מורשת קרב
שהנחילו צנחני
העשור הראשון

                           מאת: ד"ר אריה גילאי  וסא"ל (מיל') דוד בן עוזיאל (טרזן)

המאמר - מורשת הקרב שהנחילו צנחני העשור הראשון לצה"ל - עיקרו בסקירת התנהגותם של חיילים ומפקדים באימונים ובקרבות של אותה תקופה, תוך שימת-לב מיוחדת לערכים שהניעו אותם לנהוג בדרך שנהגו.

  תוכן העניינים 

  א. הקדמה
  ב. הצנחנים בתחילת שנות ה- 50.
         אימוץ מורשת הצבא הבריטי.
 

       המפקד בתחילת שנות ה- 50

  ג. שנת 1953. המפנה ברוח הלחימה.
         הקמת יחידה 101.
         מורשתה וחשיבותה של 101.
         איכות הלוחמים ביחידה
         דמותם של מפקדי היחידה.
  ד. התפתחות ערכי מורשת בצנחנים.
       1.  רקע מדיני בטחוני
       2.  ערכי מורשת בסיסיים.
         v  אחוות לוחמים
         v  גאוות יחידה
         v  משמעת צבאית
         v  יוזמה בקרב
         v  מקצוענות
         v  דיווחי אמת
      3. ערכי מורשת מורכבים
         v  רוח לחימה.
         v "אָחֲרַי"המפקד בראש הכוח
         v  דבקות בביצוע משימה.
         v  אין משאירים נפגע בשטח.
 

       v  הסתערות מול אש.

 

גירסה להדפסה

 

 

המשך מעמוד קודם - התפתחות ערכי מורשת מורכבים

v  אין משאירים נפגע בשטח

הכשרת הלוחמים בקבוצות וחינוך מוקפד לעבודת צוות, יצרה מצב של מחויבות הפרט לצוות ואחריות הצוות כלפי הפרט. אצל הלוחמים נוצרה ערבות הדדית הקשורה ברגשות עמוקים של אחריות והזדהות רגשית. ערבות הדדית זו היא כנראה אחד הביטויים של אחוות לוחמים. זאת היא דרך חיים שיש לה ביטויים וגילויים רבים, אך לא כאן המקום לדון בהם.

רמת המחויבות והאחריות ההדדית הלכה והתעצמה ככל שהצוות היה ותיק יותר, ונותרה בליבם של הלוחמים למשך שנים רבות גם לאחר שחרורם מהשרות הצבאי. בצנחנים התגלו מספר ערכים ייחודיים של ערבות הדדית המאופיינים בנאמנות ונכונות להזדהות ולהתמודד עם אסונו של הפרט. ערכים כגון: הושטת תמיכה וסעד לחברים פצועים, לאלמנות ויתומים של נופלים ודאגה לחבר שבוי או חבר בצרה אחרת (כגון המאמץ שהושקע במבצע גיל ל"פדיון שבויים"). בערכים אלה יש לדון באריכות ובאופן נפרד. כאן ברצוננו להביא דוגמאות לערך "אין משאירים נפגע בשטח" המסמל את הערבות ההדדית המוגשמת תוך התנדבות, מאמץ גופני עליון וסכנת חיים. ערך זה נוצר בצנחנים בעקבות ההלם שפקד את הלוחמים בגדוד לאחר פעולת הגמול בעזון:
 

<      הפשיטה על מחנה הצבא הירדני בעזון (נקראה גם מבצע ברוך). בעקבות רצח החקלאי בפרברי רעננה, יצא כוח צנחנים בתאריך 29.6.1954 בפיקודם של אהרון דוידי ומאיר הר ציון לפשיטה על מחנה צבאי של הלגיון הירדני ליד הכפר עזון.
"בעת הקרב נפצע יצחק ג'יבלי בכדורי הירדנים. דוידי נאלץ ליטול את אחת ההכרעות הקשות בחייו – להשאיר את ג'יבלי בשטח אויב. אך ברירה לא הייתה בידו. הגבול היה עוד רחוק [ כ- 15 ק"מ, א.ג.]. תגבורות הלגיון זרמו כדי לחסום דרכם. רק בריצה יכלו להגיע לשטח ישראל לפני עלות השחר. ביקש ג'יבלי מחבריו רימון יד, דוידי סרב.

 

          חשש שמא יפוצץ ג'יבלי את עצמו יחד עם הירדנים. נשק על מצחו והסתלק. למחנה חזרו עגומים ומדוכאים, גם על שהשאירו פצוע בשטח וגם מפני שהיה זה ג'יבלי, החבר המסור והנועז שלא מכבר הציל חייהם של מאיר ואריק שרון בעת היתקלות בלב שטח ירדן.
ג'יבלי היה הפצוע הראשון, אך גם האחרון, שהשאירו הצנחנים בשדה הקרב." (בר זוהר והבר, "הצנחנים", ע' 88). [ראה עדותו של גלעד ג'רי הראל שהשתתף בפעולה].

<     חודש פברואר 1955. פעולת עזה. עוזי עילם קצין ומפקד בקורס מכי"ם, נפצע בפריצה למחנה אך מיישם את הפקודה הבלתי כתובה "אין משאירים נפגע בשטח".
".....היו לנו מעל 20 נפגעים. ארגנתי מיד כוח חוד לאבטחת הנסיגה שכלל מספר לוחמים מהכוח שלי שיכלו ללכת, לקחנו שתי אלונקות עם פצועים והתחלנו ללכת את כל הדרך חזרה, סיפור הפינוי והנסיגה הוא סיפור בפני עצמו... היינו צריכים לחכות שיסתיימו צרורות המקלעים מהמוצבים כדי שנוכל לנוע מבלי להיפגע.
לאחר שעברתי את הואדי הגדול והייתי בדרך אל הגבול, נאמר לי שפצוע קשה נשאר מאחור. הלכתי את כל הדרך חזרה, ירדתי שוב אל הואדי ולקחתי את הפצוע רס"ן מיכאל קרטן העמסתי אותו על גבי והבאתי אותו לשטח הכינוס, לא ידעתי אם הוא חי או מת. אחרי שהבאתי אותו, וידאתי שכל האנשים שלי נמצאים במקום, וכל מי שצריך מקבל טיפול רפואי.  רק לאחר מכן הלכתי בעצמי אל האמבולנס (היחיד שהיה לנו), והראיתי את ידי המרוסקת לרופא הגדודי ד"ר שלמה שיבולת. הד"ר ראה את היד ופקד עלי - ישר ומהר לבית-חולים". (ע. עילם, מתוך עדות אישית).

<      חודש אוגוסט 1956. צוות של 12 לוחמים יוצא לפעולת קסיימה – מבצע קורנס, כ- 20 ק"מ בתוך שטח מצריים. מספר יאיר לין על המאמץ הגופני הקשה והמפרך שהיה כרוך בפינוי נפגע מהשטח.
"פרצנו לתוך המחנה, כשיורים עלינו מנשק אוטומטי ונשק קל מכל עבר. המחנה, שהיה אמור להיות מלא חיילים, היה כמעט ריק. התקדמנו לכיוון המתקן הצבאי, תוך חיפוש ואיתור חיילי אויב וחיסולם, כשאש האויב ממשיכה לכיווננו. תוך כדי התקדמות נפגע אחד הלוחמים (רס"פ מזעקי) ע"י כדור בירך. מאחר והשעה הייתה מאוחרת, ניתנה הוראה לחזור לשטח הכינוס. התחלנו לחזור את כל הדרך חזרה לכיוון הגבול כשאנו נושאים את הפצוע על האלונקה. היה ברור לנו שנצטרך לשאת את הפצוע על אלונקה 20 קילומטר !!." (י. לין, מתוך עדות אישית).

 

<      חודש אוקטובר 1956. התנדבות לחילוץ נפגעים תוך סכנת חיים ודאית.
ביום 31.10.1956 בעיצומו של קרב המיתלה במלחמת סיני, מחליט המג"ד דוידי לשלוח זחל-משורין (זחל"מ) לתוך המיצר על מנת למשוך אש כדי לזהות עמדות אויב וכן לחלץ פצועים שהיו ליד הדרך באזור המצוק. למשימה זו התנדב סג"מ דן זיו שהיה מפקד מחלקה בפלוגה א' (פלוגה בפיקודו של עובד לדיז'ינסקי). לזחל"מ של דן זיו צורפו כמה לוחמים ממחלקתו, וכאשר החלו בנסיעה דרך המיצר נפתחה עליהם אש כבדה של מק"בים, מקלעים, בזוקות וררנ"טים, מטווח 50 מטר. למרות האש, המשימה בוצעה במלואה ודן העביר לדוידי דיווח מדויק על מיקום עמדות האויב וכן חילץ תחת אש כבדה חמישה פצועים. על מעשה זה העניק לו שר הביטחון את עיטור הגבורה.

 

v  הסתערות מול אש

 

תמונה מארכיון הצילומים הלאומי.

תמונה מאוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט.

ערך המורשת "הסתערות מול-אש" מבטא את הרמה הגבוהה ביותר של חיילוּת אליה אפשר להגיע.
זו היא פסגת ההכשרה הקרבית שהתגבשה בצנחנים.

אחד הערכים המובהקים של רוח-לחימה שהנחילו הצנחנים הוא ערך המורשת "הסתערות מול-אש". ערך זה מבטא את הרמה הגבוהה ביותר של חיילוּת אליה אפשר להגיע. זו היא פסגת ההכשרה הקרבית שהתגבשה בצנחנים. על כך מעיד מוטה גור לאחר שיחה עם אריק שרון: "בסולם הערכים הקרביים של אריק הייתה ההסתערות השלב העליון. החסימה, האבטחה והעתודה חשובים גם הם, אך ההסתערות מעל לכל" (גור, "פלוגה ד'", ע' 19).

 

להסתער מול-אש הרי זה מנוגד לדחף טבעי בסיסי - הפחד האינסטינקטיבי האנושי של כל אדם. על כן הכשרת הלוחמים להתגברות ולשליטה בפחד ובחרדה, התמקדה בהגברת בטחונו העצמי של החייל ובאמונתו לנצח. הכשרה זו נמשכה בהתמדה תקופה ממושכת שלב אחר שלב. התהליך התבסס על שיטות אימון קשוחות ותובעניות שפותחו בצנחנים במסגרת נורמות של ערכי לחימה בסיסיים. במסגרת זו, שהייתה עמוסה בסיפורי גבורה ומורשת, הוכשרו הטירונים ואחר כך הלוחמים הצעירים.

 ואלה שלבי ההכשרה:

·         כבר בטירונות הופעלו על הצנחנים חוקי משמעת קפדניים, בהדרגה הועלה כושרם הגופני והושם דגש על השתלבותו של הפרט בקבוצה כדי לטפח עבודת צוות.

·         החיילים החלו באימונים ייעודיים שכללו הסתערויות במסגרת כיתה, מחלקה ופלוגה. האימונים העניקו ללוחם הבודד ביטחון ביכולתו האישית, גיבשו את הקבוצה והקנו לה תחושת שותפות והשגיות.

·         קורס צניחה היה אחד השלבים החשובים ליצירת גאוות יחידה ופיתוח ביטחון עצמי כמכשיר לטיפול בהפחתת רמות החרדה והורדת דרגת הפחד של הלוחם הבודד.

·         שלב הפעולות ההתקפיות מעבר לגבול העניק ללוחמים הזדמנות לבחון את התנהגותם ותגובתם הנפשית במצבי לחץ תחת אש. פעולות אלה תרמו לגיבוש החוסן הנפשי ופיתחו את סגולות אומץ-הלב וההעזה.


בכל שלב למדו הצנחנים וקיבלו רעיונות כיצד לשלוט במצבי חרדה ומה הם הדרכים להתגבר על פחד טבעי. שלבים אלו חישלו את מרבית הלוחמים, ובנו צוותים מגובשים. התוצאה הישירה של הכשרת הצנחנים הייתה כמות העיטורים שהוענקו להם בעשור הראשון: עיטורי גבורה, עיטורי עוז ועיטורים נוספים. מתוך הדוגמאות של – הסתערות מול אש - שיובאו כאן, ניתן ללמוד על איכות המפקדים והלוחמים, על חוסנם הנפשי ורוח הלחימה ששררה ביחידה.

בקרב על מעבר המיתלה במלחמת סיני היה צורך לטהר את עמדות המצרים לאורך המעבר. בחוליית החוד לטיהור עמדות בפיקודו של מפקד פלוגה א' – עובד לדיז'ינסקי היו 2 לוחמים נוספים, סגן מפקד הפלוגה חיים מצליח והרס"פ מוני מרוז. להלן קטע מתוך עדותו של מוני מרוז –  על חלקו בקרב המיתלה.
 

<      "סגן מפקד הפלוגה – חיים מצליח נהרג. בשלב זה נותרנו עובד ואנוכי זוחלים על גחונינו לעבר בונקר הבטון המבוצר בקדמת הואדי ממנו נורתה עלינו אש תופת. כשהגענו למרחק של עשרה או עשרים מטרים מהבונקר, זחלתי ועקפתי את עובד. הודעתי לו שאני עובר קדימה. לא נותר זמן לויכוחים. זחלתי במהירות והגעתי ממש מתחת לחריץ הירי שנמתח לאורך הבונקר. בעודי שולף רימון על מנת לשלשלו אל פתח הבונקר, שמעתי את עובד שזיהה אף הוא את הבונקר צועק אלי "מוני..., אני זורק רימון". את השניות האלה לא ניתן לעולם לשכוח. צעקתי אליו חזרה "אל תזרוק אני נמצא מתחת לבונקר" ( או משהו דומה לזה) אבל זה היה מאוחר מדי. שמעתי את נקישת הרימון מעל ראשי כשהוא נתקל בבטון של הבונקר וחוזר בחזרה במדרון אל שולחו. הרימון התפוצץ בקול נפץ אדיר, ולאורו ראיתי את עובד לדיז'ינסקי נפגע. מה שלא ידעתי, אלא רק בתום הקרב, שבנפלו כיסה עובד בגופו את יגאל גרבר (פפה) שנקלע למקום וניצל רק הודות לתושייתו של עובד אשר רגע לפני מותו אזר את כוחותיו האחרונים כדי להציל את יגאל.

 

מוני מרוז 1956
צילום: אברהם ורד, באדיבות מוני מרוז.

ביודעי שעובד וחיים מצליח אינם בין החיים, שחררתי את ניצרת הרימון שהיה בידי ושלשלתי אותו לחריץ הירי של הבונקר. בהישמע קול הנפץ פרצתי אל פתח הבונקר תוך כדי ירי מתת-מקלע עוזי. רוקנתי מחסנית שלמה בירי לימין ולשמאל ואחר כך משמאל לימין. הייתי בטוח שלאחר מנה כזאת אף אחד בתוך הבונקר אינו יכול להישאר בחיים. הדלקתי את הפנס שהיה ברשותי, ומתוך האבק שפרח בתוך הבונקר הבחנתי להפתעתי במספר חיילים המומים אולי גם פצועים שהסתירו את עיניהם מפאת האור המסנוור מפנסי. החלפתי מחסנית ואחד אחרי השני גאלתי אותם מייסוריהם. ספרתי אותם. הם היו שמונה. בנוסף היו כמספר הזה מקלעים כבדים שהסבו לנו אבדות ונפגעים במשך כל היום שחלף. גררתי את ההרוגים מתוך הבונקר והשלכתי אותם ממרומי המצוק למעמקי הואדי".

<      בפעולת כונתילה, פרץ רב"ט אמנון אבוקאי ז"ל נוכח אש חזקה, לאחת מעמדות האויב. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

<      עיטור העוז הוענק באותה פעולה לסרן רפאל איתן אשר הסתער בראש אנשיו, תוך טיפוס על צוק נישא ותלול מול אש האויב.

<      סרן סעדיה אלקיים (סופפו) ז"ל הסתער והתקדם בראש אנשיו, גלוי לאש האויב בפעולת עזה. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

<      בפעולת א-צ'בחה הסתער טור' יצחק בבסקי בראש כיתתו, תוך ירייה במקלע, מול עמדת אויב שהתמידה באש כבדה. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

<      עיטור העוז הוענק לרס"ן אהרון דוידי, אשר במבצע חץ שחור בעזה פרץ חשוף לאש האויב, ארגן את הכוחות והמשיך בהסתערות עד לחיסול התנגדות האויב.

<      סג"מ עובד לדיז'ינסקי ז"ל הסתער עם יחידתו על אחד המוצבים בפעולת כינרת. בהיתקלו בגדר אשר לא פוצצה, עבר בזחילה מתחת לגדר, ופרץ למוצב לנוכח אש האויב. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

<      עיטור הגבורה הוענק לטור' יעקב מזרחי ז"ל אשר גילה אומץ לב וגבורה עילאית מול פני האויב בפעולת כונתילה.

<      סגן חיים מצליח ז"ל השתתף בהתקפת לילה על עמדות האויב במיתלה. הוא הוביל את אנשיו להתקפה ונהרג בקרב פנים-אל-פנים ליד עמדת אויב. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

<      בקרב על משלט א-צ'בחה שימש סג"מ ישי צימרמן כמפקד יחידת משנה שהסתערה על עמדות מוצב הפיקוד של האויב ותוך כדי אש כבדה טיהרה את העמדות והמוצב. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

<      עיטור הגבורה הוענק לסגן פנחס נוי (ניידיק) אשר הסתער על עמדת האויב בפעולת קלקיליה, קפץ אל התעלה ובקרב פנים-אל-פנים הרג תשעה מחיילי האויב.


 

לתחילת המאמר - לחץ כאן

 
     

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל