת להיחלצות מקשיים וחיזוק המסייע ודוחף קדימה לאורך שנים. הלוחמים שאבו חלק מכוחם מגאוות היחידה.

v  אחוות לוחמים

הקושי הפיזי והמנטאלי באימונים, חוויות משותפות וסכנות בצניחה ובפעולות גמול, גיבשו את אחוות הלוחמים. סוג ייחודי של חברות המאופיינת בשפת מושגים משותפת, ביטויים מיוחדים שזר לא יבין, מעין קוד סודי משותף. אחוות הלוחמים היא כעין ערבות הדדית, נכס אותו שומרים הצנחנים לכל ימי חייהם, משולב באמירה "פעם צנחן תמיד צנחן". אולי זאת אותה רעות ידועה המוזכרת ב"שיר הרעות" של חיים גורי:  "הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת... אך רעות שכזאת - לא תיתן את לבנו לשכוח...".


תמונה מאוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט.

גיבוש חברתי כסיוע ליצירת אחוות לוחמים. פלוגה ד' עורכת קבלת שבת בגבול מצרים בשנת 1955. משמאל: סממנים חיצוניים המסייעים לטפח גאוות יחידה. הכומתה, הנעלים האדומות, תג "השפיפון" היחידתי וכנפי צניחה הם סמלים המרמזים על מעמדו של החייל בצבא והשתייכותו לצנחנים.


 

להמשך המאמר - לחץ כאן

 
     

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל