אתר הצנחנים בעשור הראשון מתכבד להביא כאן את מאמרה המלא של נסיה שפרן שהתפרסם לראשונה ברבעון "קשת" בשנת 1973, ואחר כך נכלל בקובץ בעריכת אהרון אמיר. זהו מאמר המסכם מחקר אקדמי רטרוספקטיבי על תופעת ההליכה לפטרה, על צמיחתה והתפתחותה בשנות ה- 50. למרות אורכו, הוא מובא כאן במלואו בשל חשיבותו ההיסטורית.

 

הסלע האדום – מבט לאחור

מאת: נסיה שפרן *.

מתוך: "תעודה: ארץ ישראל הישנה."  בעריכת אהרון אמיר, הוצאת "מסדה" 1979.
(עם תיקוני ניסוח קלים ביותר מאת ד"ר אריה גילאי)

מולדתי, עזי מצעד    

היו נעריך,

   
ואם נפלו אחד אחד    
נשקו עפריך.    
כשתעברו בערבה  

מעבר להרים ולמדבר,

זכרו עמיתינו:  

אומרות האגדות ישנו מקום

אי-שם בדרך-אל רבּה   

שאיש ממנו לא חזר,

רשמנו שמותינו.     והוא נקרא הסלע האדום.
     

 ("שבילי עפר", נתן יונתן)    

 

   ("הסלע האדום", חיים חפר)

פטרה שבדרום עבר-הירדן, 45 ק"מ מצפון-מערב למעאן (או מעון שבמקרא) היא בירתם הקדומה של הנבּטים אשר שלטו באיזור מן המאה השנייה לפנה"ס עד 106 לספה"נ, השנה בה סופּחה ממלכתם לגבולות רומא. הנבטים, שהובילו בשמים, תבלים, ואבנים טובות מחצי-האי ערב לנמלי הים התיכון, הקימו ערים כעבדת, שבטה, ניצנה וממשית, שעד היום אנו מתרשמים משרידיהן. היפה בכולן היתה פטרה (סלע-אדום) השוכנת בתוך גיא סגור בין הרים גבוהים. העיר עצמה חצובה כולה בתוך הסלע האדום.

      בסוף התקופה הרומית החלה פטרה לשקוע בתהום-הנשייה. רק בתחילת המאה ה-19 התגלתה מחדש על-ידי הנוסע המפורסם יעקב בורכארד, ונמצאו בה כ-750 מצבות. בכלל זה מונומנטים מפוארים כמו "חזנת פרעוּן" ומקדש אל-דייר. מאז הספיקו רבים לבקר במקום. סלילת הרכבת החג'אזית, ולאחר מכן הרחבת רשת הרכבות בידי הבריטים, הקלו על הגישה למקום.

      באר-מנוחה, בשנות ה-50 מחנה-עבודה של מע"ץ, היא הנקודה הקרובה ביותר לפטרה מגבול ישראל, מרחק 25 ק"מ. כל קבוצות המטיילים של שנות ה-50, שניסו להגיע מישראל לפטרה, יצאו מסביבות באר-מנוחה. האנשים כולם תכננו לחצות את הערבה במשך הלילה, להעפיל אל הרי אדוֹם ובשעות היום להסתתר בקרבת פטרה, ולשוב עם רדת הערב באותה דרך לגבול הערבה, כלומר- שהות של פחות משתי יממות מחוץ לגבול ישראל.

 הדרך מגבול הערבה.

 שתי דרכים עמדו בפני המטיילים שניסו להגיע לפטרה. הראשונה עוברת בוואדי-מוסא, והיא נמצאת צפונית לבאר-מנוחה. אף שהיא מוליכה היישר לפטרה, זו דרך מסוכנת משום שבּיציאה מוואדי-מוסא אל פטרה ישנה תחנת משטרה, והנלכד בדרך זו קטנים סיכוייו להיחלץ. הדרך השנייה עוברת את ואדי-חושייבּה ומגיעה לנקודה הנמצאת כ- 8 ק"מ מדרום לפטרה שממנה יוצא שביל המוליך לעיר עצמה. דרך זו, אף שהיא ארוכה, נחשבת בטוחה יותר.

      להולכים לפטרה נשקפה סכנה הן מצד הבדווים השוכנים בערבה ובמורדות ההרים והן מצד אנשי הלגיון הירדני. הסביבה מלאה נקיקי-סלעים וּואדיות עמוקים, וכל יחידה קטנה העושה דרכה בסביבה זו עלולה להיות מופתעת מאש צולבת הניתכת עליה מכל הצדדים. הבדווים המתהלכים יחפים רגישים מאד לעקבות העלולים להתגלות. חלק מן המטיילים חצו את הערבה באמצעות ג'יפ  ממערב למזרח, בעוד שסימני הקוּלי של משמר-הגבול הירדני הם מצפון לדרום. עם כל זאת נראתה ההליכה לפטרה פשוטה באופן יחסי, ולמרות הקרבנות שנפלו לא חדלו בני נוער, מטיילי שנות ה-50, מלנסות להגיע אליה.

*

ודאי, הם לא היו הישראלים הראשונים שניסו להגיע לפטרה. בשנות ה-20 וה-30 הגיעו לפטרה מטיילים ישראלים רבים, בקבוצות קטנות וגדולות, ובהם הייתה רחל ינאית, שביקרה שם עם בעלה יצחק בן-צבי ב-1934 וכתבה רשמי-מסע נלהבים המתארים את יפי המקום. סיירי-הארץ המפורסמים, זאב וילנאי ויוסף ברסלבסקי, תיארו בהרחבה את פטרה וסביבתה בספריהם שרבים גדלו עליהם.

      אולם הטיילים של שנות ה-20 וה-30 אינם ילידי הארץ. רובם ילידי מזרח אירופה, שהחזון הציוני הביאם לארץ-ישראל. דרך ראייתם את הארץ באה לידי ביטוי מובהק בהקדמה לספרו של יוסף ברסלבסקי, "הידעת את הארץ" שיצא לראשונה ב-1940. וכך כותב ברסלבסקי:

      "המחיצות בינך ובין הארץ נופלות ונעלמות, מושגיך מתרחבים ומתבהרים, צינורות היניקה מן הארץ ורשמיה רבים וענפים, הרגשת התאזרחותך והשתרשותך בארץ מעמיקה ובוטחת... והזיכרונות... משהם דבקים בשם ההיסטורי של המקום, אשר לא נשתנה כמעט במשך אלפי שנים, שוב אין הם מופשטים וערטילאיים: קרקע גידול ובמת מולדת להם. חותם הארץ והסביבה הטבוע בהם מאציל עליהם אינטימיות וחן, ואתה מגלה בהם פרטים ופרטי פרטים דקים, אשר לא יכולת להבחין בהם בגולה. השפעת הגומלין אשר בלימוד הארץ בספרותנו העתיקה רבת-עניין היא אפוא ומשתלבת, אולי בלא יודעים, בקשרי האהבה הנרקמים בך אל הארץ ואל סביבתך, בהן כרתת ברית עם החיים המתחדשים בארץ".

      דור המטיילים הראשונים בארץ ישראל מחפש את הרגשת הזהות עם הארץ החדשה, את הפגישה בין זיכרונות ילדות שמקורם ב"חדר" של מזרח-אירופה לבין הנוף הארצישראלי הממשי. שלא כנוסעים יהודיים קדומים יותר, שראו עצמם תיירים בלבד בארץ-הקודש, הללו פניהם אל העתיד – אליו הם רוצים להגיע באמצעות העבר. סיירי הארץ וחוקריה באותן שנים, כמו וילנאי, ברסלבסקי ובנבנשתי, אינם ילידי הארץ ברובּם. ספריהם, שלא כמו רוב הספרים הנכתבים כיום, אינם אינפורמטיביים בלבד; הם מגמתיים במפורש, ומטרתם המוצהרת היא לקרב את הארץ אל לב יושביה אשר זה-מקרוב באו.

      על ספרים אלה התחנכו טיילי שנות ה-40, בני דור הפלמ"ח. הם, בניגוד לקודמיהם, נולדו כבר בארץ-ישראל, ובעיית הזהות עם הארץ איננה קיימת לגביהם. זיהוי המקומות ההיסטוריים בשטח חשוב, כמובן, אך חשובה לא פחות העובדה כי יש בכוחם להגיע לכל מקום בארץ הזאת. בני הנוער שגדלו בארץ-ישראל המנדטורית רוצים לחוש בעלות על הארץ הזאת, לא עוד זהות, המונחת בקופסא ממילא. תחושה זו מתגברת עם תחילת המאבק נגד השלטון הבריטי ו"הספר הלבן", האוסרים עליהם להגיע לאזורים נרחבים בארץ. הטיול הופך אז עניין של "דווקא": הארץ היא שלנו ואנו נגיע לכל מקום שנרצה. בתקופה זו מתחילה הסיירות להיעשות תכליתית: על-מנת להילחם בבריטים צריך להתאמן בחשאי, להכיר את הארץ, לפתח את כושר הסיבולת, כי שעת-מבחן צפויה לבוא ויש להתכונן ליום-פקודה. מסעות הפלמ"ח המפורסמים אינם רק מסעות להכרת הארץ, אלא הם ראשיתם של מבחנים בהם יאלצו הצעירים לעמוד בעתיד. המסע הופך להיות בפירוש מבחן אישי. ספר-הפלמ"ח מלא תיאורים המציירים בפרוטרוט מסעות שנערכו בנגב ובמדבר-יהודה, והדגש איננו ביפי הנוף או בהרגשת זהות עם הארץ, אלא בקשיים, באתגר, ביכולת העמידה במבחן.

      העמידה במבחן היא אמנם אתגר אישי לכל אחד, אך עם זה חבוי כאן גם אתגר כללי, ניתן לומר אפילו – אתגר לאומי. יש כאן מעין "כיבוש הארץ", והתגברות על קשיים שהעמידה בפניך הארץ הזאת כמוה כרכישת בעלוּת עליה. הראשונים שהלכו לפטרה היו חניכי הפלמ"ח (מלבד מאיר הר-ציון, שהוא יוצא-דופן בעניין זה). עם הקמת המדינה, בהתממש הרגשת הבעלות על הארץ, לא היה עוד מקום למסעות בנוסח הפלמ"ח, אך המטיילים המובהקים המשיכו בטיולים גם לאחר קום המדינה, בחפשם אחר אתגרים קשים יותר ויותר בהליכה. כאשר מיצו הטיילים מה שיכלה הארץ להציע להם, כאשר גברו על אתגרי ההליכה הנועזים ביותר במדינת-ישראל של אז, היה צורך באתגר חדש, ואתגר זה יכול היה להימצא מעבר לגבול.

      יש לזכור כי שוטטות בחוץ-לארץ לא הייתה מקובלת בקרב הנוער של שנות ה-50. רק בודדים עשו זאת. תיירות-נוער בממדים גדולים החלה בעולם רק בשנות ה-60. טיול בחו"ל לא די שלא היה בהישג-ידם של אנשי מושב או קיבוץ באותם זמנים, אלא גם לא הלם את אופיים של אנשי הפלמ"ח, שהיו אמונים על מסעות מדבריים בהם פיתוח הכושר וכוח-הסבל הם עיקר.

      ההליכה אל מעבר לגבול הייתה לא רק עמידה במבחן אישי; היה בה גם משהו מן הטעם הנוסף של המסע הפלמ"חי – הטעם הלאומי. הבוז לגבול הוא שנתן את הטעם האידיאי (הרעיוני) לטיולים מסוג זה. דור הפלמ"ח, שהספיק עוד לטייל במקומות רבים שכבר אי-אפשר היה להגיע אליהם, לא יכול היה לראות בגבולות הנוכחיים סוף-פסוק. לאותם אנשים שטיילו לפני קום המדינה בנבי-סמואל ובבית-ג'אלה ברור היה כי מושג מלאכותי כגון "פרוזדור ירושלים" הוא מושג ארעי בלבד. לדור זה היה ברור כי גבול הקו הירוק הוא עניין מקרי ומלאכותי. זהו גבול מדיני נטול משקעים היסטוריים המתלווים בדרך כלל למושג זה והופכים אותו למשהו יציב ובר-קיימא. משמעות מטאפיזית נוספה לגבול רק לאחר זמן, כאשר החלה חציית הגבול להפיל קרבנות, וביתר-שאת לאחר מלחמת סיני. וכך כותבת רחל סבוראי לאחר שובה ממסעה לפטרה:

      "בני נוער ארצישראלי התפרצו ללכת אל הגבול. אלה ועוד רבים אחרים, לפניהם ואחריהם, הלכו לפטרה, לחרמון, ולליטאני. האם ההסבר לכך הוא הרצון בשלמות הארץ? האם הלכו אנשים לטיול כשבצקלונם אידיאה צרופה? או שמא משך אותם הגבול בעצם היותו, בעצם הסכנה שעמדה מאחוריו? במילים אחרות – האם לא יצר ההרפתקנות עומד מאחורי הדברים?

      אמנם כל אחד בטרם חצה את הגבול לא שקל בדעתו והחליט ש"צריך" ללכת, השאיפה הייתה רגשית-ספונטאנית, אך רק הצצה רצינית לעומק תגלה את האידיאה כיסוד.

      הזוכר מי את עיניהם של אנשי הפלמ"ח בצאתם אלי-קרב? את הלהט, את היאבקותו של כל אחד על זכותו להשתתף בקרבות? זר אולי היה טועה, אך היישוב ידע עד-מה שנא צבא זה את המלחמה ואת המוות, עד כמה היו לוחמים אלה אוהבי חיים. לבני דורנו לא חסרו סכנות, אך הטיול היה לנו חלק מכיבוש הארץ: כיבוש עצמנו לארץ, לצחיחוּתה, לחוּמה, לשׂגב הריה...

      זה שנים יוצאים בני נוער לטיולים בנגב. מה מושך אותם לנגב דווקא? ישנם הרי גליל והרי ירושלים, ובהם פינות חמד של חורש ומעיינות מפכים. ישנו חוף עשיר מפרצים. ומדוע יכתתו הנערים רגליהם במדבר הזה? מה טעם קוסמת לנערינו השממה באותה ארץ שכוחת-אל, שכּכה יעדיפוה על כל יפי-נוף? העומד מישהו על סיבת משיכה זו? הן גם כאן בדרך כלשהי חבויה האידיאה ומדרבנת, כי אם צריך להתיישב בנגב, אם שׂוּמה עלינו לחשוף מחצביו, לעבד אדמותיו – לא נעשה זאת בלי שנאהבו אהבה גדולה.

      המתיישב קונה את הארץ לצמיתות. החייל מגן עליה. ואילו הטייל הוא הגשש, הוא הסייר, הוא ה"מרגל" הנשלח לתור את הארץ "כי לך אֶתננה".

      עם זה יש לציין כי לא הגורם הלאומי המובהק הוא שהניע את בני דור הפלמ"ח לחצות את הגבול. הם לא הלכו למקומות יהודיים מובהקים. הם לא הלכו לקבר רחל או מערת-המכפלה, אף לא לגוש-עציון הקרוב להם יותר. הם הלכו לפטרה הנבּטית ולקלעת-שקיף הצלבנית. כמו שבמסעותיהם הקודמים לא הושם הדגש העיקרי בחיפוש שרידים יהודיים בשטח, כך גם בחצותם את הגבול לא הלכו למקומות יהודיים ספציפיים.

      הטיילות בנוסחה הפלמ"חי מוסיפה לקסום גם לצעירי שנות ה-50, אלה שהתבגרו כבר לאחר קום המדינה. צעירים אלה מרבים לטייל באורח פרטי במסגרת תנועות-הנוער. הטיילים הצעירים מכירים את עלילות המסעות של הדור הקודם, סיפורים אלה מהלכים בקן התנועה ובקומזיצים (אף הם מורשת הפלמ"ח) ומשלהבים אותם. רם פרגאי, מן ההולכים לפטרה ב-1957, התרשם מדמות טייל כזה עוד בהיותו בן 14 וחצי, בטיולו הראשון בנגב. הוא כותב ביומנו:

"ראיתי בחור צעיר ומזוקן, יחף, עם שק גדול על גבו ובחורה הולכים בכיוון דרומה. 'לאן פניכם מועדות?' 'לערבה'. 'מה יש בשק? 'גזר ומצות' – נו משוגע. היכּרוּת קצרה והתברר לי ששמו אריה מגר מעין-עירון".

אותו אריה מגר ימצא את מותו בדרך לפטרה ארבע שנים לפני הליכתו של רם.

      רם פרגאי מוקסם מ"טכסים" כמו סינון מי גבים בכפייה וכתיבת שם המחזור במקומות השונים אליהם מזדמנים המטיילים. במיוחד הוא מרבה לכתוב ביומנו על היחפנוּת, שהפכה מעין פולחן כמעט:

      " אני אוהב ללכת יחף, בכנות ולא בכדי להשוויץ. אמנם לא בדיוק יחף אלא עם סנדלים ולעתים בלעדיהם. את המסע הראשון שלי עשיתי כמו ילד טוב עם נעליים, אולם ב'כדורי' הייתי תמיד הולך בסנדלים וכן גם הייתי מסתובב כך בסביבה. את הטיול שלנו להור-ההר ובחזרה עשיתי על גרביים וזה היה ממש כיף. לנצרת, עין-מהל, ג'רמק וכו' עשיתי עם סנדלים. על התבור תמיד, ופעם אפילו יחף, ובירידה נוכחתי שזה קצת קשה, כאבו לי הרגליים מאוד. לא בכל מקום אפשר, אולם ישנם מקומות שזה ממש תענוג ללכת כך. ללכת בין סלעים בהרי ירושלים זה טירוף, אולם לרדת או לעלות מצוקים זה האידיאל בכלל. מנחם לא הוריד את נעליו בנקבּ אל-יהוד ובעלייה מהמכתש וניצחוני שם היה שלם, בהור-ההר פשוט הרגשתי שעליתי יחף, כשאני מרגיש כל זיז אם הוא יציב או לא, דבר שלא ייתכן או שזה שטחי מאד בנעליים. זה לא פרסטיז'ה אצלי אבל אני מוצא שעם סנדלים יותר טוב מאשר עם נעליים. קל ונוח להוריד וללבוש בהתאם לתנאים. נראה מהניסיון ונלמד. ייתכן מאד שאני טועה."

      הביטוי הקיצוני ביותר אצל רם פרגאי ביחסו אל "מיתוס הסיירות" בא לידי ביטוי כשהוא מוליך את ה"אליפים" (חניכי הכיתה הראשונה בבית הספר החקלאי) ב"כדורי" לצפוֹת בזריחה מן התבור, ושם הוא מורה להם לכרוע ברך לפני השמש העולה.

     כאשר צעירים אלה מתגייסים לצבא חלה לראשונה הדיפרנציאציה בין הסַייר לבין הטייל, הבחנה שלא הייתה קיימת בתקופה של דור הפלמ"ח. אמנם קרוב לוודאי שרוב הסיירים בצבא היו גם טיילים באופיים, כמו רם פרגאי הנזכר, אך בצבא מתחילים לצמוח סיירים מעולים הבקיאים בצד הטכני של המקצוע, כמו ניווט וטופוגרפיה, אך התעניינותם בידיעת-הארץ קלושה למדי.

      דוגמא מובהקת לסייר מסוג זה הוא דימיטרי ברמן, לוחם בסיירת-הצנחנים של מאיר הר ציון, שהצליח לחזור מפטרה. לגביו חשוב היה להגיע אל היעד ולהצליח לחזור בשלום; על פטרה עצמה ידע מעט מאד. השירות בצה"ל, ביחידות נבחרות בדרך-כלל, משנה גם את אופי טיוליהם של הטיילים האמיתיים. באמצע שנות ה-50 הופך המסע להיות אבן-בוחן ללוחם המעולה. מאיר הר-ציון, ששימש דמות-הזדהות לרבים מן ההולכים לפטרה, היה לוחם נועז, גיבור פעולות-התגמול, ובנוסף לכך גם ערך מסעות נועזים אל מעבר לגבול. רם פרגאי, למשל, ער לשינוי שחל באופי טיוליו. הוא כותב ביומנו: "התשוקה שלי לשוטט פה, לא אומר שפּגה, אלא שהיא נוטה לכיוון אחר. כל סיור לא בא לשם תענוג אישי בלבד – זהו סיור צבאי, ובזה אני משתדל להיות מומחה".

      המסע אל מעבר לגבול, משהוטבע עליו חותם צבאי ברור כל-כך, הופך להיות שווה-ערך לתעוזה צבאית, ודבר זה קוסם לצעירים רבים שקנה-המידה העליון שלהם להערכת עצמם ולהערכת הזולת הוא קנה-המידה של ה"פייטר", הלוחם.

      כאשר דן גלעד, מן ההולכים לפטרה, מצווה על פקודיו להצדיע לנוף לפי שנראה לו כי אינם מתרשמים די-הצורך, הרי יש בכך משום ביטוי לקשר ההדוק שנוצר אותה עת בין אהבת הטיילוּת לבין הצבאיות על גינוניה.

*

הרצון לערוך מסעות אל מעבר לגבול גובר ככל שטבעת המצור על מדינת-ישראל מתהדקת והולכת. תחושת המצור עצמה מתגברת ביתר-שאת לאחר הנסיגה מחצי-האי סיני. מלחמת סיני, שהייתה החוליה האחרונה לאחר פעולות-התגמול, סימלה את הניסיון לפרוץ את חומת המצור שלאחר מלחמת-1948, מצור שתחילה נראַה כמצב ארעי ולאחר-מכן החל להתקבל כסיוט קיוּמי.

      הדור שהציץ אל מרחבי סיני "נפגע" קשה. הנסיגה מסיני כמו הוכיחה סופית כי הגבולות שנראו ארעיים לאחר מלחמת-1948 הם גבולות קבועים שכל ניסיון לפרצם נדון לכישלון.

      ב-10.3.57 פוּנתה שארם אל-שייך. הארבעה שהלכו לפטרה ב-18.3.57 תכננו את מועד יציאתם לשבוע אחד קודם-לכן, מסיבות שונות נדחה מסעם בשבוע. עם כל המקריות שתיתכן בסמיכות תאריכים זו, קשה להימנע מן המחשבה כי יש איזה קשר בין הנסיגה מסיני לבין העובדה כי המסע שתוכנן זמן רב קודם-לכן, לפחות על-ידי חלק מן המשתתפים בו, קם ויצא לפועל סמוך כל-כך לנסיגה.

      ככל הידוע, בין השנים 1953 ל-1957 הצליחו 15 מטיילים להגיע לפטרה. מהם חזרו שלושה. רבים ניסו להגיע והוחזרו בעוד-מועד. רבים עוד יותר הגיעו לשם בעיני רוחם. כדי ש-15 יקומו וילכו, צריך היה שמאות, ואולי אפילו אלפים, יחלמו על הליכה שכזאת, שכּן פרשת ההליכה לפטרה אינה מגלמת רק את פרשת-חייהם האישית של אותם שקמו והלכו, אלא יש בה משום ביטוי לפרשת-חייו של דור.

      את הצעירים שהלכו לפטרה אפשר לחלק לשתי קבוצות: אלה שהלכו ב-1953, כולם בני דור הפלמ"ח (מחוץ למאיר הר-ציון), ואלה שהלכו בשנים 1955-7, דור פעולות-התגמול ומבצע-סיני.

      החמישה שהלכו לפטרה באוגוסט 1953, שלושה בחורים ושתי בחורות, וכן רחל סבוראי שהצליחה לחזור מפטרה באפריל של אותה שנה, הם נציגים אופייניים של מה שקרוי "דור הפלמ"ח". ילדות ארצישראלית טיפוסית עברה על כל אחד מהם (מחוץ למרים מונדרר, שהייתה ילידת פולין, אלא שהייתה חניכת "השומר הצעיר" בחיפה), לכולם ביוגרפיה דומה, פחות או יותר: בית-ספר חקלאי, תנועת-נוער, קיבוץ או מושב. החוויה המרכזית בחייהם הייתה מלחמת-1948. עם תום המלחמה, כאשר חזר כל אחד מהם לביתו, ניטלו מהם לפתע חיי-הצוותא להם הורגלו מאז-ומתמיד בתנועת-הנוער, במשק או בצבא. לא בא תחליף הולם ל"תמיד אנחנו". דור הפלמ"ח הוא דור אידיאליסטי ביסודו, דור שלמד לחיות למען מטרה מסוימת, ובתום המלחמה דור זה מחפש אתגר. "הפלמ"חניק מחפש את המחר", והמחר החומרני לא תמיד היה בו תוכן בשביל דור חדוּר-אידיאלים זה.

      היו שהסתגלו למציאות החדשה, והיו שלא הצליחו בכך. רוב ההולכים לפטרה ב-1953 לא הסתגלו. אריק מגר מעין-עירון, חניך ביה"ס החקלאי בפרדס-חנה והרוח החיה בחבורה זו, הוא דוגמא בולטת לבחור שלא מצא את מקומו בימים ש"אחרי". ב-1948 ישב אריק בבית-אשל הנצורה, שאליה הצליח להגיע לאחר תלאות רבות, ולאחר-מכן השתייך לחטיבת-הנגב, והיה מופיע לקראת כל מבצע חשוב שתוכנן בחטיבה. שם גם גידל את זקן "חיות-הנגב" המפורסם שלו.

      אריק, שהיה "טיפוס" במלוא מובן המילה, לא הצליח להתמיד בעבודות השגרה במשק הוריו בעין-עירון. מדי פעם היו צצות כל מיני נסיעות "הכרחיות" בחייו, והיה נוסע לכל יום עליה-לקרקע של משק חדש, לכינוסים וּועידות. טיולים היו, כמובן, הפסגה. הוא נחשב סייר מעולה, והרבה לטייל עם חבורת סטודנטים שערכה מסעות נועזים ברחבי הארץ, בעיקר בנגב ובמדבר-יהודה. שם גם הכיר את רוב בני החבורה שהצטרפו אליו במסעו האחרון.

      גם הקמת ישובים חדשים בגליל ובנגב לא תמיד הייתה אתגר מספק לבני דור זה. התיישבות בנוסח "חומה ומגדל", או בנוסח 11 הנקודות שהוקמו בחשאי במוצאי יום-כיפור 1946, הייתה הרפתקה התיישבותית במלוא מובן המילה. ההתיישבות שלאחר קום המדינה מושתתת עדיין על וולונטאריות, אך זוהי כבר התיישבות ממוסדת, פחות או יותר, שלא תמיד יש בה משום אתגר ממשי. שניים מבני חבורה זו הצטרפו ליישובים כאלה לאחר מלחמת-1948. האחד מהם היה "קלק", הלא הוא יעקב קליפלד, בן מושב נטעים וחניך "כדורי", שלאחר המלחמה הצטרף לחבריו אשר הקימו את קיבוץ יפתח. הזיקה לבעיות ציבור ופוליטיקה שאפיינה את רוב בני הדור באה אצלו לידי ביטוי חריף ביותר: הוא לקח חלק פעיל בוויכוחים האידיאולוגיים שפקדו אז את קיבוצי הארץ והביאו בסופו של דבר לפילוג המפורסם. בסופו של דבר נאלץ לעזוב עם כמה מחבריו את קיבוץ יפתח, שעבר ל"איחוד", ומאחר שלא נתקבל אישור להקמת התיישבות חדשה הצטרפו קלק וחבריו ל"הגוברים" (כיום קיבוץ גדות), שהיה אז משק קטן ומפגר. ישבו בו עולים חדשים מניצולי אושוויץ ומעדות המזרח, שחבורת עוזבי יפתח לא מצאה עמם שפה משותפת. קלק, שהיה ביפתח מזכיר-פנים ומרכּז הכּרם, לא נכנס בגדות לענף קבוע כלשהו. חודש לאחר הגיעו ל"הגוברים" צץ ועלה עניין ההליכה לפטרה.

      גם איתן מינץ, בן כפר מעשׂ שליד פתח-תקוה וחניך מקווה-ישראל, פנה להתיישבות לאחר מלחמת-1948. איתן היה מראשוני שדה-בוקר, שנוסדה ב-15.5.52 כנקודת-יישוב בלתי-שגרתית המתבססת על שיטות נבּטיות קדומות – ניצול מי שיטפונות ללא שימוש בהשקיה מלאכותית, עבודת בהמות במקום עבודת טרקטור, ונדידה עם עדרי הצאן. עם זאת לא הצליח איתן להסתגל ליום-הקטנוֹת הבא בהכרח לאחר תקיעת יתד. הוא לא הצליח להתקשר לעבודה מסוימת, ולא החמיץ שום טיול אליו יכול היה להצטרף, דבר שגרם אף כמה "בירורים" עמו במשק. כשהגיע המכתב מאריק מגר בדבר הטיול לפטרה לא היסס איתן, ולאחר שאושרו לו חמשת ימי החופשה אותם ביקש קם ויצא לדרך.

      גם על גילה בן-עקיבא (דרוקר), בת מושב כפר-יהושע שבעמק, קשתה ההסתגלות לחיי משק אפרוריים לאחר שלקחה חלק פעיל במלחמת-1948. גילה השתתפה בזמנו במסעות הפלמ"ח הנועזים במדבר-יהודה, ישבה שנתיים בהכשרת הפלמ"ח ברמת-רחל, ובזמן המלחמה השתתפה בקרב על גבעת-הראדאר. לאחר-מכן הייתה מפקדת-מחלקה קרבית בהרי ירושלים. לאחר מות אביה נשאה גילה בעיקר בעוּלו של המשק בכפר-יהושע, ולפיכך נעשו טיוליה נדירים יותר. אף-על-פי-כן קשה היה לצפות מצדה למעשה הרפתקני כגון זה. גילה הייתה אחראית, רצינית ומיושבת בדעתה מכדי שתעמיד עצמה בסכנה שריח הרפתקנות מסוכנת נודף ממנה. ואמנם יש לזכור כי מסעם של החמישה נערך הרבה קודם שיקושר מושג ההליכה לפטרה אל המוות. החמישה, כרחל סבוראי ומאיר הר-ציון שהלכו לפניהם, הביאו בחשבון אפשרות של נפילה בשבי, אך לא היה להם יסוד להניח כי טיול לפטרה עלול להסתיים גם במוות. ההליכה הראשונה לפטרה הייתה לפני ההתקפה הרצחנית על האוטובוס במעלה-עקרבים, ולפני ההתקפות על כלי-הרכב היורדים לאילת בדרך הערבה. הייתה זו תקופה בה כל מי שחצה את הגבול בטעות הוחזר למדינתו, וקשה היה להעלות על הדעת אפשרות של רצח בידי הירדנים.

      אמנם יש לציין כי מתחת לפני-השטח לא היה המצב כה שפיר כפי שהניחו ההולכים לפטרה. שבטי בדווים שגורשו משטחיהם נטרו טינה למדינה שגירשה אותם מנחלתם, והנחה מבוססת למדי מוליכות לסברה כי החמישה נרצחו בידי בדווים. נודע אפילו כי מפקד משטרת ביר-מד'כּור, בדווי משבטי האזור, הורד בדרגה לאחר הרצח על כי פעל על דעת עצמו ברוצחו את החמישה. אך הדברים הללו, כאמור, לא היו ידועים לאותם צעירים שהחליטו ללכת לפטרה, מה עוד ששנַיִם כבר הוכיחו לפניהם שאמנם אפשר להגיע לפטרה בשלום – רחל סבוראי, בת עין-חרוד, ידידתה הטובה של גילה בן עקיבא מימי הפלמ"ח, ומאיר הר-ציון, אז נח"לאי בלתי-ידוע.

      האווירה הציבורית בה חיו אותם צעירים אף היא לא הייתה מנוגדת למסעות מסוג זה. השמועה מספרת כי לפני לכתם ביקרו חלק מבני החבורה אצל זאב וילנאי, אשר על ספרו הסתמכו החמישה בתכנון מסעם, והוא לא רק שלא ניסה להניאם מכך, אלא אף הוסיף ואמר שאילו היה צעיר יותר כי אז היה מצטרף אליהם ברצון. אלו הן, כאמור, שמועות בלבד, אך יש בהן כדי לתאר את האווירה ששׂררה אז בארץ לגבי טיולים מסוג זה.

      ואכן, לא רק לפטרה הלכו אז צעירים. הלכו לחרמון והלכו לליטאני, לנחל ארנון ולוואדי-קלט, ולמקומות אחרים מעבר לגבול. ידידים שהעלו זיכרונות מן הימים האחרונים שלפני ההליכה, מציינים כי רבים קינאו בהולכים לפטרה, ויש אף שהצטערו על כי לא ידעו על כך קודם-לכן, שכּן אז היו מצטרפים גם הם. כך, למשל, הגיבו חלק מאנשי שדה-בוקר כאשר נודע להם על יעד הליכתו של איתן. הקלות בה התייחסו אנשים לטיול מעין זה באה לידי ביטוי גם במכתב ששלח קלק לידידו חנן בקיבוץ יפתח, בו אמר:

"הגיעה הודעה באחריות מהמשוגע מעין-עירון שמתוכנן טיול של אנשים 'משוגעים' לפטרה. להודיע אם נשתתף ולא לצרף אף אחד נוסף – מיד!!! שמו דומני אריק. ענה כהחלטתך. נדמה לי שלהרפתקה כזו אצטרף. זה ענין ל-5-6 ימים כולל הכל. העניין כמובן סודי ביותר".

ואכן חנן יוצא לדרך למפגש של החבורה. בטבריה הוא מתעכב: כאבים עזים תקפוהו בבטנו. הוא נחפז אל רופא, והלה מודיע בפסקנות: שבוע של מנוחה מוחלטת. חנן נוסע לבית הוריו בחיפה.

      ההליכה לפטרה ב-1953 משוחררת עדיין מאותה מטאפיזיקה של מוות שנתייחדה לה כעבור זמן. רבים מתכננים באותה עת טיולים לפטרה. כאשר שבה רחל סבוראי ממסעה באפריל 1953 הגיעו אליה כמה וכמה מכתבים, בעיקר מאנשי התיישבות, ובהם בקשות לאינפורמציה בדבר תכנון טיול לפטרה. הטיילות מעבר לגבול נראתה אפשרית, וטיולה המוצלח של רחל סבוראי פתח סכר לגל הרצונות הללו.

      החמישה שהלכו לפטרה לא מצאו אמנם את מקומם בחיי-היומיום שלאחר מלחמת-1948. יש לזכור גם כי הם היו מבוגרים יותר מן הצעירים שהלכו לפטרה אחריהם (הצעיר שבהם, איתן, היה בן 22, ואילו גילה הייתה בת 28). ההתבגרות האטית אופיינית הייתה לחלק ניכר מבני אותו דור, אולי בגלל חיי-צוותא ממושכים ודחוסים. איש מהם, למשל, לא עמד להקים משפחה בזמן הקרוב, מחוץ למרים מונדרר, שעמדה להינשא לישראל כספי, חבר קיבוץ יחיעם שעבר את מוראות השואה ושׂם קץ לחייו כאשר שמע על מות חברתו. מרים הייתה גם היחידה שפנתה ללימודים באוניברסיטה לאחר ששימשה אחות בזמן המלחמה. רובּם אמנם חשבו להגיע לאוניברסיטה בשלב זה או אחר בחייהם, אך הדרך ללימודים הייתה מקובלת פחות באותם ימים וכרוכה בקשיים רבים.

      יש להניח כי הצעירים בני דור הפלמ"ח שהלכו לפטרה לא היו עושים זאת אילו ידעו כי סכנת-מוות אורבת להם (אולי מחוץ לאריק מגר, שהיה טיפוס תימהוני, משוטט ו"מחפש" נצחי). אמנם לא כל אחד מהם היה מרוצה מאורח-חייו באותה עת, אך מסע הרפתקני, הגובל בחירוף-נפש מדעת, לא הלם את אפיים.

      רצח החמישה מכה בתדהמה את הארץ כולה. תחילה סבורה העיתונות כי מדובּר בתיירים מצרפת ומאיטליה ששהו באילת יומיים, וגם כאשר מסתבר כי בישראלים מדובּר הרי כדברי "על המשמר" מן ה-30.8.53, "אין להעלות על הדעת שמטיילים יהודיים ילכו לבצע מעשה 'התנגשות' עם חיילי הלגיון, ונראה כי תעו בדרך בטיילם בסביבה". "ידיעות אחרונות" אף ידע לספר כי הדרך הרומאית העתיקה חוצה בנקודות רבות את הגבול, ומן-הסתם מדובּר במטיילים שבטעות עברו את קו שביתת-הנשק.

      ידידיהם הטובים של החמישה אינם קולטים תחילה את שאירע, וחברים שאמורים היו אף הם להשתתף במסע יושבים המומים. כמה מהן מתכננים אף פעולת-תגמול נגד הרוצחים ומנסים לגייס לשם כך ידידים טובים מכל רחבי הארץ, אך תכניתם אינה יוצאת לפועל.

      גם מסעות נוספים אינם יוצאים עוד לפועל. פטרה, המתחילה כבר להפוך למיתוס, שוב אינה מצליחה לרתק את בני דור הפלמ"ח שבגרו בינתיים, ואז נתפסים למיתוס בני הדור הצעיר יותר – אלה הם ילידי סוף שנות ה-30, שהגיעו לבגרות באמצע שנות ה-50.

*

דור זה, דור שנות ה-50, והכוונה כמובן למיטבו המייצג של הדור, עומד בשולי דור הפלמ"ח וניזון מן המסורת שקיבל בירושה מקודמו. מסורת זו באה לידי ביטוי בגינונים חיצוניים כמו לבוש (מכנסי ח'אקי, עדיין חולצה רוסית), ואפילו נוסח תסרוקת. גם סגנון-הדיבור דומה – סלנג "חברמני" הכולל מלים ערביות שחלקן כבר אינו בשימוש כיום (מעלש, ג'מאעה וכדומה). השירים המושרים בקן תנועת-הנוער הם אותם שירים רוסיים שהיו מקובלים כל-כך על דור הפלמ"ח וגם הריקודים של הדור הקודם נשמרים בקנאות; "ריקודים סאלוניים" הס מלהזכיר. מלבד גינונים חיצוניים קיבל דור זה בירושה גם את האידיאלים החברתיים עליהם התחנך דור הפלמ"ח, וכאן החלה להתגלע הסתירה בין המציאות של שנות ה-50 לבין האידיאלים שאיפיינו את שנות ה-40.

      צורת הארגון של ה"יישוב" הדגישה יותר, כמובן, את יסוד הוולונטאריות. אצל בני דור הפלמ"ח, שחשו על בשרם את ההבדל בין ימי טרום-מדינה לבין צורת הארגון הממלכתית, הסתירה היא לעתים חריפה ונוקבת. אריק מגר אינו מוכן להישבע שבועת-אמונים לצה"ל, בטענה כי אינו מסוגל למשמעת עיוורת ואינו יכול להבטיח לקיים פקודה שלא תיראה צודקת בעיניו. "הנוער הטוב" של שנות ה-50 שבוי עדיין בסבך אידיאלים ודפוסי התנהגות של הדור הקודם, מה-גם שהמדינה הצעירה הוסיפה להיאחז בסיסמאות מימי המנדט, וכך נעלם מעיני הנוער התהליך החברתי המכריע המתרחש לעיניו: קליטת המוני אזרחים עולים-חדשים והפיכת ארץ-ישראל הקטנה והאינטימית לחברה הטרוגנית הסופגת יסודות שונים לתוכה. לכאורה היה תהליך זה צריך להציג לנוער את ההרפתקה החברתית האמיתית שלפניו, אבל תחת זאת הוסיף "הנוער הטוב" להסתגר בקנאות ב"עדות" וב"גדודים" של תנועות-הנוער, השקועים עדיין באנאכרוניזם של "ארץ-ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת".

      נוצר פער בין המציאות כהווייתה לבין מה שחשבו האנשים על אותה מציאות, וחוסר-תיאום זה שלל מראש היווצרות של אתגרים ממשיים בקרב הנוער. יש לזכור גם כי אתגרים אישיים מובהקים כמו התקדמות אישית אינטלקטואלית לא נתקבלו אז כלל על דעת הנוער האמוּן על ברכי הקולקטיביות; הם נחשבו בפירוש בגידה ובריחה מן המערכה. מצד שני, גם מרדנות לא אפיינה את הנוער הזה. היפוכו של דבר: היה זה דור הולך-בתלם במלוא מובן המילה. אנשים לא ניסו אז להבליט את ייחודם בלבוש מיוחד או בדפוסי-התנהגות שונים מן המקובל. אדרבא, מושג ה"חבר'ה" או ה"חבריה" עמד אז במלוא גדולתו; איש לא רצה להיות שונה; השאיפה הייתה להיות אחד מן ה"חבר'ה".

      ומי הם ה"חבר'ה" בשנות ה-50? למעשה, הריהם מיעוט בלבד, אלפים ספורים, אך זהו מיעוט מרכזי הנותן את הטון. הם למדו בבתי-ספר מסוימים בערים הגדולות, ובבתי-ספר חקלאיים כמו "כדורי" או מקווה-ישראל, שנשאו עדיין את תהילת הדור הקודם. בתי-ספר אלה היו מקור לא-אכזב לגינונים שמקורם עוד במסגרת המפוארת של בית-הספר מראשיתו. רם פרגאי היה דוגמא מובהקת למה שקרוי "כדוריסטים בדם", אלה שידעו את שירי "כדורי" ואת הסיפורים המפורסמים, אלה שידעו את כל עסקי המסורת ככוהנים של פולחן מסוים.

      בני שנתון מסוים הכירו זה את זה היטב מתוך פגישות בטיולים, מחנות-עבודה וכינוסים משותפים. ל"גרעינים" השונים היו נציגים בבתי-הספר החקלאיים, ואלה היו חוט מקשר ל"גרעינים" האחרים. גם נציגי תנועות-הנוער האחרות היו מוכּרים לכּל. כשהיה חבר "התנועה המאוחדת" מספר בבית-ספרו על החבר'ה המרכזיים ב"גרעין" שלו, היה גם איש "השומר הצעיר" שומע את הסיפורים ומוסרם הלאה. כל אחד היה "אחד מן החבר'ה" או לפחות שאף להיות כזה.

      הנון-קונפורמיזם היה בלתי-מקובל, אפילו בלתי-נסבל. כל אופוזיציה ממשית הוצאה אל מחוץ למחנה. מבחינה פוליטית ביטא זאת בבהירות ראש הממשלה של אז, דוד בן-גוריון, שטבע את המטבע "מחוץ לחרות ומק"י" כתנאי להקמת קואליציה. החברה הישראלית של שנות ה-50 הייתה חברה קונפורמיסטית להחריד, וה"חבר'ה" אף הם היו חלק בלתי-נפרד ממנה.

      בחברה כזאת נותרו פרצות קטנות מאד לאינדיבידואליסטים להתגדר בהן, ופרצות אלה נגזרו לפי הדגם של דור הפלמ"ח. לא היה אינדיבידואליזם אנטי-נורמאטיבי, לא הייתה שום כוונה לצאת נגד הממסד או לעשות דבר כלשהו "אנטי". האינדיבידואליזם של שנות ה-50 היה דווקא סופר-נורמאטיבי.

      הצבא היה אז למעשה המסגרת היחידה בארץ שהעמידה אתגרים של ממש בפני הצעירים. הצנחנים הפכו להיות ביטוי עליון של הדור, וליתר דיוק – ביטוי עליון ממוסד של הדור. הלוחם המשליך נפשו מנגד הפך להיות דמות-חיקוי נערצת ביותר, וככל שגברו הקשיים העומדים בפניו כך גדלה גבורתו.

      האינדיבידואליסטים לא פנו נגד כולם, אלא שאפו להיות יותר מכולם. מאיר הר-ציון וירמי ברדנוב, גיבורי פעולות-התגמול, הם דוגמא לאינדיבידואליסטים קיצוניים שבתנאים אחרים היו עשויים להפוך למורדים, ואילו אז הפכו להיות התגלמות עליונה ונערצת של דור שלם.

      אחת הצורות לביטוי אותה סופר-נורמאטיביות של "אני יותר מן האחרים" הייתה ההליכה אל מעבר לגבול. הליכה זו נעשתה אמנם בניגוד לחוק, אך האנשים שהלכו לפטרה לא מרדו, אלא אדרבא, מיצו עד תום את התכנים שעליהם חונכו. פריצת המחנק החברתי-המדיני באותה תקופה הייתה מעשה מרדני מובהק; פריצת המחנק הגיאוגרפי, לעומת זאת, השתלבה יפה בדפוסים שהעמיד אותו דור לעצמו.

      רבים בחברה הישראלית של אותם ימים ראו את הדברים כך. הסופר מילא אוהל ("למרחב", 31.3.57) רואה בהליכה לפטרה מבחן שהנוער גזר על עצמו כדי לבדוק את הקשר לארץ. לדבריו, נכנסו צעירים אלה למין "מעגל גזירה" הדומה במשהו למהלך העניינים בטרגדיה יוונית, וממנו אין להיחלץ. הוא משווה את ההליכה לפטרה למבחן קטיעת האצבע שהיה בר-כוכבא עורך למצטרפים אל צבאו, מבחן שהוא הוכחה לאומץ-לב העולה על המקובל. גישה דומה מעלה גם אהרון מגד ("משא", 16.9.60) כמעט שלש שנים לאחר-מכן, כאשר שבה והתעוררה פרשת פטרה בעקבות הסרט "חולות לוהטים". הוא מתאר את ההליכה לפטרה


"בלדות כתובות בשפת עקבות בערבה ובוואדיות בין צוקי אדום. סיפורים מעין אלה, על מעפילים להרים מתוך משאת-נפש כמוסה ונופלים בדרך, או נשרפים בטיסה אל השמש – אתה מוצא רק באגדות סמליות... לא היו עוד מעשים בארץ שהיו כל-כך מעורטלים מכל תועלתנות, מכל חומרנות, מכל מטרה מעשית שהיא, ואפילו היא מקודשת כהגנה על החיים, או הסתכנות למען המולדת- כמו הטיולים לוטי-הסוד האלה אל מעבר לגבול..."

 

      אכן, ההליכה לפטרה נתפסה לא רק כסתם מעשה-גבורה, אלא כמעשה העולה בתעוזתו על הגבורה המצויה של שדה הקרב. ואכן, גורם זה הוא שהניע, בצורה זו או אחרת, את כל השמונה שניסו להגיע לפטרה בשנים 1956-7.

      יש כמה קווים המאפיינים אותם ומבדילים בינם לבין אנשי דור הפלמ"ח, שניסו להגיע לפטרה לפניהם. הם היו צעירים יותר, כולם חיילים בשרות סדיר, חוץ מדן גלעד, שהיה בן 22 בלכתו לפטרה, ואף הוא עסק בתפקידים ביטחוניים שונים בעת שבתו באילת לאחר שחרורו מן הצבא. עמירם שי, שהיה בן 24, שירת במשמר-הגבול לאחר השירות הסדיר.

      בשלושת ניסיונות ההליכה לפטרה בתקופה זו השתתפו רק גברים, בעוד שב-1953 ניסו שלוש בנות להגיע לפטרה, ורחל סבוראי אף הצליחה לחזור. נקודה זו תובן לנו אם נזכור כי במלחמת-1948 נטלו הבנות חלק פעיל ביותר, אם גם לא שותפו במלוא המידה. כבר הזכרנו שגילה ורחל עברו יחד עם חבריהן את האימונים המפרכים בהכשרת רמת-רחל ולימים נטלו חלק בקרבות בהרי ירושלים, ואילו מרים הייתה חובשת צבאית שאף הספיקה להיפצע במהלך הקרבות. טבעי היה שתיטולנה חלק בטיול מסוג זה, כמו שבכל המסעות הקודמים של הפלמ"ח השתתפו בנים ובנות שווה-בשווה.

*

החוט המקשר בין שמונת הצעירים השונים זה מזה הוא, כפי שכבר הוזכר, הרצון להצטיין "מעל ומעבר". חלקם הצטיינו במסגרת הפעילות הצבאית ורצו להגיע להישגים גבוהים יותר, כדוגמת מפקדם הנערץ מאיר הר-ציון שהצליח להגיע לפטרה ולחזור בשלום, וחלקם חשו מפח-נפש משום שלא הגיעו לאותם הישגים צבאיים אליהם שאפו, והליכתם לפטרה היה בה משום פיצוי על חסרון זה.

      דימיטרי ברמן הוא היחיד מקבוצה זו שהצליח לחזור. דימיטרי, לימים קבלן-בניין תושב אשדוד, הוא דמות יוצאת-דופן בין הצעירים שהלכו לפטרה. הוא בא לארץ מפולין בהיותו בן 13, ולאחר שהייה קצרה בקיבוץ דן חזר לבית הוריו בכפר-סבא והחל לעבוד בבניין. דימיטרי לא התחנך בתנועת-נוער, והיה שונה בבירור מן ה"חבר'ה" שהיו מועדים להליכה מעין זו. עם התגייסו נמנה על אנשי סיירת-צנחנים, רובם בני-משקים, ילידי-הארץ כמובן. דימיטרי התבלט כלוחם נועז, ואולי זרותו דחפה אותו להתבלט יותר מן האחרים; מכל מקום,הוא  הושפע מאוד מסיפורי מפקדו מאיר הר-ציון, ומה יכול להיות אתגר נועז יותר מאשר לחזור ממקום שרק מאיר הר-ציון זכה לחזור ממנו לפניו?

      האווירה בסיירת-הצנחנים הלמה הסתכנות מעין זו. הצנחנים הורגלו בחציית גבולות בעת פעולות תגמול, ולא ראו בכך מעשה שלילי. העובדה שמיד לאחר-מכן נשלח דימיטרי לקורס-קצינים מעידה אף היא על יחסם של מפקדי הצנחנים לעניין זה. בלי ספק היה זה הישג נכבד לנער עולה חדש, שבהשכלתו נפל מרוב חבריו בסיירת. רק כאשר החלו אחרים ללכת בעקבותיו, והוא הואשם בהדרכתם, שוחרר מן הצבא.

      דרור לוי, שהלך עם דימיטרי ומצא את מותו בקרב עם לגיונרים בדרכו חזרה, מגלם דווקא את דמות ה"פייטר" הטיפוסי. מפקדיו היו סופּפּו ומאיר הר-ציון, והוא השתתף ברוב פעולות-התגמול שביצעו הצנחנים. ההליכה לפטרה לא נראתה לו מבצע מסוכן במיוחד, הייתה זו עוד הסתכנות אחת מרבות. דימיטרי ברמן ודרור לוי שהלכו לפטרה באפריל 1956, כשלוש שנים לאחר רצח החמישה, ידעו אמנם על הסכנה האורבת להם, אך לא היו חדורים תחושה של מוות לפני הליכתם. ההליכה לפטרה, שממנה הצליח מפקדם לחזור בשלום, הייתה בעיניהם מעין המשך טבעי למבחנים שצנחן ולוחם נועז צריך לעמוד בהם.

      לא כך הדבר באשר לארבעה שהלכו לפטרה במרס 1957. כאן ההליכה היא בפירוש גם תוצאה של הרגשת-כשל מסוימת שכרסמה בכל אחד מן הארבעה.

      קלמן שלף, למשל, בן למשפחת ציונים יוצאי פולין וחניך "השומר הצעיר", שהתגייס לצבא במסגרת הנח"ל, השתתף במשימה שולית בקרב על מוצבי הסבּחה בהיותו בקורס-מ"כים. בתקופת מלחמת-סיני היה בקורס-קצינים ולכן לא לקח חלק בלחימה. אחיו הצעיר עקיבא השתתף בקרבות, חבריו לקחו חלק בצניחה למיתלה, וכמה מהם אף נהרגו. קלמן, שתמיד שאף להצטיין – שאיפה שאפשר להבינה גם על רקע העובדה שלא היה יליד-הארץ אך גדל בחברה שהעלתה על נס את הערכים הצבריים בהא-הידיעה – לא יכול היה לסלוח לעצמו על שלא היה לו חלק במלחמת-סיני. וכך הוא כותב אז לידידה:

      "אין ספק שצדקת כשכּתבת שאני מקלל את יומי על שנכנסתי לקורס. ואמנם לא יכולתי לבחור זמן גרוע יותר כדי לעבור בו את הקורס. עכשיו, כשכל החברה הם בכל מקום ורק לא בבסיסים, כשהחניכים שלי, לרבות אחי, לוחמים - אני נאלץ לשבת כאן. הדבר הזה פשוט הורג אותי, או יותר נכון שובר אותי, ומעניין שאותה הרגשה יש לכל החברה ההגונים שבקורס שלנו. ואף כי השכל אומר שדבר זה הוא נחוץ ושבסופו של דבר נהיה הראשונים המסוגלים למלא את המשימה על הצד הטוב ביותר, הרי שהלב אינו מסכים עם זה..."

      לאחר סיום הקורס נשלח קלמן להיאחזות עין-רדיאן (שהפכה לקיבוץ יטבתה) כמפקד הסיירת שם. מסיבות שונות הועבר אחר-כך לתפקיד סגן-מפקד ההיאחזות, והעברה זו פגעה בו, כפי הנראה, ואולי עוררה בו ביתר-שאת את הצורך להוכיח כי הוא סַייר מעולה, ובכלל – "פייטר".

      רגשי-כשל על רקע צבאי איפיינו בבירור את מנחם בן-דוד, פקודו של קלמן שלף בהיאחזות עיו-רדיאן. מנחם בן-דוד, חניך "כדורי", נולד  למשפחה ותיקה ומושרשת בארץ, משפחת דוידזון, שנחשבה אצולה קרקעית ממש בראשון-לציון. אביו, עשהאל בן-דוד, היה בעת ההיא סמנכ"ל משרד-החקלאות. הערכים הלאומיים-הצבאיים שהיו נערצים במשפחה היו נערצים גם על-ידי ה"חבר'ה", ומנחם היה אמנם כעין התגלמות של אותם ערכים עליהם חונך – ספורטאי מצטיין, סייר מעולה, בעל ידע חקלאי נרחב, והרוח החיה בכל חברה אליה נקלע. מנחם לא ידע מעולם תחושה של כישלון אישי, הוא לא חש צורך להגיע לנורמות כלשהן; הוא עצמו היה התגלמותן של אותן נורמות שאליהן שאפו אחרים להגיע. תחושת הכישלון מופיעה אצלו לראשונה עם הגיוס לצבא.

      באמצע שנות ה-50 הברירה העומדת בפני "החברה הטובים" היא הליכה לצנחנים או לנח"ל. (השריון עדיין מבוזה, ולטיִס הולכים "חבר'ה סאלוניים"). בתקופה של פעולות-התגמול, כאשר עלילות הצנחנים הופכות אגדה בקרב הנוער, ההליכה ל"נח"ל-עגבניות" נראית אפורה ונטולת זוהר. בוגרי "כדורי", מוסד שהיה מאז-ומתמיד "בית היוצר ללוחמים", מרבים להתווכח על נושא זה. רם פרגאי, חברו הטוב ביותר של מנחם, מחליט ללכת לצנחנים, ואילו מנחם, בעל הכושר הפיזי המעולה, הסייר המצטיין, שכמו היה מועמד טבעי להליכה לצנחנים, הולך לנח"ל.

      אמנם גרעין "לגליל", שאליו השתייך מנחם, היה מפורסם באיכות אנשיו (מאוחר יותר נקרא "גרעין הדוקטורים") והצליח ליצור הרגשת שייכות בקרב אנשיו, אך מבחינה אובייקטיבית לא היה לגרעין מה להציע בהשוואה לצנחנים. מנחם, שהומלץ לשייטת 13, שהייתה אז סתגרנית-מיוחסת, מנחם אשר אף בצנחנים ביקשוהו, הוא בחר דווקא ללכת עם חבריו לנח"ל, ועם החלטה זו לא היה שלם מימיו. פעולת קלקיליה מגבירה בו את ההרגשה כי הוא "נרקב במשק", כדברי הלעג של חברו רם. הוא כותב אז להוריו:

"המספר 18, שהופיעו בראש רשימת ההורגים בקרב קלקיליה, מערער במקצת את ההחלטה בנוגע לישיבה במשק, למרות שאינני מכיר אישית איש מן ההרוגים. הידיעות ששמעתי הן רק מעתון-הערב של יום ששי, מי יודע מה היה שם עוד. אם כן, זו הרגשה לא נעימה לשבת במשק כשאחרים נלחמים ונהרגים". ולאור הידיעה שרם פרגאי נפצע בקרב בקליקליה, הוא מוסיף וכותב: "לאור ההתפתחויות האחרונות, גם ישיבה בעין-רדיאן נחשבת ל'ג'וב'".

      המסע ההרפתקני לפטרה, שלא הלם את אופיו של מנחם בן-דוד, היה בו מן הפיצוי על כל אשר החמיץ בלכתו עם חבריו לנח"ל. קשה היה לו לשאת את המחשבה שרם פרגאי, אשר לקח חלק בפעולות התגמול והספיק אף להיפצע בקליקליה, ילך לפטרה, ואילו הוא, שתמיד החמיץ הכל, יישאר בבית.

      ואכן, רם פרגאי, יליד תל-אביב, אף הוא חניך "כדורי", שואף בכל מאודו להגיע לאותן נורמות הנערצות על בני הדור. הוא לומד את לוח-המספרים על-פה כדי שלא יבחינו בקוצר-הראייה שלו, ומגיש לבדיקה שתן של חברו כדי שלא יגלו את מחלותיו – כל זאת כדי להתגייס לצנחנים. גינוני הצנחנים קוסמים לו כבר בהיותו ב"כדורי". הוא כותב באחד ממכתביו:

"פעם כבר אמרתי לך עד כמה אנו חיים ב'כדורי' את החיים של הצנחנים, והפעולה של עזה נגעה לנו מאד ללב. וכן ידועים לנו היטב שמונת החברה שנפלו בהתקפה, כך שמצב-הרוח ירוד עד למאוד... בקשר למורל זה לא מוריד כמלוא הנימה, זה רק ממריץ את ההליכה לצנחנים למרות שכל אחד יודע היטב מה שמחכה לו".  לאחר התגייסותו לצנחנים, האימונים מלהיבים אותו, וכך הוא כותב: "זה ממש תענוג לראות איך מחלקות מתאמנות. בזמן ההסתערות, בזמן הריצות, כל הזמן שרים ושרים... כאשר אני נמצא בהסתערות, ובדרך-כלל זה לא על מישור, לסחוב יש לי די, אני מזיע, עייף, רצוץ, ושר את השירים בתוך היריות – המורל עולה ושוכחים הכל". לאחר צניחות ראשונות כתב: "הייתי מציע לכל גבר לעבור זאת".

      הזהות בין "גבר" ל"פייטר", זהות המתחזקת-והולכת בשנות ה-50, קוסמת גם לרם פרגאי, כמובן. הוא שבוי בקסם של גינוני הצבא, כפי שהוא כותב:

"יש לי שלושה דברים כרגע בצבא: הכומתה (הגדוד), העוזי שלי, והחבר'ה שעלי להילחם איתם. את הכומתה, יותר נכון, הגדוד לא בטעות כתבתי במקום ראשון".

הוא גם אינו חדל מלספר על מעלליו לאחר כל פעולה. המחשבה הישראלית האופיינית ש"יהיה מה לספר לחבר'ה" טיפוסית לו ביותר. רם, כרבים אחרים באותה תקופה, ואולי אף בצורה בולטת יותר, רגיש מאד גם לתחושת המוות, ובעיקר מוות בקרב. במכתביו לחברתו אפשר למצוא פיאור של המוות בזו הלשון:

"אני פוחד לכתוב ולכן איני כותב לך מאומה, אולם הייתי באמת כולי קנאה, כאשר המג"ד אמר: 'כמה מהם לא יראו את חברותיהם שנית...' והקנאה עמדה לי מחוץ לפרצוף... הם נסעו... גם תורי יגיע, וזאת נחמתי, לא במאוחר... באמת את לא מתארת לך איך שאני אכלתי את עצמי כאשר הם עלו בשירה אדירה ונסעו". וכתגובה על נפילתו של ידיד: "אַת מספרת שאצלכם הייתה אווירה לא נעימה לאחר שאמנון נפל... על החבֶרה שלו אין לי מה לכתוב. אני מקווה שלא תהיי במקומה, ואם כן – תבקשי מהמג"ד שלנו את הכנפיים שלי. אני מתחיל לכתוב שטויות, אבל תאמיני לי, אני חי כל-כך קרוב למוות שאני ממש צוחק לו".

      המוות בקרב הוא גם הביטוי להכרת-טובה שהוא חב למפקדו ולחבריו. לאחר שהתגנב מן המחנה כדי לראות את חברתו רצו לסלקו מן הצנחנים, אך הודות למאמצי מפקדו הוא נשאר ביחידה, ומלא הכרת-תודה הוא כותב אז:

"אינני יודע בדיוק כיצד אוכל להשיב להם על מה שעשו לטובתי, אולם אם אֶחיה אתם לכל הפחות עוד שנתיים וחצי (אינני מביא בחשבון שאזכה להיהרג על איזה מוצב...) אמצא כבר איזו הזדמנות להודות להם על זה שבגללם נשארתי ביחידה, וגם להוכיח את עצמי, הכוונה בקרב".

      רם החל לכתוב יומן בבית-החולים לאחר שנפצע בקרב קלקיליה, עובדה המעידה אף היא על הצורך שקינן בו להנציח דברים. הוא גם השאיר צוואה לפני לכתו לפטרה. בצוואתו הוא מביע את רצונו להיקבר ליד חברו מנחם בן-דוד, שאותו אהב והעריץ כל ימיו, גם כאשר חלה ביניהם התרחקות-מה לאחר שנפרדו דרכיהם בצבא. רם החי ראה בעיני רוחו את רם המת. המוות פרט על אי-אלה מיתרים סמויים בנפשו. "אצלי הדרך לשמיים עוברת בפטרה ולא בתל-אביב", אמר לידידו לפני צאתו. רם, שהיה רגיש כל-כך לגינונים ולסממנים חיצוניים, נפעם מן ההרואיות הטרגית שבמותו.

      גישה דומה למוות, אם גם אולי לא קיצונית כל-כך, טיפוסית הייתה לרבים מבני אותו דור. זכורה אף הערתו של משה דיין בשעתו ביחס לניסיונות הספיריטואליסטים של צנחנים שניסו לעלות באוב את דמויות חבריהם המתים. משפט ציני כמו "להתראות על אנדרטת-הזיכרון של בית-הספר", שהיה מקובל בזמן מלחמת-ההתשה, היה רחוק מלאפיין את הנוער של שנות ה-50, שראה את המוות בקרב כמעשה הירואי. שירו של חיים חפר, "הסלע האדום", שמשך שנים רבות אסור היה להשמיעו, מבטא בבירור את היחס הפאתטי של הנוער למוות האורב בדרך לפטרה.

      כדוגמת חבריו שהלכו עמו לפטרה, גם רם פרגאי לא השתתף במלחמת-סיני בגלל פציעתו בקרב קלקיליה. מלחמת-סיני ציינה את סופן של פעולות-התגמול, ולאחר צאתו מבית-החולים פוזרה הסיירת אליה השתייך ורם הועבר לתפקידי הדרכה. רם החל להעמיד את עצמו בכל מיני מבחנים קשים, כדוגמת המסע שערך לבדו משובל לעין גדי, מסע אותו הגדיר כ"תמרון הגדול". לאחר אותו תמרון חש עצמו מוכן למבחן הגדול יותר: פטרה.

      הרביעי בחבורה זו היה דן גלעד, בן למשפחת אמנים (אביו היה בימאי התיאטרון גרשון קונסטנטינר, ודודו היה המשורר והשחקן אברהם חלפי). דן גלעד אמנם לקח חלק-מה במלחמת-סיני, אך כל פעילותו הצבאית הייתה מלווה רגשי-כשל ואי-הצלחה. הוא התנדב ליחידה 101 והספיק אף לעבור קורס קצינים, אך בעיות משמעת היו בעוכריו והוא הועבר לתפקידי הדרכה. גם מתפקיד זה סולק  אחר-כך בגלל בעיות משמעת. לאחר שחרורו התיישב באילת ושם מונה מפקד הסיירת, אך לפני מבצע-סיני הוטל התפקיד על מישהו אחר. כטייל מובהק, מי שגילה את קניון-הכתובות שליד אילת, הירבה דן גלעד לטייל בחצי-האי סיני לאחר הכיבוש. הוא גם היה מבין הראשונים שהגיעו למנזר סנטה-קתרינה לאחר המלחמה. בסיומו של טיול זה אמר לידידו עזרא כי אין לו כבר לאן ללכת, נשארה רק פטרה. דבר זה נראה אז צעד טבעי ביותר לגבי "מחפש נצחי" כדן גלעד.

      כל הארבעה שיצאו מעין-רדיאן במרס 1957 לא השתתפו במבצע סיני (כאמור, מלבד חלקו הקטן-ביחס של דן). הם לא היו היחידים, כמובן, אך חשוב הוא שכל אחד מהם חש רגש-אשמה בשל כך. הרגשת-אשמה בגלל אי-השתתפות בקרב הפכה כבר מזמן תכונה ישראלית לאומית כמעט, ותחושה זו חריפה במיוחד אצל חיילים המשתייכים ליחידות נבחרות. ההליכה לפטרה, על סיכוניה, הייתה אפוא, כמדומה, מעין כפרה כזאת על אי-השתתפות במלחמה.

*

הליכתם הטראגית של הארבעה, והעובדה שבחורים ממיטב הנוער נוטלים עליהם סיכונים חסרי- שחר, משמשת אות-אזעקה לציבור בארץ. העיתונות אמנם מגנה את המעשה, ואורי דן מ"מעריב" אף טוען כי יש להתייחס אליהם כאל גונבי מכוניות ופורצי דירות, אך השוואה קיצונית זו אינה משקפת בשום-אופן את הרגשתו של הציבור באותם ימים, הרגשה של גינוי ושל הערצה כאחד. בעיקר אין היא משקפת את הרגשתם של בני הנוער, המועמדים הטבעיים להליכה זו. ואכן, כבר ב-16.6.57 מופיעה בעיתון ידיעה על תפיסתם של שלושה נערים שיצאו מכפר-סילבר במטרה להגיע לפטרה.

      עדות ברורה ליחס המעורב לפרשה זו נשקף מתוך מעשה שהיה בבית-הספר היסודי "הר נבו", בתל-אביב. מנהל בית-הספר הוקיע מעל דפי העלון של בית-ספרו את ארבעת ההולכים לפטרה. אישיות ציבורית ידועה פנתה אל שר-החינוך בבקשה להגיב על כך. מנהל בית-הספר קיבל נזיפה מן המפקח על החינוך, והוחלט לתת הוראה למורי בתי-הספר להסביר את הפרשה באור חדש, ולטהר את זכר הנופלים, עם כל ההסתייגות מן המעשה. הציבור לא הזדהה אפוא בלב שלם עם הצגת ההליכה לפטרה כמעשה הרפתקני וקל-דעת, שכן הליכה זו הייתה מסקנה קיצונית אך נובעת מדפוסי התנהגות נערצים שעליהם התחנך הנוער.

      ההליכה האחרונה לפטרה חלה בסוף נובמבר 1957. עמירם שי ומרדכי טובי היו שני הקורבנות האחרונים של פרשת פטרה.

      עמירם שי, בן מושב כפר-חיים, אף הוא לא מצא את מקומו בצבא. הגם שהיה בן "ההתיישבות העובדת", ובעל השכלת תיכונית, השתחרר מן הצבא בדרגת טוראי. לאחר שירותו הצבאי התגייס למשמר-הגבול, ושם אמנם הצליח להגיע להישגים נאים. אף הוא לא לקח חלק במבצע-סיני, כי גדודו היה מעורב בפרשת כפר-קאסם. שותפו להליכה, מרדכי טובי, שאותו הכיר ברמלה, בא ארצה מבולגריה בהיותו בן 10. עם התגייסו לצבא התקבל אמנם לקורס טיס, אך כעבור זמן-מה הורחק מן הקורס. הוא לא התקבל גם לצנחנים, ושירותו בצבא עבר עליו כ"ג'ובניק" בחיל-האוויר.

      בעמירם שי ראה מרדכי טובי דוגמא ומופת לדמות ה"פייטר" אותה העריץ כל-כך. השנים החלו לערוך מסעות מעבר לגבול באזור לטרון, ולימים נרקמה ביניהם תכנית ללכת לפטרה. עמירם שי, שלא הצליח להגיע אל הנורמות המצופות בצבא, מצא אמנם את מקומו במשמר-הגבול, אך הוסיף לחפש אתגרים נועזים יותר. מרדכי טובי, שנכשל בכל שירותו הצבאי, חיפש לעצמו אתגר כדי "להוכיח שאני שווה משהו", כמו שאמר לידידו ערב לפני צאתו. תודעת המוות המתלווה כאן להחלטה זו הייתה חריפה מאד אצל מרדכי טובי. לאחר מותו הסתבר כי השאיר מכתבים לידידיו ובהם ביקש שלא יערכו לו אזכרות ותחת זאת ישמיעו ביום-השנה למותו את היצירות האהובות עליו. מרדכי טובי לא היה טיפוס של סייר, הוא לא הירבה לטייל קודם-לכן, ובאשר למסע זה סמך באופן מוחלט על עמירם שי. ההליכה לפטרה הייתה לגביו מבחן במלוא מובן המילה; הנתיב שהפיל כבר עשרה קרבנות היה אתגר מתאים.

      ניסיונות נוספים ללכת לפטרה סוכלו באִבּם. בשנת 1959 אמנם מגיע לפטרה ישראלי נוסף – שמעון "כושי" רימון מסיירת הצנחנים – אך לא בדרך של קודמיו; הוא השיג רכב או"ם ובלווית צעיר אמריקאי נכנס לממלכת ירדן כנהגו של איש-או"ם. "כושי", שהתגייס לאחר תקופת-הזוהר של פעולות-התגמול, אינו יכול לבטא את אישיותו יוצאת-הדופן במסגרת הצבא. בטיול לפטרה, ובמסע הנועז שערך לנחל ארנון, באה לידי ביטוי התעוזה העולה על המקובל, שלא יכלה לבוא לידי ביטוי בעת שירותו הצבאי.

      לקראת שנות ה-60 עדיין משמש המיתוס של פטרה מחוז-חלומות לבני נוער, אך סכנתו הממשית ניטלה ממנו. ההליכה לפטרה מיצתה את עצמה, האתגר נעשה כה בלתי-אפשרי עד שקיפח את ממשותו.

      בישראל של שנות ה-60 מתערער הקונפורמיזם אשר אפיין אותה במשך עשור שלם, מתחיל להתרחש תהליך של יתר ליברליות בלבוש, בניגוד לצניעות הספרטנית כמעט של שנות ה-50. שירים רוסיים מפנים מקומם ללהיטים אמריקאיים, ו"ריקודים סאלוניים" מתאזרחים אפילו בקיבוצים. התפתחות נוספת חלה במקביל לכך גם בתודעת הגבול אצל הנוער הישראלי. דור "ילידי המדינה" שעדיין היו ילדים בזמן מבצע-סיני, לא עבר אותו תהליך התפכחות שעבר דור סיני, אשר "הציץ ונפגע". דור שנות ה-60 נולד בתוך מדינה הנתונה במצור, ומעולם לא ידע חוויה של פריצת גבול (היקף הפעילות הצבאית מעבר לגבול היה מצומצם). הגבול היה בחזקת דבר מובן-מאליו לגבי דור זה, האפשרות לפרוץ את הגבול לא העסיקה אותו, גם מפני שהיה נתון לעיסוקים שונים מאלה של הדור הקודם וגם משום שלא העלה בדעתו אפשרות אחרת, על-כל-פנים לא בטווח הנראה לעין.

      בשנות ה-60 ההליכה לפטרה היא סיפור שמספרים בקומזיצים של תנועות-נוער המצטמקות-והולכות, או בטיולי בתי-הספר היורדים לאילת, אל מול האנדרטה שהוקמה לזכר ההולכים לפטרה.

      אפשר לומר אפוא, כי בלי קשר למניעים האישיים שפעלו אצל כל אחד מן ההולכים לפטרה, פרשת ההליכה לפטרה היא בראש-ובראשונה פרשה לאומית, ורק לאחר-מכן פרשה אישית.

      שתי הנערות ועשרת הנערים שיצאו ולא שבו חיים היו בראש-ובראשונה קרבנות של תקופה.

*  נסיה שפרן חוקרת את ההליכה לפטרה ואת צמיחתה של תופעת התרמילאות הישראלית. פרופ' שפרן שימשה כמרצה בקולג' ע"ש פרנקלין ומרשל בעיר לנקסטר במדינת פנסילבניה, ארה"ב.

 

         
לתיאור ההולכים
לפטרה
  למורשת
הצנחנים
  לצנחני גדוד
890
         

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל