פלוגה ה' מחזור 1954
פגישת מחזור בשנת 2008.

 

שייפתח עליי, שייפתח
מתוך עיתון קיבוץ בית אלפא, אפריל 2008,

 
כאשר הסתבר לאנשי פלוגה ה' ההיסטורית בצנחנים (מבית-אלפא שירתו בפלוגה בני קבוצת "דרור"), כי הם היחידים שטרם הפיקו מפגש מחזור, התארגנו ובעוד חודש יקיימו מפגש כזה, שכבר מעורר התרגשות בין משתתפיו. שיחה על השירות בצל דמויות מיתולוגיות, על פעולות התגמול, ועל יחסי חברות מיוחדים.
ביוני 1954 סיימו בני קבוצת "דרור" את לימודיהם במוסד והחלו להתארגן לקראת גיוסם לצבא. הם שאפו להתגייס בחודש אוגוסט, מועד הגיוס המועדף על בני הקיבוצים, והופתעו מכך שהנהלת הקיבוץ החלה לפעול כדי לדחות את גיוסם לחודש נובמבר, שבו התגייסו עירונים ואחרים והיה חשש כי יגיעו ליחידות פחות אטרקטיביות.
הנושא הגיע לשיחת קיבוץ. בני קבוצת "רימון", המבוגרים מהם רק בשנה, התייצבו לצידם ונשאו נאומים נלהבים בהם טענו כי דחיית הגיוס תקפח את בני "דרור" ותגרום להם עוול, משום שהם יתגייסו עם מחזור נחות. ראשי הקיבוץ דפקו על השולחן ודיברו על חשיבות העבודה בחקלאות, ובני הקבוצה נאלצו לקבל את "דין התנועה".
כאשר הגיעו לקלט מצאו שם את מאיר יעקובי ז"ל, מקבוצת "רימון", שהסתובב בסנדלים, חבוש בכומתה אדומה. מאיר השפיע על החלטתם להתגייס לצנחנים. עד אז ידעו רק אמנון אליעז ז"ל וצביקה הרפז יבל"א שרצונם להגיע לצנחנים, אבל כעת ביקשו כל בני דרור להביע מחאה כלפי הקיבוץ.
דן סער: רבים מהחבר'ה הטובים בעמק הלכו לצנחנים וכדי להימצא איתם רצינו להתגייס באוגוסט, כמוהם רני לב: כעסנו על הקיבוץ ואמרנו: "דפקתם אותנו? נראה לכם!". בקיבוץ אכן קם רעש, חששו מכך שכולנו הוצבנו באותה יחידה, והיו שאמרו: "לפחות שלא יהיו באותה מחלקה"...

* * * * *
בני בית-אלפא בפלוגה ה':
יצחק אוסטרי (איצל'ה) * אמנון אליעז ז"ל צביקה הרפז * אפרים ויינטרוב דני וקסמן * רני לב * אורי לדר צבי ליבסטר ז"ל * גדי לנס * דן סער בסגל הפיקוד של הפלוגה בעת קורס המ"כים – משה לוי ז"ל (מוישה וחצי)
טירונות עם מרסל טוביאס
טירונות עשו באותן שנים בתל-נוף ועל הסגל פיקד מרסל טוביאס, דמות מיתולוגית, בוגר הצבא הבריטי, שהתייחס לטירונים כאל ילדים שעוד לא למדו כלום.
גדי לנס: הוא הדריך אותנו בכל דבר, מגיהוץ בגדים ועד צחצוח נעליים, והייתה לו גם בדיחה קבועה: הוא נהג להדריך את הטירונים בהליכה לזונות, ונהג לסיים: "ואם זה לא ילך לכם, תקראו למישהו מהסגל"...
רני: החינוך הקיבוצי במוסד נתן לנו יתרון על-פני העירונים, משום שגדלנו באופן עצמאי והיינו מסוגלים לדאוג לעצמנו בכל תחום. מבין הלא- קיבוצניקים, היו שבאו בגלל הכובע האדום. הם השקיעו מאמץ רב עד לשלב בו זכו לקבל את הכובע האדום, דאגו לצילום למזכרת, וחיפשו דרך איך לפרוש לשירות יותר קל...
זו הייתה טירונות קשה, שפשוף רציני. השכמה מוקדמת, דבר ראשון ריצת בוקר של כמה ק"מ, ואימונים קשים לאורך כל היום. גם העונשים היו כבדים. לילה אחד הצליחו המ"כים לגנוב רובים שהוסתרו מתחת למזרון (גם את שלי), ובשתיים לפנות בוקר העירו את אלה שמהם גנבו נשק, הורו לנו להעמיס על עצמנו "חגור פילים", הובילו אותנו לגדרה, ומשם נדרשנו לחזור ברגל ולהגיע עד חמש בבוקר כדי להספיק לריצת הבוקר. אגב, בפעם אחרת, התעורר גדי בעת שניסו לגנוב לו את הרובה, הכניס בעיטה רצינית למ"כ ומנע את הגיבה...
העונשים היו קשים והנפוץ בהם היה לחפור בורות, בגדלים שונים.
החבר'ה התמודדו יפה עם הקשיים ובטירונות לא הייתה בעיה של נשירה.
צביקה הרפז: באחת הסדרות גרנו רני ואני באוהל סיירים. כשהעירו אותנו בבוקר, שרר עדיין חושך ונהגנו להדליק נר כדי לראות איך להתארגן. כל הזמן האיצו בנו "מהר, מהר" ובאחד הימים שכחנו לכבות את הנר. כשחזרנו מהאימון ראינו שהאוהל שרוף. אלה שכיבו את השריפה הקפידו לקחת עימם את שרידי החבילות שנהגה לשלוח ריבה ז"ל (אימא של רני) כדי להקל על חיינו.
גדי: בית-אלפא שלחה את החבילות הכי כבדות, שהיו מלאות בעיקר באשכוליות. אנחנו די התביישנו בכך וקינאנו בבני עמק-הירדן שקיבלו בננות ותפוחים. באחת הפעמים הלכנו אל מאחורי הצריף להחביא את ארגז האשכוליות. בדיוק עבר קיבוצניק מהגליל וצחק: "בשבוע הבא בטח תקבלו ארגז גזר"...
החינוך שקיבלנו במוסד עמד לפעמים מול העקרונות שהדגיש מרסל. היינו בסדרה בנחל רובין. חורף קשה, המון גשם והנחל זרם ועלה על גדותיו. עשינו אימון בו נדרשנו ללכת עם חגור ונשק בתוך המים, כאשר הידיים אוחזות בחבל שעבר מעל לנחל. רק החלק העליון של הגוף בלט מעל למים. אני הצלחתי לעבור ואחריי החל לעבור בחור ירושלמי, שלא ידע לשחות. מסיבה כלשהי הוא נבהל, עזב ידיים והחל לטבוע במים. אני, חניך השומר הצעיר, לא חשבתי הרבה, עזבתי את כל ציודי האישי, קפצתי למים וסייעתי לו להיחלץ.
יצאתי מהמים, מרוצה מהמעשה הטוב שעשיתי, שם חיכה לי מרסל וקרא לי: "בוא הנה חייל, איפה הרובה?". ניסיתי להסביר, אך שום דבר לא עזר, הועמדתי למשפט על הפקרת נשק, מינו קצין חוקר והפרשה ארכה זמן רב. מה שהיה חשוב למרסל היא ההוראה לא לזרוק נשק, לא משנה לאיזו מטרה.
רני: שמרנו בלילות בבסיס, במספר עמדות. המועדפת שבהן הייתה מול מגורי בנות. לילה אחד שמר שם בחור מקיבוץ שריד. הוא נכנס לתוך שק השינה, הדליק נר והחל לקרוא. בדיוק עבר אריק שרון לביקורת, ראה את הפוזה, נתן בעיטה והחייל קפץ החוצה. אריק התעניין: "מה אתה קורא?". הבחור השיב: "האמנות והסוציאליזם בימינו". אריק נדהם, העמיד אותו למשפט ופסק לו 35 יום בפנים. אחר-כך הסביר: "לא הייתי עושה לו כלום, אבל זה מה שהוא עושה מול מגורי בנות?!".

* * * * *
קשר מיוחד עם בית-אלפא
גדי: בהמשך השירות הפכתי למדריך צניחה. יש לדעת שמדריכי צניחה נחשבו לג'ובניקים ואני התניתי זאת בכך שאוכל להשתתף בפעולות, כאשר יתבצעו כאלה. אני זוכר במיוחד סיפור על בחור בשם שאול חלפון, שסבל באופן קיצוני מפחד גבהים ולא הצליח לסיים קורס צניחה. הוא היה כל כך קשור ליחידה, שהסכים להישאר בה כאפסנאי וחבש כומתה ירוקה. במלחמת סיני רצה לצנוח עם כולם במיתלה. רפול, ששמר עליו וטיפח אותו, אמר לו: "אם יימצא מדריך צניחה שיהיה מוכן להצניח אותך, אאשר זאת". אני הסכמתי ודחפתי אותו מהמטוס. לאחר המלחמה ביקש כנפיים עם רקע אדום. רפול הבהיר: "רק אם תעבור קורס צניחה". הוא התייצב, שוב הפחד שיתק אותו והוא לא הצליח. רפול פנה לרמטכ"ל כדי שייתן אישור מיוחד לענוד כנפי צניחה לחייל שצנח פעם אחת בלבד...
דן: אימון הפרט, השלב הבא, היה גם הוא קשה. אני זוכר שבאחד הימים, לאחר פעולת התגמול הראשונה בעזה, בה עוד לא השתתפנו, הביאו אותנו לתל-נוף וראינו שם את אנשי הפלוגות שהשתתפו בפעולה יושבים סביב מדורות ושרים את שירי ארץ-ישראל. הם היו שפופים, לנוכח האבידות הכבדות, ראו שהם עצובים וקודרים, והמטרה הייתה להרים את המוראל.
היינו בסידרה ליד משאבי-שדה, בקיץ 1955, שרר חום אימים, והונהגה משמעת מים: כל אחד קיבל שתי מימיות ליום, כולל גילוח. היו מקרים של עריקה, מצד מי שלא יכלו לעמוד בקושי. היו שני חיילים שניסו להסתלק, עמדו שעות על הכביש לתפוס טרמפ, אבל שום רכב לא עבר והם התייבשו. כאשר נתפסו, שמו אותם במעצר באמצע המאהל, תחת כיפת השמיים, מוקפים בקונצרטינה.
היו חיילים שניסו לגנוב מים מרדיאטור של מכוניות, משום שלא יכלו לעמוד במשמעת המים בחום הכבד. לקראת סיום השלב הזה ערכנו מסע רגלי בחזרה לבסיס, שהחל מהגליל המערבי ועבר את בית-אלפא. האמהות שלנו הכינו לנו כאן ארוחת-ערב (היינו 90 איש!) ולקראת הבוקר למחרת אירגן אבי, זלמן ז"ל, ארוחת בוקר מיוחדת, ביחד עם האופה של הקיבוץ, שהכין במיוחד עבורנו פיתות ולחמניות טריות.
המסע עצמו היה קשה ובדרך מספר חיילים הורידו במושבים כביסה שנתלתה לייבוש, כדי לחתל את רגליהם, עקב השלפוחיות שצמחו על רגליהם וכמעט מנעו מהם ללכת. אף אחד לא רצה לוותר, העיקר להגיע ברגל לתל-נוף, מרחק של 120 ק"מ.

* * * * *
רפול ופעולות התגמול
לאחר מרסל, קיבל פיקוד על הפלוגה שלמה גרובר, אך בשל מחלה תפס את מקומו מרקוס, אלא שבאחד הימים, בעת שהפלוגה תפסה את קו המוצבים מול רצועת עזה, נהרג מרקוס בעת שרכבו עלה על מוקש.
גדי: אני הייתי הקשר שלו, הלכתי איתו לכל מקום, ולמעשה אני חייב לו את חיי. באותו יום הגיעה הודעה על רכב (אחר) שעלה על מוקש, ומרקוס התארגן עם חובש לצאת לשם. רציתי לצאת איתו, אך הוא הורה לי להישאר ולעלות למקום בו אשפר את הקליטה. ראינו את האירוע כמו בסרט – הוא לא הספיק לנסוע הרבה, כאשר הרכב התפוצץ והתרומם באוויר.
* * * * *
באותו לילה הוציאו את הפלוגה מהקו. את הדרך מהמוצבים סירבו לעשות ברכב, מחשש לעוד מוקשים, והעדיפו ללכת ברגל.
לפנות בוקר הופיע המ"פ החדש, רפאל איתן, ערך מסדר והפקודה שנתן: "אתם חייבים להתרחץ ולהתגלח ולהופיע למסדר כחיילים!".
רפול פיקד על הפלוגה בעת קורס המ"כים, עבר עימה ארבע פעולות תגמול, עד שנפצע בפעולת כנרת.
לקראת כל פעולה בוצע תדריך, הוסברה מטרת הפעולה, נמסרו דרכי התנועה ושיטת התקיפה.
פעולות תגמול בהן השתתפה הפלוגה:

פעולת חאן-יונס (מבצע "אלקיים") בליל 31.8-1.9 1955. עקב פעילות ה"פדאיון" הוחלט לתקוף את משטרת חאן-יונס. בקרב נהרגו 72 מצרים. לצה"ל היה הרוג אחד.
פעולת כונתילה (מבצע "אגד") בליל 27-28 באוקטובר 1955. בעקבות חטיפת שני חיילים ישראלים הוחלט לתקוף את משטרת כונתילה שעל הדרך לאילת. אבידות המצרים: 12 הרוגים וכן נלקחו 29 שבויים.
פעולת ניצנה (מבצע "הר-געש") בליל 3-2 בנובמבר 1955. המצרים השתלטו על חלק מהאזור המפורז בניצנה והתבצרו בו. הוחלט לעוקרם בכוח. עיקר הכוח המצרי רוכז בסאבחה. אבידות המצרים – מעל ל-80 הרוגים.
פעולת כנרת (מבצע עלי-זית") בליל 12-11 בדצמבר 1955. המטרה: תקיפת מוצבים סורים בחוף הצפוני-מזרחי של הכנרת (כעונש על כך שירו ותקפו סירות-משמר ישראליות והתנכלו לדייגים) ותפיסת שבויים כדי להביא להחלפה עם חוליית מאיר יעקובי ז"ל.
בפעולה נהרגו 54 סורים, 30 נשבו ונתפס שלל רב. אבידות צה"ל היו שישה הרוגים ו-14 פצועים, אחד מהם היה רפול, שנפצע קשה ביותר. מאיר הר-ציון קיבל צל"ש.

====
כל המבקש לדעת עוד פרטים על הפעולות ולמצוא את המקומות במפה, יוכל למצוא זאת באתר הצנחנים או באטלס כרטא (שנים ראשונות למדינה),
אפרים ויינטרוב: היו מפקדים באותו זמן שהיו להוטים לבצע פעולות ורק חיפשו את התירוץ המתאים לצאת למבצע. האמת, לא תמיד ידענו לאן יוצאים וקבלנו רק מעט פרטים. אף אחד מאיתנו לא שש לבצע פעולות, אבל כאשר יצאנו אליהן, השתדלנו לעשות את הטוב ביותר, ומפקדינו עשו כל מאמץ כדי שכולם יחזרו בריאים ושלמים. האחריות עליהם הייתה עצומה וברגעים הקריטיים, מתן פקודה נכונה, או אי מתן פקודה, יכלו לחרוץ את גורל הקרב ומשתתפיו.
רני: דוגמא לאופן הסברה - לפני פעולת כנרת אסף אותנו רפול ואמר: "ברור לכם מדוע עושים? בגלל שהסורים יורים על הדייגים". הדגש היה על "ברור לכם".
גדי: לא ששנו לבצע פעולות, אבל העונש הכי גדול היה לא להשתתף בפעולה.
רני: לפני כל פעולה הלכנו למסעדה סמוכה, אכלנו טוב, הוצאנו כסף בלי חשבון, מעין "סעודה אחרונה". צביקה: הייתה סיסמה – "כלב נשך בגדרה", וכאשר שמענו אותה היה ברור שצריך לחזור מהר לבסיס, כדי לא להפסיד. חבר'ה גנבו מכוניות כדי להגיע מהר לקראת פעולה.
- איך נפגעת בפעולת כנרת?
צביקה: קפאתי במים. הפלוגה שלנו ירדה מאלמגור כדי לחצות את הירדן באזור השפך. חודש דצמבר, לילה גשום, תנאים ממש קשים. הנעילו אותנו בנעלי צנחנים עם סוליות קרפ, מה שגרם לנו להחליק כל הזמן. מתחו חבל לרוחב הירדן ואנו עברנו את הירדן במים, כאשר יד אחת מחזיקה בחבל והשנייה בנשק.
השהות הארוכה במים הקרים והעובדה שהייתי, כנראה, רגיש יותר מאחרים, גרמו לי לאובדן תחושה בקצה הרגליים. בזמן הפעולה לא הרגשתי בכך, אבל כשחזרנו למחנה "פילון" ישבנו ליד מדורות כדי להתייבש ולייבש את הבגדים והגרביים. החבר'ה העירו לי שרגלי נחרכות והתפלאו שאיני מרגיש כלום.
אפרים: לקראת חציית הירדן הוזהרנו לשמור על שקט מוחלט, כדי שלא נתגלה על-ידי הסורים. אבל כל אחד שנכנס למים, בגלל הקור העז, נשימתו נעתקה והיה חייב לפלוט צעקה חנוקה.
גדי: מה שהטריד אותי בסוף הפעולה היה מה שלום החבר'ה מבית-אלפא, ודבר ראשון הלכתי לברר ולראות שכולם בסדר.

* * * * *
באפריל 1956 הסתיים קורס המ"כים וכל אחד ממשתתפיו הופנה לתפקיד הצבאי שיועד לו והוצב ביחידה המתאימה. כאן הסתיים סיפורה של פלוגה ה'.
ראשון בין שווים
אחד הבולטים בפלוגה היה אמנון אליעז.
רני: אם היה מישהו שהתבלט בין כולנו, זה היה בפירוש אמנון, שאני רואה בו "ראשון ביו שווים". הוא גם היה הקצין היחידי מבינינו. אמנון אהב את הצבא ורק בגלל סיבות אישיות ומשפחתיות ויתר על השירות בצבא הקבע. אמנון בלט ביכולותיו ובכושר הגופני שלו ובעת חלוקת הכוחות לקראת פעולות, הציבו אותו המפקדים כראש חוליה. בספר הזיכרון לאמנון כתב אמנון חורב, ששימש מדריך בקורס המ"כים של פלוגה ה': "בפעולת הכנרת הרכבתי את החוליות וקבעתי את מפקדיהן, וכמובן שאמנון היה אחד מהם. בעניין זה אין חוכמות: לוקחים את הטובים ביותר, את אלה שעליהם האנשים סומכים ומוכנים ללכת אחריהם בלי היסוס.
הסורים ירו במקלעים לעברנו, רפול נפצע, ואני לקחתי פיקוד. אמנון ואני הסתערנו על המקלעים וחיסלנו אותם. הוא לא עצר, אלא המשיך לטהר את המוצב לבדו, בדיוק על-פי התירגולת".
מה כתב רפול בספרו על פציעתו?
"... עם סיום ההכנות התחיל לרדת גשם. היה לילה קר. נשאנו על כתפינו את סירות הגומי לחציית הירדן. חושך מוחלט. מחליקים על הסלעים החלקלקים. מועדים וקמים. המשא כבד. על גדות הירדן מתחילים לנפח את הסירות בבקבוקים של אוויר דחוס. הניפוח רעשני ויש חשש כי נתגלה על-ידי הסורים. זונחים את הסירות. צועדים במים הקרים, הרגליים קופאות, יורד גשם, מים מלמעלה ומים מלמטה. הפלוגה שלי חוצה ראשונה"...
בעת ההסתערות נפצע רפול משלושה כדורים שפגעו בחזהו וברגלו. על החילוץ הוא כותב:
"לא היה קל לפנות אותי. הבחורים טרחו קשה, מצאו שמיכות אחדות במוצב הסורי ועטפו אותי. הגשם התחזק. חשבתי שאם אנצל מהפציעה – אקפא מקור. על-יד המוצב מצאו סירת דיג שעגנה בירדן. הניחו עליה את האלונקה, שעליה שכבתי, והתחילו לדחוף את הסירה בידיים במורד הירדן, לתוך הכנרת – לכיוון כפר-נחום. רק לשם יכול להגיע רכב.
אני שט בכנרת לאורך חופה הצפוני. המים גבוהים מקומתם של הדוחפים. הסירה מיטלטלת ומתמלאת מים. הדוחפים מתאמצים נואשות לייצב אותה. בחושים המטושטשים יש לי הרגשה מוזרה: שזו הפעם האחרונה שאני שט בכנרת"...
רפול – לא מה שהכרתם
רני: לרפול היה יחס מיוחד לבית-אלפא. במלחמת העצמאות גברוש היה מפקדו ב"הראל" ורפול העריץ אותו. נהג לספר כיצד כולם נשכבו וזחלו תחת אש ואילו גברוש הלך זקוף כל זמן הקרב.
הוא התייחס אלינו כאל ילדים שיש לדאוג להם, ולכן נפגע והגיב קשה בכל פעם שההתנהגות שלנו נתפסה אצלו כפגיעה באימון.
רפול היה ידוע כמי שמדבר מעט. באחד השיעורים, שאל לאחר מספר דקות: "יש שאלות?", לאף אחד לא הייתה שאלה. "אם ככה", אמר, "יש לי שאלה אליכם: אני מדבר כבר עשר דקות, מתוכן חמש זה להעביר זמן, אז איך כתוב במערך השיעור שזה צריך לקחת שעתיים?"... הוא לא אהב גינונים, כמו הצדעות ופקודת "הקשב!".
צביקה: רפול התייחס לעניין המשמעת כמו בפלמ"ח וטען: בשביל מה לי כל המשמעת הזו? פעם כשהייתי "חניך-תורן" הגיע לשיחה, אני נתתי "הקשב", כנהוג, והוא הגיב: "מה אתה צועק על החבר'ה?"...
גדי: כאשר סיים רפול את הרמטכלות (1983), אספו אותנו, אנשי פלוגה ה', ורפול נפגש איתנו. כמעט 30 שנה עברו מאז היה מ"פ שלנו, והוא עבר אחד-אחד, הכיר וזיהה את כולם, לכל אחד היה לו משהו אישי לומר. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד.
כבר מתרגשים
גדי לנס שייך לצוות המארגן את הכנס, שיתקיים בעוד חודש בבית-ליד ויכלול מצגות שונות, בהן יתוארו אורח החיים בפלוגה וסיפור הקרבות בהם השתתפה.
גדי: לא היה פשוט לאתר את כולם, אבל הצלחנו לאתר 60 איש, וכולם שמחו לשמוע שמתארגן מפגש כזה. היו גם כאלה שהודיעו שלא יגיעו. אחד המפקדים בעבר טען כי רופאיו מאפשרים לו לצאת מהבית רק למקום אחד – לחדר-המיון...
והיה אחד, שטען כי למרות שעברו כבר כמעט 55 שנים, הוא עוד לא הצליח להשתחרר מהתחושה שאינו יכול לסבול את הקיבוצניקים המתנשאים. התחושה יושבת לו בבטן ואינו יכול לעבור עליה לסדר. "אם כך", המלצתי בפניו, "אולי באמת כדאי שלא תבוא"...

כתב: מיכאל


ראה כאן על פעולת
התגמול בחאן יונס

 

לרשימת כל חיילי
גדוד 890

 

ראה כאן רשימה שמית
של כל לוחמי פלוגה ה
'

     


| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל