"העולם הזה", 1015.  יט' אדר ב'.  22 מרץ 1957.


הם ישבו בשק"ם של אילת, שתו בירה ותכננו את פרטי המסע.

 ארבעה יצאו לפטרה

 אור ליום רביעי השבוע הודיעו שלטונות ירדן כי נמצאות בידיהם ארבע גופות של צעירים ישראליים שנהרגו בקרב מעבר לגבול ירדן. היו אלה גוויותיהם של ארבעה צעירים, יושבי הנגב הרחוק, אשר לא למדו לקח מניסיונות העבר וניסו להגיע לפטרה – העיר הנבטית החצובה בסלע אדום. הארבעה – דן גלעד, רם פרגאי, מנחם בן-דוד וקלמן שלפסקי, נהרגו בקרב עם בדואים בצהרי יום שלישי, כ-18 שעות לאחר שעזבו את גבול ישראל. סיפור זה הוא סיפורה האישי של חברתו של אחד ההרוגים – דן גלעד. הוא חושף את הצד השני של יצר ההרפתקנות שחדר ללב צעירי ישראל, את הצד בו נמצאים ההורים השכולים והחברות המתאבלות, שההרפתקנים אינם חושבים עליהם.

 מאת   -  אראלה  -

 את הסיפור הבא מספרים כל מכריו של דן גלעד מתקופת שירותו הצבאי. דן היה אז מפקד יחידה בנגב. אנשי היחידה היו ברובם עולים חדשים מארצות המזרח ומדי פעם היה דן מוביל אותם למסעות מפרכים ברחבי הנגב. באחד המסעות שם דן לב שהאנשים העייפים תוקעים את עיניהם בקרקע ואינם מתבוננים בנוף הפראי שמסביבם. הוא עצר את היחידה, פקד על האנשים לעבור לדום ולדגל את נשקם לכבוד הנוף היפה. מאותו יום ואילך שוב לא נעצו הצועדים את עיניהם באדמה. הם הפכו לאנשים שלמדו לאהוב את הנגב.

  דן עצמו היה משוגע אחרי הנגב. הוא הכיר על פה כל שביל וכל ואדי שבו. עוד כשהיה נער, בתקופת מלחמת העצמאות, לא היה יכול לשבת בשקט במשק מזרע בו למד, אלא הגיע בטרמפים לבאר-שבע זמן קצר אחרי כיבושה. הוא הצליח גם להגיע לאילת עד אשר גילו אותו שם והחזירוהו הביתה.

  כאשר תם מועד שירותו הצבאי, לפני כשנה וחצי, לא היה דן מסוגל לשבת בתל-אביב. הוא חזר לקיבוץ בתקווה שיוכל לעלות עם גרעין השומר-הצעיר, התנועה בה התחנך, להתיישבות בסביבות אילת. כשהתברר שתכנית זו לא תצא לפועל, הצטרף לפלוגה המקובצת של הקיבוץ המאוחר, עבר הכשרת דייג קצרה במכמורת וירד לאילת. מאז לא עזב אותה עוד.

  מדי פעם הייתי יורדת לבקרו. דן היה טיפוס של אדם המסוגל לקום יום אחד ולצאת לטיול לבדו בערבה השוממה. כשהייתי באה אליו, הוא היה לוקח אותי עמו לטיוליו. הוא היה מכריח אותי לדעת ולהכיר כל מקום שעברנו ובדרך חזרה היה בוחן אותי עם אכן למדתי היטב.

  הסיירות היתה טבועה בדמו. למרות שהיה שוקע וקורא במפות כשם שאדם אדוק קורא בסידור, לא היה לדני כל צורך במפה. לא פעם היה טוען: "הסיור אצלי זה עניין של חוש." חבריו סיפרו שבמקרה אחד חיפשה יחידה צבאית בעזרת מפות במשך יומיים תמימים אחר גבי מים בנקודת ציון מסוימת ולשווא. דני בא וללא כל מפה הוביל את היחידה ישר אל גבי המים.

  באחד הסיורים בנגב פגש דני בשייך ערבי. הם ערכו ביניהם מעין תחרות חופשית בזיהו מקומות בסביבה. כשהתברר לשייך הבדואי שדן בקיא ממנו במקום, הציע לו להצטרף אל שבטו ולהימנות בן בניו. לא פעם אמר לי דן: "אילו הייתי יכול, הייתי נעשה בדואי. ככה הייתי יכול להגיע למכה."

 *   *    *

 תמיד היו בו שאיפות למרחבים רחוקים. הוא היה חולם על מסעות ללב אפריקה. פעם גם שמעתי שתכנן נסיעה בסירה מאילת לחופים רחוקים. משום כך גם החליט להיות גיאולוג. הוא למד את במקצוע בעצמו, ולא רק בעזרת ספרים. אהבתו את הטבע ונוף הנגב היתה לו מקור השראה בגילוייו והישגיו בשטח זה. אנשי מקצוע נעזרו בידיעותיו והוא שגילה את קניון הכתובות ליד ראס אל נאקב.

  "הגיאולוגיה" אמר דן, " היא המקצוע היחיד בו אפשר ללמוד ולעשות משהו וגם להסתובב ולסייר."
 

 השלושה האחרים

ירדתי לאילת לפני שבועיים, לחגיגות יום אילת. דני, שעזב את פלוגת הקיבוץ המאוחד, נשאר במקום כנהג באחד מישובי הסביבה. מטרתו היתה להרוויח ולחסוך כסף להמשיך באין מפריע בלימודיו. כאשר ניסיתי להשפיע עליו שימצא עבודה יותר מתאימה לכישרונותיו השיב לי קצרות: "אל תהיי סנובית!"

  ישבנו באילת בעצרת שנערכה לכבוד יום אילת, עד אחרי נאומו של יגאל אלון. כשישבנו ראיתי שני בחורים, בלתי מוכרים, שנגשו אליו.

  "מה עם הטיול, דני?" שאל אחד מהם. הם החלו לדבר על דלק למכונית. לא שמעתי מה בדיוק דברו אולם הבנתי שהם עומדים לצאת לסיור. "כל זמן שאני כאן, דני לא ייצא לשום סיור," הודעתי.

  "מה את עושה בושות?" הפציר בי דני. הבחורים צחקו על שאני מתערבת בדבריהם ומתעקשת.

  למחרת, כשחזרו לאילת, שוב ניגשו אליו השניים והחלו לשוחח עמו. התעצבנתי על שהם מנדנדים לדני. בשבת באנו לקיוסק הגלידה באילת. היתה שם חברה גדולה ועליזה של בחורים ובתוכם אותם שני בחורים ועוד צעיר בשם רם פרגאי. אותו הכרתי.

 הכרתי את רם עוד מהתקופה בה היינו נערים צעירים במחנות העולים. הוא היה צעיר בלונדיני ויפה תואר, שנהג תמיד להסתובב עם בגד ים וחזה חשוף בצריף התנועה. מדי פעם היה בורח משעורים משעממים בבית-הספר ובא עם החברה לצריף: "נפתח כאן בית ספר חדש," הוא היה אומר. "בית-ספר חוגים." הוא תמיד היה בעל מרץ.

כשנכנסנו לקיוסק הגלידה, לא הספקתי לראות את הנעשה סביב והשלושה כבר חטפו את דני והלכו עמו לצד "לכמה רגעים." הם חזרו אחרי שלוש שעות. באותו זמן ישבתי עם שאר האנשים וניסיתי למצוא מכרים שישפיעו על הבחורים לא לשתף את דני בטיול שהם עומדים לעשות.

  כשחזרו הארבעה, נסענו ביחד במוצ"ש לשק"ם. למרות שכעסתי עליהם, התיידדתי עמם במהרה. הם היו טיפוסים עליזים של צברים אופייניים. הם הזמינו בירה והשיחה זרמה בשטף. בין השאר דיברו גם על פטרה. הם דיברו על דרור לוי שנהרג לפני שנה בשובו מפטרה, והתווכחו עם רם על משהו מאחורי ההרים הגבוהים שמעבר לגבול. לא עלה אז בדעתי לקשור את הטיול שלהם עם פטרה.

  לפני שהלכנו, קנו הארבעה כל מיני דברים בשק"ם. זה היה משהו נורא לראות את החבילות שסחבו: "ערימה גדולה של טבלאות שוקולד ובקבוקי משקאות חריפים. כששאלתי למה נועדו המצרכים, ענו לי למסיבת פורים.

  דני היה המבוגר שבהם. בן 23. קלמן שלפסקי עשה עלי רושם של בחור נמרץ, סוער ופיקח. עיניו לא היו שקטות אפילו רגע אחד. הוא התאים מאוד לאופיו של דן, כאילו תאמו האחד את השני. רם פרגאי נראה יותר ילדותי. זקנו צמח פרא והיה בלתי מסודר, אך היו לו עיניים חודרות – צבר בכל מאת האחוזים. מנחם בן-דוד היה השקט שבחבורה, אך גם לו לא חסרה אותה צורת דיבור צברית.

*  *  *

הוא אהב מוסיקה

משפט אחד משיחת הארבעה לא נתן לי מנוח, שמעתי אותו בחטף: "הערבים בסביבה הם עכשיו די שקטים.." חשבתי לדבר על זה עם דן וכשהיינו לבד שאלתי אותו " על איזה ערבים דיברתם?"

  "מתחנו אותך קצת," הוא השיב לי.

  למחרת היתה מסיבת פורים. דן התלבש והתחפש לשייך ערבי. הוא חבש כפיה והתעטף בשינל ופיג'מה. הוא היה יפה. התלבושת התאימה לו. אני התחפשתי לערביה – ונראנו כמו זוג בדואי מושלם. השתעשענו באותה מסיבה. דן החזיק בחיקו נחש גדול והיה מפחיד בו את הנערות.

  בסוף הערב נשארו רק כמה אנשים במקום. מישהו ניגן באקורדיון ודני תופף על תוף. זה היה גם כן אחד מתחביביו. עוד מילדות ניכרה בו שמיעה מוסיקלית אבסולוטית. במשך שנים למד לנגן. הוא היה שורק קטעים מסובכים של באך בקלות מפתיעה. כשהיה במזרע למד לנגן על מפוחית. אולם לאחר שנכח בקונצרט של לארי אדלר הגיע למסקנה שלא יוכל להגיע לרמתו והפסיק לנגן.

  אחר כך החל לתופף. הוא תופף נפלא. היה לו גם קול בלתי רגיל, עמוק וגברי, וכשהחברה היו שרים היה דני שר תמיד בקול שני מיוחד. שלושת האחרים לא היו באותה מסיבה.

  למחרת, ביום שני, שבערבו יצאו הארבעה לדרכם הגורלית, נסעתי צפונה. דן הביא אותי עד המטוס. היתה לי הרגשה מוזרה כשעליתי למטוס. בכל פעם כשהייתי נפרדת מדן היה נדמה לי שיותר לא אראה אותו. גם הפעם חזרה ההרגשה אלי. רציתי לרדת מהמטוס ולהיפרד ממנו שוב. לא נתנו לי. בכל זאת ירדתי ברגע האחרון ואמרתי לדן: "תכתוב אלי אתה הראשון ותבטיח לי שבאמת לא תצא לסיור."

  כל הדרך צפונה הרהרתי בדני. הוא היה בחור בלתי רגיל. הוא קרא ספרי מדע, בתוכם על נושאי פיזיקה אטומית, כאילו היו אלה רומנים מרתקים. חברים היו לווים ממנו כסף ולו לא היה אכפת אם יחזירו לו או לא. מתחת למסווה של גבריות נוקשה הסתתרה נפש פיוטית יפה אשר דני לא רצה שאיש יגלה אותה לעולם. בשעות הפנאי שלו צייר ציורים נפלאים. אמו מספרת שכאשר היה עוד ילד חיבר פעם שיר על חנה סנש והמורה בבית הספר לא האמינה שהוא מסוכל לחבר שיר כזה. היא הזמינה את ההורים שאישרו כי אכן הוא עצמו כתב את השיר.

  אל הוריו היה דני קשור יותר מכל. בגללם לא חתם על שירות קבע בצבא. על המלחמה הסתכל בצורה מיוחדת במינה. כשחזר ממלחמת סיני אמר לי: "המלחמה הזאת לא מוצאת חן בעיני. אני אוהב להילחם עם שווה לי. אינני יכול להילחם עם אנשים שלמשמע הכדור הראשון מרימים את ידיהם. אני רוצה להילחם בגברים."

  הוא לא שנא את הערבים. פעם אפילו אמר: "אני מבסוט מהמצרים – היום הם ניהלו קרב יפה". 

*  *  *

שם בעיתון

 הגעתי לתל-אביב ומיד ישבתי לכתוב מכתב לדן. כתבתי לו שהמתנה הגדולה ביותר שיכול הוא להעניק לי תהיה בזה שלא יצא לסיור. היתה לי ההרגשה שיותר לא אראה אותו. לא פעם דיברתי אתו על המוות. דן לא התייחס לזה ברצינות. הוא האמין שימות צעיר וביקש שבאם יקרה לו משהו אהיה עם הוריו.

  בימים הבאים התחלתי לחפש בעיתונים אם קרה משהו. כשראיתי שלא קרה דבר, הייתי בטוחה שהסיור עבר בשלום. עד אשר קראתי בעיתון כי ארבעה אנשים נהרגו בדרך לפטרה. היתה לי הרגשה שלא יכולתי להשתלט עליה. טלפנתי לאילת ושאלתי על דני. לא קיבלתי תשובה. ניגשתי אל אחד מחבריו הטובים כדי לברר אם דני היה מסוגל ללכת לפטרה. החבר ענה לי: "אם באמת יצא דני לסיור ארוך אין מקום בארץ שהוא עוד לא הכיר – זה יכול להיות רק מחוץ לגבולות המדינה."

  בערב פגשתי אדם שאמר כי ידועים לו שמות ההרוגים. הוא הרגיע אותי ואמר כי דן גלעד לא בין השמות. האמנתי לו. נרגעתי והייתי שקטה. בבוקר נטלתי את העיתון לידי. השורה הראשונה שהזדקרה מול עיני היתה ההודעה על הרוגי פטרה. השם הראשון היה שמו של דן גלעד.

  לא בכיתי. ישבתי עם העיתון בידי ונעצתי את עיני בו במשך חצי שעה. אמא ראתה שאני יושבת כמוכת ברק. אמרתי לה: "אל תצעקי ואל תבכי – דן נהרג." כאילו כלום לא קרה קמתי ויצאתי לרחוב. הלכתי והלכתי ברחובות העיר ולא הרגשתי את הנעשה סביבי. עד שהתחלתי להבין מה קרה.


         
לתיאור ההולכים
לפטרה
  למורשת
הצנחנים
  לצנחני גדוד
890
         

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל