פעולות התגמול – כאלה היינו וכך ביצענו

 

מאת: אריאל שרון – ראש הממשלה
ערך לפרסום: ד"ר אריה גילאי

הרצאה שנשא ראש הממשלה ביום 20.3.2003 במכללת ספיר בשדרות,
במסגרת אירועי חנוכת האתר "חץ שחור" - אתר מורשת פעולות התגמול של הצנחנים.

 

צילום: אברהם חלווה - עמותת חץ שחור


כבר יותר משנתיים שאנו בעיצומה של מלחמת טרור רצחנית ומתמשכת מהקשות שידענו שניזונה על ידי הרשות הפלסטינית והעומד בראשה.

מטבע הדברים, הדיון הציבורי והפוליטי בנושא דרכי המאבק בטרור הם נושא מרכזי בסדר היום הלאומי שלנו ומאז פיגועי ה- 11 לספטמבר, הפך הטרור גם לאתגר הבינלאומי המרכזי להמשך קיומה של החברה הדמוקרטית והעולם החופשי. כתוצאה מכך, ישנה היום הבנה רבה יותר לצעדים שישראל נקטה ונוקטת. יחד עם זאת אנו עדים לניסיונות רבים, ואני מודה בעיקר בתוכנו, מצד המבקרים את פעולות התגמול של צה"ל בשנות ה-50 יש המביאים זאת כדוגמא לכישלון המאבק בטרור באמצעים צבאיים לחדירת הסובייטים למזרח התיכון וכתירוץ או הסבר לקיפאון המדיני.

אני מודה, לעיתים, כשאני קורא מה נכתב על פעולות התגמול שעמדתי בראשן כמפקד יחידה 101 בצנחנים, אני מוצא כי כל כך גדול המרחק בין מה שחווינו וחיינו באותן שנים רחוקות, לפני כחמישים שנה, לבין מה שמתארים היום מי שקרויים "ההיסטוריונים החדשים". לא בכל יום יש לראש ממשלה הזדמנות לספר מה עשה כמג"ד וכמח"ט בצה"ל, מה עשו היחידות עליהן פיקד שהיו באותן שנים במרכז העשייה, ואני אומר לא מתוך מה שקרא על כך, אלא מתוך מה שבאמת עשה.

כבר בפתח דברי אני מבקש להדגיש נקודה מרכזית אחת: כדי להבין ולהעריך נכונה את תקופת פעולות התגמול, צריך לשפוט את אותה תקופה לפי הכלים והאפשרויות שהיו בידנו באותה עת. זאת תהיה טעות לשפוט לפי הכלים והאפשרויות שהיו בידנו באותה עת, זאת תהיה טעות לשפוט לפי הכלים והניסיון והיכולות שיש לנו היום את מה שעשינו אז.

ולכן, אני מבקש לקחת אתכם חזרה במנהרת הזמן לשנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות. המדינה היהודית זה עתה נולדה תוך מאבק ומלחמה, זה עתה יצאנו מחפירות חיינו במלחמת העצמאות בה איבד הישוב בארץ למעלה מ-6000 מבניו ובנותיו. הישוב היהודי בישראל היה אז עדיין קטן בין מיליון וחצי לשני מליון, קרוב יותר למיליון וחצי נפש בסך הכל.

רבים מהם חיו במעברות, יש כאן וודאי שלא יודעים מה זה מעברות, למזלם. חלקם עולים חדשים ביישובי ספר. ישראל שהייתה בתהליך קליטת עלייה המונית עמדה חסרת אונים מול גל מעשי טרור קשים. פעולות הטרור באו בעיקר מיהודה ושומרון, שנשארו בעקבות מלחמת העצמאות תחת כיבוש ירדני, בתחילה זה היה כיבוש ירדני ועיראקי. אחר כך העיראקים נסוגו והשטח נשאר כולו כבוש בידי הירדנים, ומרצועת עזה שנותרה מאז המלחמה תחת כיבוש מצרי.

צה"ל, כצבא העם, נעדר מסורת צבאית, היה בעיצומה של התארגנות גדולה שלאחר המלחמה. עיקר תשומת הלב הופנתה להקמת והפעלת מסגרות צבאיות גדולות. צבא המילואים זה עתה הוקם. אל גורמים אלה יש להוסיף את הקושי בהפעלת יחידות בימי שלום ופרישתם של רבים מהקצינים הצעירים המצטיינים לאחר מלחמת תש"ח.

השלטון של המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון עושה אז את צעדיו הראשונים.

אבל ביסוד התפיסה של פעולות התגמול עמדה ההכרה של דוד בן גוריון, חבריו להנהגה ומפקדי צה"ל, שהמדינה היהודית הוקמה ראשית כדי להחזיר ליהודים את הזכות, והיכולת שנמנעה מהם כ- 2000 שנה ושנתונה לכל מדינה ועם נורמלי- להגן על עצמם בכוחות עצמם.

זכות זו ומימושה היא שהביאה אותנו עד הלום עם ההישגים האדירים, עם כל הקשיים והכאבים עד לפתחה של המאה ה- 21 עם הסיכונים שלה אבל גם עם הסיכויים האדירים שצופן העתיד.

ההכרה מצד הנהגת הישוב וראש הממשלה דוד בן גוריון בראשם, הייתה כי ישראל ניצבת בפני מאבק ארוך וממושך שביסודו אי- הנכונות המושרשת, מצד מנהיגי ערב ועמי ערב להכיר ולהשלים עם זכותו המולדת של העם היהודי למדינה עצמאית במולדתו ההיסטורית. ולכן מדובר במלחמה ארוכה וחסרת פשרות, שעלולה שלא להיפסק גם אם נגיע להסדרי שלום פורמליים עם המדינות השכנות לנו. האמונה בזכות זו והכורח לבנות מדינה וחברה תוך כדי מאבק מתמשך הביאו לצורך ליצור תודעת הרתעה מתמשכת בקרב אויבנו. אני אקרא עכשיו קטע, ציטוט מדברי דיין, שמבטא את התפיסה של אותם זמנים. יש פה חברים ששמעו את זה היום פעמיים, אבל זה נראה לי כדבר כל כך קובע במדיניות של אז, שאני אחזור על הדברים האלה עוד פעם. משה דיין, הרמטכ"ל באותה תקופה, היטיב להגדיר ולתאר את מרכיב ההרתעה בפעולות התגמול של אז: (בהרצאתו "פעולות התגמול כאמצעי להבטחת השלום", יולי, 1955) הוא אמר, ואני מצטט: "אין בידנו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. אין בידנו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לצבא הערבי ולממשלות הערביות לשלמו". ועוד הוא כותב: "משמעות פעולת התגמול היא כי ישראל רואה בהסתננות (ההסתננות- כך נקרא הטרור באותם ימים) כפעולת איבה בלתי נסבלת והיא מורה את כוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבים. הפגיעה אינה פעולת נקם, זו פעולת עונש ואתראה".

הטרור כאתגר אסטרטגי:

הטרור הערבי כדרך מלחמה נגד מדינת ישראל אינו דבר חדש. בניגוד לתפיסות הרווחות במדינות אחרות, וגם היום, לאור התפתחות הטרור האסלאמי הקיצוני, גם הן נראה לי שמשנות את תפיסתן. הייתה תפיסה שרווחה גם אצלנו כולל בקרב אנשים שהכרתי והוקרתי והערכתי. מה הייתה התפיסה? שהטרור הערבי היא בעיה טקטית, היא לא בעיה קיומית. הטרור הערבי היה והינו אתגר אסטרטגי- קיומי עבורנו.

אפשר לראות את תחילתו בתקיפת ישובים יהודים ומתיישבים יהודים בסופה של המאה ה- 19, אפשר לראות זאת כמובן בפרעות ביהודים בשנים 1921-1920, במאורעות 1929, במאורעות הדמים של השנים 1936-1939, אמנם כולם פה צעירים, לא זוכרים את זה, אבל גם שנת 33' הייתה קשה, בדרך כלל גלי טרור גדולים לא היו פורצים בבת אחת. זה תמיד תהליך מתקדם, לאט לאט, ומהרבה פעולות חבלה ורצח בין השנים הנ"ל.

הטרור הפלשתיני שחודש ערב החלטת האו"מ בנובמבר 1947 הביא להגעת "צבא ההצלה" הערבי, ובהמשך, לפלישת מדינות ערב לישראל במאי 1948.

אם ננסה בכל זאת לחפש קו התחלה לפעילות עוינת זו, נוכל למצוא אותה בראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ לפני למעלה מ-100 שנה. למלחמה זו היו פנים רבות. היו בה עליות וירידות, אך היא תמיד הייתה קיימת.

חיפשתי פעם ממתי מגדירים את התחלת פעולות הטרור. יש בהר הרצל אנדרטה לנפגעי פעולות טרור שאינם חיילים. גם פה עוד לא הצלחנו לציין את יום הזיכרון ביחד. יש שם על הכותל על קיר האבן, שמות. ועברתי, הסתכלתי, מצאתי שפעולת הטרור הראשונה המוזכרת היא משנת 1864, זה השם הראשון החרוט על הקיר ההוא. אם נאמר למעלה ממאה ועשרים שנה, אנחנו בהחלט לא נגזים בעניין הזה.

מול המלחמה הזאת ערוכים צה"ל וזרועות הביטחון ולפניהם המשימה כמו באותן השנים- חיפוש תשובה מתאימה שתביא לחיסול הטרור.

פעולות התגמול באותם ימים וגם עכשיו, שבוצעו בימי שלום היו מוגבלות בהגבלים פוליטיים חמורים. נחוץ היה לבצע בדיוק לפי ההוראות ואסור היה להיכשל. פעולות בימי שלום חייבו לעשות כל מאמץ כדי לצמצם ככל האפשר קורבנות מבין אנשינו. קורבנות צריך לחסוך בכל פעולה ובכל מלחמה, וכך גם צה"ל עושה אבל בימי שלום הרגישות הרבה יותר גדולה.

בתנאים המיוחדים של מדינת ישראל היה הכרח שפעולות התגמול תתבצענה בתגובה מיידית לפעילות האויב, ולא אחת, ממש כהמשך לפעולות האויב. המצב חייב כוננות מתמדת, נכונות לפעול בכל גזרה, מול כל אויב תוך שעות ספורות, רק יחידה המבינה והחשה את כוונת הדרג הצבאי והדרג המדיני העליונים- הייתה יכולה לעמוד בכוננות כזאת. והייתה לי הזכות לפקד על יחידות כאלה במשך שנים.

לאחר שהמצב הלך והחמיר בשנת 1952 ובתחילת 1953, היה ניסיון במקומות שונים להפעיל אזרחים מתנדבים, היו אלה בחורים שלחמו והצטיינו במלחמת השחרור והיו מוכרים למפקד זה או אחר, גם דבר זה, לא הועיל. כדי להצליח נדרש הרבה ניסיון, הרבה ידע, היה הכרח באימונים מסודרים ובהתמדה, כל אלה לא יכלו להיות נחלתם של קבוצות מתנדבים ולו בעלי רמה אישית גבוהה ורצון עז. גם יחידות צה"ל הסדירות לא הצליחו במקרים רבים במשימותיהם. אני לא ציינתי כאן שנעשו ניסיונות לא רק בתחום של פעולות נגד טרור, היה שלב שניסינו אז כל דרך הגנתית אפשרית, ומאחר והגבול אורכו היה מאות קילומטרים, ובחלקו הגדול שטח טבעי הררי, משוכה, לא הצלחנו בדרך הזאת.

כך אחרי שורה של כישלונות גמלה ההחלטה להקים יחידה מיוחדת, יחידה 101, שתוכל לבצע בהצלחה את הפעולות מעבר לגבול.

היוזמה להקמת היחידה באה מלמטה, ההצעה הוגשה לרמטכ"ל, הרמטכ"ל היה אז מרדכי מקלף ז"ל, וולשר הביטחון שהיה דוד בן גוריון ז"ל, על ידי אל"מ מישאל שחם ז"ל, שהיה מפקד ירושלים באותה תקופה. אז הייתי סטודנט בירושלים ומפקד גדוד מילואים בחטיבה הירושלמית.

על רקע זה, החליט ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, לאשר הקמת היחידה. אני שמוניתי למפקד היחידה, האמנתי שניתן אמנם לפעול אחרת ולשנות את המצב מיסודו.

הקמתי את יחידה 101 באוגוסט 1953, מיד עם הקמתה החלו אנשיה בפעילות מבצעית. היחידה פעלה אז בתנאי סודיות מוחלטים והוכיחה תוך זמן קצר שאין משימה שלא תוכל לבצע.

בוצעו שורה של פעולות, אני אציין שתי פעולות; הבולטות שבפעולותיה היו קיביה וחברון. (ובנושא קיביה, הייתי מציע להיסטוריונים החדשים לחזור וללמוד את העובדות, כדי לדעת גם את האמת. נכון שהנזק נגרם, אבל גם באיחור כדאי ללמוד את הדברים עד הסוף). פעולות אלו שינו את מושגיו של צה"ל וחידשו את ביטחונו בכוחו.

לפעולות אלה הייתה השפעה מיידית על האויב, באזור לוד, בו פעילות האויב הייתה רבה ונגרמו לנו אבדות לא מעטות בנפש - השתרר שקט שלא הופרע במשך שנים רבות, הישג דומה הושג בירושלים.

בינואר 1954 מיזגתי את יחידה 101 עם גדוד הצנחנים 890. היה זה משה דיין שהיה אז רמטכ"ל שהטיל זאת עלי בתחילת דרכו כרמטכ"ל. הוא הבין את ההשפעה הסוחפת שתהיה ליחידה קטנה זו על חיל הצנחנים ובהמשך על צה"ל כולו.

היחידה הקטנה בת עשרים לוחמים, בתחילת דרכה, הפכה לגדוד צנחנים מעולה תוך זמן קצר לחטיבת צנחנים לוחמת המסוגלת לבצע כל משימה. אכן המשימות שהוטלו היו רבות וכבדות. אני רוצה לציין שהיעדים שביצענו רובם הוצעו על ידינו למטה הכללי, וזאת בגלל היכרותנו המלאה את האזורים השונים את השטח והיעדים שמעבר לגבול בהם סיירנו ללא הפסקה. בשנים 1954-1956 נשאו הצנחנים בעול כל פעולות התגמול כמעט לבדם. בוצעו עשרות פעולות וביניהן: הפשיטות לאל- חדר, לגוש עציון, לנחלין, לעזון, למוצבי המצרים ליד דיר אל בלח, לבית ליקיא. הפשיטות לעזה, למוצבי רפיח, לחאן- יונס, לכונתילה, למוצבי הסבחה. הפשיטה על מוצבי הסורים מעבר לכנרת, לחוסאן, לגרנדאל, לרהווה, לקלקיליה. מניתי פה רק חלק.

צה"ל רכש ניסיון וביטחון עצמי, גם בדרג המדיני ניטע ביטחון ביכולת העשייה של צה"ל ואין ספק שהחלטות לא מעטות הושפעו מהישגים אלה.

הצנחנים לא הסתפקו בביצוע הפעולות. לצנחנים בפיקודי באותן שנים הייתה יד בקביעת היעדים ובקצב ביצוע הפעולות. אפשר לומר שהאידיאולוגיה של פעולות התגמול התגבשה במידה רבה ביחידות הצנחנים.

הדרך בה בחרנו להילחם בטרור בשנות ה- 50 יש בה כדי להצביע על מחשבה בלתי שגרתית; בתחום של ארגון יחידות לסוג זה של לחימה ובתחום של תכנון וביצוע של פעולות מיוחדות ובדרך הכשרת המפקדים מגדוד 890, יצאו רמטכ"לים; מוטה ז"ל שהיה מ"פ כשהייתי מג"ד 890, וייבדלו לחיים ארוכים, רפול שהיה מ"פ, משה לוי - מוישה וחצי, דן שומרון, אמנון שחק אמנם התגייס כמה שנים יותר מאוחר, אני חושב שעדיין הרוח הזאת ושיטת גידול המפקדים הייתה קיימת. בין הבולטים והיו רבים כאלה, ודאי היו רבים מגיעים לתפקידי פיקוד רבים ביותר.

כדי לנסות ולתת לכם מושג מה היה מצב הביטחון במדינה היהודית שזה עתה נולדה, אביא כמה נתונים; בשנים מ- 1949 ועד סוף 1952 נשאו פעולות החבלה והטרור הערבי אופי בלתי מאורגן, בתחילה הייתה בעיקר הסתננות של פלשתינים למטרות שוד וגזל. אחר כך התרבו מקרי הרצח עד שבשנים 1953-1954 הפכו פעולות החבלה והטרור המקריות למלחמת טרור לשמה.

שנת 1952 הייתה שנת שיא מבחינת הפעילות העוינת בגבולות. באותה שנה אירעו כ- 3000 חדירות מחבלים שכללו את כל סוגי הפעולות.

יש לציין, שהפעילות העוינת פגעה במרכזי הישוב וביישוביי הגבול כאחד, מולה עמדו אז בעיקר אזרחים, שרובם היו עולים חדשים.

המתיחות ביישובי הגבול, הייתה רבה והחיים הסדירים הופרעו בצורה חמורה. הפגיעות לא הצטמצמו כאמור רק ביישובי הגבול, מקרי רצח רבים אירעו בישובים עורפיים ובמרכזים עירוניים.

בין המקרים הבולטים ב- 1953; אני אעבור על כמה רק כדי להבין מה התרחש שם: רצח חיילים על הכביש הראשי מתל- מונד לכפר הס ורצח שני אזרחים בקרית משה בירושלים.

במאי: רצח במושב עזריאל שבשרון, רצח בגבעת שאול בירושלים, רצח שני שומרים במושב קטרה בפרוזדור ירושלים ורצח במושב נבלט.

ביוני: רצח בקטמון בירושלים, רצח במחנה הצבאי סטף ליד המפקדה של יחידת ה-101. מקרי הרצח היו מלווים במעשים אכזריים שגם הטילו אימה, לא אחת היו כורתים את ראשי הנרצחים, דבר שהשאיר רושם מאוד קשה כמובן על התושבים, שרבים רק מקרוב באו ארצה. רצח שומר בבית וגן בירושלים.

באוגוסט: רצח שלושה אנשים מבית ג'וברין, רצח שני אנשים ליד מושב אחיעזר, ניסיון לרצוח שומר בבית וגן שבירושלים.

באוקטובר: רצח בקיבוץ נווה- אילן; ובאותו חודש רצח אם ושני ילדיה ביהוד.

נוסף למקרים אלה שהסתיימו במוות והמתייחסים רק לחלק מהגזרה הירדנית, אירעו ברחבי הארץ מקרי רצח רבים ונוספים. יותר מאוחר מקרי הרצח של חמשת הילדים בפרברי תל-אביב, לא רחוק מכפר חב"ד.

היה ברור שאסור לנו לקבל את פעולות הטרור הפלשתיני כחלק בלתי נפרד מהחיים בארץ. מעולם לא הסכמנו "לחיות עם הטרור". הרגשנו ביטחון בכוחנו אבל גם חשנו את המצור סביבנו. צריך תמיד לזכור גם את הדלות של ימי הצנע והמעברות, אליהם הובל זרם העולים ממדינות ערב ושארית הפליטה משואת אירופה. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, והמטה הכללי עמדו בפני בעיה מיידית: כיצד ניתן למנוע רצח של יהודים או כיצד ניתן לפחות לצמצם עד עקירתה את תופעת המסתננים הבאים מרצועת עזה תחת שלטון מצרי, ומיהודה ושומרון תחת כיבוש ירדני, כשבתווך היה גם צורך להתמודד עם בעיות ביטחון קשות בתוך ירושלים המחולקת. כל זאת תוך המשך קליטת העלייה ומניעת שיבוש הקמת התשתית הכלכלית, החברתית והפוליטית של המדינה הצעירה.

הדילמה שבפניה ניצבו מה שמכונים היום "הדרג המדיני" ו"מערכת הביטחון" היא איך יוצרים מנגנון גמול שכפי שציין זאת משה דיין שיגבה מחיר לכל יהודי שנרצח או עץ שנעקר.

פעולות התגמול לא התחילו ב- 1953. הן התחילו מספר שנים קודם לכן, אלא שברובן לא היו מוצלחות. גם אלה מביניהן שהצליחו היו בהיקף מצומצם ולא היה בהן כדי לשנות את המצב.

צה"ל של אחרי מלחמת העצמאות, אותו צה"ל שניצח צבאות של שבע מדינות עמד חסר אונים מול המצב שנתהווה, אותו צה"ל בחיתוליו שעמד מול כל צבאות ערב שפלשו לישראל במלחמת העצמאות, גילה אזלת יד כשהיה עליו לטפל בסוג זה של מלחמה ונחל לא אחת כישלונות מחפירים בפעולות שמעבר לגבול.

דוד בן-גוריון אשר במרבית התקופה שימש כראש הממשלה ושר הביטחון, רצה להיות בטוח שפעולות התגמול הן הדרך הנכונה במיוחד שההסתננויות לצורך שוד וגניבה, הפכו לפעולות פדאיון של רצח שהופעלו על ידי המודיעין המצרי מרצועת עזה.

הוא רצה להיות בטוח שיש לו גם מי שיבצע את זה ושכל מבצע יצליח כי כל כישלון עלול רק לעודד את הצד השני. אמרתי כאן שרוב הזמן היה דוד בן-גוריון שר הביטחון, אבל היו פה גם הפסקות הייתה תקופה בה שימש פנחס לבון כשר ביטחון וגם כשר ביטחון היה מאוד מעורב בתוך הפעילויות ושמו לצערי נשכח, לא זוכרים תמיד מי עשה מה. אבל רוב התקופה היה דוד בן-גוריון.

לצורך זה צריך היה הרמטכ"ל דאז, משה דיין, להיות משוכנע ביכולת של הכוחות לבצע. כדי שהוא יהיה משוכנע בכך חייבים היינו קודם ב- 101, ואחר כך בצנחנים להוכיח שאכן כל מה שאנו מציעים אנו גם מבצעים ומצליחים; אם זה בירדן, אם זה במצרים, ברצועת עזה או בגבול הסורי.

הביטחון והיכולת לבצע זרמו מלמטה למעלה. תפקידנו כלוחמים היה לרקוע ברגליים, מוכנים לקרב. הדרג המדיני בדרך כלל הוא זה שצריך למתן הוא רואה את השיקולים כולם: שיקולים מדיניים, שיקולים אחרים מלמטה תמיד צריכה להיות רקיעה ברגליים ואנחנו רקענו.

מערכת קבלת ההחלטות פעלה 'ככלים שלובים' היה קשר הדוק בין הדרג המדיני- ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, לבין הדרג הצבאי הרמטכ"ל, משה דיין, לבין הלוחמים בשטח.

איחד אותנו עיקרון אחד: דם יהודי איננו הפקר וחובתנו לממש את הזכות הגדולה להגנה עצמית שהופקדה בידנו. אנחנו כלוחמים ב-101 ובצנחנים תפקידנו היה להיות מוכנים עם תיקי מבצעים, לבצע מיד עם הינתן ההחלטה של הדרג המדיני, או לבטל ברגע שבא ביטול, וגם זה קרה. צורך זה כמובן חייב יעדים ונתיבי תנועה מסומנים ומוכנים. אני חושב, כמובן אני לא יכול להשוות את הצבא של היום לצבא של אז, הצבא של היום באמת מגיע להישגים בלתי רגילים, הוא מצויד הוא מלומד, מכל הבחינות, (אבל אינני יודע אם קיים הדבר, ודאי קיים גם עושים את זה), אבל באותה תקופה יחידה כמו שלנו הייתה מקבלת פקודה בבוקר או מציעה מבצע בבוקר ואפילו המורכב ביותר ומבצעת אותו באותו ערב. וזה לא בא במקרה, השטח היה מוכר לנו, סיירנו ללא הרף, הכנו תיקים, תכננו, להכרת השטח הייתה חשיבות ממדרגה ראשונה.

הישגי הצנחנים לא באו בדרך קלה. מאמצים רבים הושקעו בתכנון ופיתוח דרכי לחימה חדשות, בחינוך הלוחמים והמפקדים, בהכרת הארץ וגבולותיה, בלמידת לקחים מתמדת וניסיון להבין את מניעי הלחימה של החייל. הייתה בעיקר בנושא של חינוך מפקדים וגידול מפקדים, כולנו היינו מאוד צעירים אז, אני אולי באמצע שנות העשרים, כולם היו צעירים מאוד, אני זוכר את שיחותיי עם המפקדים אמרתי להם שלמפקד יש לו שתי משימות: בראש ובראשונה זה ביצוע המשימה ולצורך זה הוא ממלא את התפקיד, אבל יש דבר שלא פחות חשוב ממנו והוא גידול מפקדים, איך לגדל מפקדים, איך אתה מצמיח מפקדים. כשציינתי קודם לכן ברשימת המג"דים והמ"פ (בצנחנים) שהפכו לרמטכ"לים היה זה תוצאה במידה גדולה מעבר להיותם מוכשרים ונועזים, זה היה חלק משיטה איך מגדלים מפקדים. (זה נושא להרצאה בפני עצמה, ולא נעשה את זה היום).

עמל רב הושקע בחינוך לדיווח מדויק, באימונים מפרכים ובסיורים רבים מעבר לגבול. הישגי הצנחנים עלו בהרבה דם. דרכן של תורות לחימה היא שהן אינן נכתבות בספרים ואחר כך מתורגלות. תורות לחימה נלמדות בשדה הקרב ומחירן רב. באותן השנים היו אלה בעיקר הצנחנים ששילמו את המחיר.

הצנחנים שפעלו במשך שנים לבדם השפיעו וסחפו את צה"ל כולו. הצנחנים הדביקו עד מהרה את הישגי יחידה 101, ושאר יחידות הצבא הגיעו במשך הזמן אל הישגי הצנחנים, והללו לא קפאו על מקומם, והמשיכו להוביל ולהוות את חוד החנית של צה"ל.

את הביטחון הזה והרוח החדשה שהחלה מנשבת בצה"ל ביטא היטב הרמטכ"ל משה דיין (סקירה על מצב הביטחון השוטף 3 ביולי 1955, כמובא בספרו 'אבני דרך' 1982) אני מצטט: "הצלחת מבצעי הצנחנים- קודם יחידה 101 ואחר כך הם החזיר לכלל יחידות צה"ל את האמונה בכוחות עצמן כושרן המבצעי עלה, הוכח שאפשר לבצע ביחידות קטנות ובכוחות גדולים פעולות נועזות גם בעומק שטחי האויב ונגד צבא סדיר". כחלק מהטמעת רוח הצנחנים בצה"ל, חייב דיין את הקצינים בצה"ל לעבור קורס צניחה- והוא כרמטכ"ל אני זוכר הביא אלינו לבית-הספר לצניחה קודם כל את סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, הייתה לי גם זכות לענוד לו את כנפי הצניחה.

צה"ל הוא צבא מצוין, יש לו חילות מפוארים- חיל-אויר, חיל-שריון, חיל-רגלים. בכולם ניתן למצוא משהו מרוח הצנחנים, כשבוחנים את הישגי צה"ל של היום אי אפשר שלא להבחין בחותמם של הצנחנים מימי פעולות התגמול. ספק אם יחידה אחרת של צה"ל השפיעה כל כך ולאורך זמן על צה"ל כולו. אני רוצה שתדעו זה לא היה דבר קל, זה לא שאנחנו באנו עם מחשבות לחימה שונות וחדשות והצבא קיבל אותנו בחום, זה לא היה ככה. על כל דבר היה צריך להיאבק במאבק מאוד קשה. צבא זה בדרך כלל דבר מסודר שפועל במסגרות מאורגנות, לפי תורה שמלמדים בבתי הספר הצבאיים, אנחנו באנו עם שיטות חדשות, באנו עם תפיסה חדשה, אמרתי זה לא היה דבר קל זה לקח לנו שנים עד שהצלחנו להביא לכאן את ההצעות שאנחנו קיבלנו לשאר יחידות צה"ל זה קרה בעיקר כי המפקדים התחלפו והפכו להיות מפקדים בחטיבות אחרות בצה"ל מוטה למשל שהפך להיות מפקד גולני הביא את ההצעות שאנחנו פיתחנו לשם וגם אחרים ברגע שהמפקדים גדלו והתחילו להתפזר ליחידות האחרות הצלחנו במידה רבה גם להתגבר על ההתנגדויות שהיו.

כשמדברים כיום על "דבקות במטרה", שהיא נכס צאן ברזל של צה"ל, אי אפשר שלא להיזכר בפעולות כמו הפשיטה לחברון בליל שלג בשנת 1953. הפשיטה על מחנה הלגיון באזון ב-1954, או הפשיטה לכונתילה שבסיני ב-1955 פעולות שהיו דוגמא ושיא של כוח רצון ודבקות במטרה.

כדוגמא לדבקות במטרה אני נזכר במיוחד בפעולת חברון מינואר 1954 אני מציע לקרוא את (אומנם יצא מזמן), ספרו של מאיר הר-ציון שכתב יומן ותיאר מתוך פרקי יומן שלו, תיאר הרבה מהפעולות כמי שהשתתף, ביצע ונפצע קשה מאוד. צה"ל איבד ודאי את אחד המפקדים המעולים שלו. כתגובה על רצח חיילים ישראלים בבית ג'וברין הוביל מאיר הר-ציון אחד המפקדים והלוחמים האמיצים והנועזים שקמו לצה"ל לדורותיו, חוליה בת ארבעה אנשים במסע רגלי מפרך של 42 ק"מ בליל שלג לחברון לפעולת עונשין.

אני זוכר שאמרתי אז למאיר (הר קראנו לו): "קיבלנו יד חופשית בהר חברון". לפני עומד בחור כבן 20, הלילה ליל שלג ולפניו מסע רגלי של 42 ק"מ אל היעד, וזאת בצה"ל של אז, שלא חלם על הליקופטרים ועל אמצעי ראיית לילה. המסע הזה דרש ניווט לילה על פי מפה וכוכבים אל היעד, וכל זאת כדי להגיב מהר על פעולת הרצח.

מאיר החליט וקבע שאפשר לבצע. אני חושב שהיו מעטים שהיו שמחים לעשות את המהלך הזה בלילה אחד, היו איתו עוד, היה איתו גם קצ'ה שעד היום עוד עושה מילואים בהתנדבות ועוד שניים אחרים. תוך כדי המסע המפרך בשלג עמוק ובקור מקפיא אל היעד מציעים חבריו לשנות את המשימה ולבצע את אותו הדבר בכפר חלחול הקרוב. למרות העייפות והקושי הפיזי מאיר מתעקש על חברון וכך הוא מתאר זאת ביומנו: "אנחנו לא הולכים לשום חלחול, אנחנו מבצעים. מבצעים למרות כל הפיתויים הרגשות המשכרים מבצעים וחסל, מבלי לברר לעצמנו ברגע זה למה מדוע ואיך". והמשימה אכן הושלמה כמתוכנן.

פעולה נוספת הזכורה לי היטב היא הפשיטה ביולי 1954, פשיטה של הגדוד בפיקודי (גדוד 890) על מוצב מצרי בין קיבוץ כיסופים ודיר-אל-בלח. פעולה זו היוותה אבן דרך בישום שיטות לחימה מיוחדות ביעדים מבוצרים, שיישמנו בהמשך גם בהפעלת כוחות גדולים ומערכים מבוצרים במלחמת ששת הימים ויכול להיות שזה עוד קיים עד היום אולי כבר צריך לשנות אבל כנראה שאי אפשר להוציא את זה עד היום.

המוצב נכבש, למצרים היו תשעה הרוגים, מספר פצועים ושני שבויים. לכוחותינו הרוג וחמישה פצועים.

מאיר הר-ציון מיטיב לתאר ביומנו את תחושת העוצמה והביטחון בביצוע המשימה- תחושה שחלחלה גם לחיילים בשטח וגם זרמה מעלה לדרגי הפיקוד שמעלינו.

אבל מעבר להיבטים המבצעיים החשובים, חשוב לי לומר משהו אישי, הייתה לפעולה זו משמעות אישית עבורי. בפעולה זו שבה כמג"ד 890 הובלתי את הכוח, נפצעתי בירך. התאריך היה 11 ביולי 1954, הפציעה הייתה דומה לזו שנפצעתי בקרב לטרון במלחמת העצמאות באותו מקום. כאב הפציעה הפיזי הוא אותו כאב, כאב חד אבל אז בקרב לטרון הייתי מ"מ צעיר – פצוע שננטש בשטח לאחר קרב קשה ומפלה צבאית, ואילו בפעולה בכיסופים כך נקרא המוצב חרף הכאב הייתה הרגשת בטחון – פציעה לאחר ניצחון כשאתה בין חברים עם יחידה חדורת בטחון ורוח לחימה ומעל לכל, הוודאות והביטחון שלא תופקר בשטח. הידיעה שהרעות של חברים לנשק תעמוד בכל מבחן היא שנתנה לנו, מהמפקדים הבכירים עד אחרון הטוראים, את הנחישות והביטחון לעמוד בכל משימה, במהלך כל אותה תקופה ובמלחמות שהיו לאחר מכן.

אחד מעקרונות הלחימה המובהקים של צה"ל זו הנכונות והשאיפה להגיע לקרב מגע, קרב פנים אל פנים עם האויב. ערבים וזה ראינו והכרנו וידענו כשאתה תוקף אותם בצורה שהם תכננו להגן הם ילחמו על עצמם ואני ראיתי פעמים רבות של מלחמות אבל פה זה גם יתרונות וזה גם חסרונות. אחד מהחסרונות זה העדר היכולת לעמוד בקרב פנים אל פנים, הטווחים קצרים מאוד ולכן אחד מהעקרונות שטיפחנו זה הנכונות והשאיפה להגיע לקרב מגע, קרב פנים מול פנים עם האויב תכונה זו של צה"ל טופחה בצנחנים, היינו עושים את זה באמצעים מלאכותיים בתחילה: מוסרים נשק כשהכלי דרוך, מונעים החזקת כלי שיש כדור בקנה רק כדי להרוויח עוד את הזמן הקצר הזה כדי להגיע לקרב מגע. תכונה זו של צה"ל טופחה בצנחנים בכיבוש של המוצב המצרי מול כיסופים ב-1954. בהתקפה על מפקדת הכוחות המצריים בעזה ב-1955 במבצע "חץ שחור", ובפשיטת הצנחנים על מוצבי הסורים שממזרח לכינרת באותה שנה במבצע "עלי זית" כתגובה על ירי מתמשך סורי על דייגים יהודים בכנרת וניסיון סורי לשלוט במזרח הכנרת, אפשר לראות איך התפתחה דרך לחימה זו ויושמה בפועל.

במלחמת ששת הימים הוכרעו על ידי אוגדה 38 עליה פיקדתי, מערכי האויב מהבוצרים ביותר בסיני, באום כאתף ואבו עגילה, על ידי תקיפה מהעורף, מהאגף ומהחזית בעת ובעונה אחת, על יד הנחתת כוחות במסוקים לתקיפת ארטילרית אויב; על ידי קרבות משולבים של כוחות שריון , רגלים, צנחנים ואויר. אני רוצה לומר לכם, שמסתכם הדבר הזה, כשסיימנו את המבצע חשבתי עליו ניסיוני כמפקד הצנחנים בפעולות התגמול השפיע רבות על התוכנית.

גם בפעולת "אוגדת הצליחה" 143 עליה פיקדתי במלחמת יום הכיפורים ניתן למצוא את לקחי הצנחנים משנות ה-50.

דרך לחימה מורכבת זו פותחה בצנחנים ואפשר לראות ניצניה בפשיטה, הממונעת לחאן-יונס, ב-1955 פעולה שבה מוטה ז"ל נפצע. בכיבוש מערכי המצרים בסבחה שהוכרעו על ידי תקיפה מפתיעה מעורפם. בתקיפה של מוצבי הסורים בכנרת שבה שולבו כוחות שנעו רגלית, כוחות שנחתו בדרך הים וכוחות שצלחו את הירדן. אל פעולות אלה אפשר להוסיף, את הפעולה בקלקיליה שבוצעה ערב מבצע "קדש" ובה שולבו צנחנים, שריון וארטילריה. הפעולות היו מאוד מורכבות מה שאני תמיד שאפתי ליישם את עיקרון שהמורכבות של הפעולה תהיה תמיד ברמת הפיקוד הבכירה ובדרגים שמתחתיה פשטות הפעולה אפילו אם המשימה היא קשה ביותר, היא צריכה להיות מהדרג של הפיקוד הנמוך יותר להשיג תמיד את המורכבות למעלה ואת הפשטות של הביצוע למטה.

גישה זו אכן הוכיחה את עצמה הן בפעולות במסגרות קטנות והן ביחידות גדולות.

הטכניקה הקרבית שאנחנו משתמשים בה עד היום - ראשיתה אף היא בצנחנים- הלחימה ביעדים מבוצרים, המארבים והפשיטות, כל אלה פותחו והפכו נחלת צה"ל כולו.

סטנדרטים של לחימה, של פיקוד, של משימות שאפשר לבצע, שהם כיום נחלתה של כל יחידה בצה"ל נקבעו בצנחנים.

ומעל הכל ההעזה המאפיינת ומייחדת את צה"ל מכל צבא אחר, צמחה בצנחנים והפכה לנכס קבוע ומקובל. נוסף להישגים הצבאיים נקבעו ביחידות הצנחנים ערכים מוסריים, שהשפיעו על דמותו של הצבא. מקומו של המפקד בקרב, דוגמא אישית של מפקדים, היחס לפצועים, הדאגה לחבר שבוי בידי האויב, כל אלה גיבשו וטיפחו אחוות לוחמים שלא היה דומה לה.

אני רוצה לעצור כאן לרגע בנושא של השבויים, אצלנו ביחידה הייתה רגישות מיוחדת במינה, לכל נושא השבויים, ופעם הייתה פגישה על הנושא הזה וסיפרתי שהיה שבוי שלנו בידי האויב אז המדינה כולה רעדה, ואז אם אני זוכר מוטה קם הוא אמר: "אני חושב שאתה קצת טועה זה היה אבל זה היה בעיקר ביחידה אצלנו".זה נכון מבחינה זו זה היה דבר שקשה לתאר ואנחנו הבאנו הרבה מאוד שבויים, אנחנו הבאנו 43 שבויים מהפשיטה מעבר לכנרת, 40 שבויים מפעולה בסבחה, הבאנו 29 שבויים מהפשיטה בשתילה כל זה כדי להחליף, ועוד ועוד שבויים לכל אורך הדרך.

דיין אז תבע את הסיסמא הוא אמר צריך בנק של שבויים ולכן בכל אחת החזיתות, אי אפשר היה לדעת מי בסופו של דבר יהיה בין השבויים האלה ואכן גם קרה לנו שבין השבויים היו אנשים ששחרורם היה חשוב מאוד אם לסורים, אם למצרים אם לירדנים. אגב: לא הצלחנו לשחרר שבויים-אלא בתפיסת בני ערובה. אני רוצה לומר לכם כיצד תכננו ופעלנו אז רק כדי להבין איך נראו לנו הדברים. באותו זמן ואחרי הפרשה במצרים היו אסירי הפרשה בכלא במצרים, ולמה הם לא שוחררו אחר כך ב 56' עד היום לא הצלחתי להבין, אני חושב שזה מחייב בדיקה יסודית.
היו בידינו הרבה שבויים מצרים וגם שופטם שלהם, הגנרל המצרי שהיה מפקד רצועת עזה היה שבוי בידנו. זה לא בדוק לכן אני נזהר מלומר את הדבר הזה אבל אנחנו אז תכננו פעולה לתפיסת קצינים מצריים פעולה שתוכננה באמת בקפדנות רבה ואנחנו היינו צריכים לעלות על הספינה בחיפה, ואני מצטרף אליה ביפו והפעולה הזאת בוטלה ברגע האחרון אולי, גם כי זה קשור לכל נושא הפרשה. אבל עשינו ותכננו אני לא יודע אם יש כאן מישהו מותיקי הצנחנים אנחנו התאמנו רבות במאמץ להגיע לכלא בעיראק, כלא שהיה במדבר. היה לנו אז איש מודיעין בשם יודקה איש שישב והתענה בכלא עיראקי, מאחר והכלא היה במדבר נתנו לו את האפשרות לתכנן פעולת חילוץ ואנחנו התאמנו תקופה ארוכה. הכוונה הייתה לצנוח שם לבצע את השחרור להנחית מטוס בשטח ולהמריא. אני נותן את זה רק בתור דוגמאות כדי שתדעו שהנושא הזה של השבויים זה היה דבר שהטיל מועקה כבדה ביותר ביחידה זה היה כעננה. אני לא אומר שהיום שוכחים ולא מטפלים אבל כמות תשומת הלב והניסיון לתפוס (שבויים) זה היה מעל לכל מה שאפשר לעלות על הדעת.

שמחתי לראות היום שיצחק ג'בלי בשארית כוחו בא היום לטקס, כשהוא היה בשבי זו הייתה בעיה מאוד קשה כי אביו היה חולה מאוד בבית חולים והוא אמר לי אז שביקרתי אותו: "תבטיח לי דבר אחד, אני רוצה לראות אותו לפני מותי". ואנחנו עשינו מאמצים היו לנו סדרה של פעולות, מבצעי "גיל": "ג'בלי יצחק לשחרור" זה היה שמם של המבצעים האלה ואנחנו לקחנו שבויים בכל מקום, באחת מן הפעולות הצלחנו להביא קצין וכמה חיילים והצלחנו לשחרר אותו, ואני מוכרח לומר עד היום יש לי דמעות בעיניים כשאני נזכר איך שקיבלנו אותו בירושלים במעבר מנדלבאום, בישרתי לו על פטירת אביו ממש זמן קצר לפני שהוא שוחרר. היה גם המקרה של אורי אילן מגן שמואל מקבוצה של צנחנים וסיירת גולני במבצע מודיעני בסוריה שנפלו בשבי. לכל אורך הדרך הדבר הזה, של שחרור שבויים, היה דבר שלא נתן מנוח, ואני מדבר על זה בגלל הרגישות והתחושה הזאת שאנשים הרגישו בנושא הזה.

עשרות הפעולות שבוצעו, נוסף להיותן אבני דרך בהתקדמותו של צה"ל, הן כשלעצמן ברמת התכנון והביצוע שלהן מהוות נקודות שיא שכל צבא היה מתפאר בהן.

אחרית דבר – הלקחים והמחיר.

פעולות התגמול של צה"ל בתקופה שקדמה למבצע "קדש" כשבעים במספר צמצמו את מימדי פעילות הטרור של הערבים והפכו אותן מפעולות בלתי מאורגנות, אך רחבות מימדים בכמותן, לפעולות מצומצמות יותר בהיקפן, מאידך מאורגנות יותר ומכוונות על ידי ממשלות ערב. זאת גם הסיבה שיעדי התגובה שלנו הלכו והפכו יעדי שלטון- דהיינו: יעדים כאלה שהפגיעה בהם, משמעותה פגיעה בשלטון, בכתובת האחראית לטרור.

כאשר השלטון במדינות ערב חש שתגובותיו מסכנות אותו, הוא בלם את פעילות הטרור נגדנו, בכוחות עצמו.

בעקבות פעולת עזה מה-28.2.55 שביצע גדוד 890 בפיקודי , נגד מחנה הצבא המצרי, מגיע שר הביטחון, דוד בן גוריון, לבקר בגדוד כדי לברך את לוחמיו. במכתב יוצא דופן לרמטכ"ל מבקש בן גוריון להודיע ליחידה וללוחמים את הדברים הבאים, בעקבות מבצע "חץ שחור": "בישיבת הממשלה מיום א' 6.3.55 מסרתי פרטים על הקרב בעזה, והממשלה הטילה עלי פה אחד להביע ליחידה שהשתתפה בקרב לחיילים ולמפקדים ולגדוד הצנחנים כולו רגשי הוקרה והערצה לרוח הגבורה היהודית היחידה במינה שנתגלתה בקרב זה ולכושר התכנון והביצוע של גדוד הצנחנים".

מוסיף בן גוריון: "אני בטוח שהרגשה זו של הממשלה היא הרגשת העם כולו, אהבת העם בישראל והערצתו נתונה לגדוד הצנחנים אשר הוכיח שוב קבל העולם כולו, עליונות הגבורה היהודית והוסיף דף מפואר לספר הניצחונות של צבא הגנה לישראל". מכתבו זה של בן גוריון לגדוד 890 מציין גם את התפנית ביעדים שבחרנו ופעולות התגמול, אלה הפכו בעיקר כנגד יעדים צבאיים, משטרתיים או משטרתיים למחצה.

האנשים שנשאו במשך השנים, כמעט לבדם, את משא פעולות התגמול לא היו אם כן צמאי דם כפי שתוארו לא פעם, על ידי "היסטוריונים חדשים". אלה היו נערים מצוינים, חניכי תנועות נוער, בני משקים מכל הזרמים, בני עיר מושבות ומושבים, נוער שהיה חדור באמונה בלתי רגילה ובעוז רוח. לו הייתי צריך להגדיר לוחמים אלה במשפט אחד הייתי אומר- "אלה היו אנשים שהיה אכפת להם". אולי הייתי מוסיף גם פן אישי מאותה תקופה: לאור התוצאות שהשגנו בשדה הקרב, במשך שנים ארוכות ידענו לשמור סוד כחלק ממעטה ההגנה שלנו, לא פרסמנו פרטים מבצעיים, לא התראיינו ולא פִירשָנו. שמות הלוחמים התפרסמו רק כאשר לדאבוני נפלו לוחמים. ורבים וטובים נפלו בשדות הקרב.

בראיה לאחור פעולות התגמול אכן סיפקו את ההרתעה ובעקבותיה הביטחון, שהיה הכרחי להמשך התפתחותה של המדינה הצעירה.

משה דיין סיכם את תקופת פעולות התגמול, דברים שתקפים גם היום, באומרו: (מתוך הרצאתו: פעולות התגמול כאמצעי להבטחת השלום): "אין אנו יוזמים את הקרבות בימי שלום! יעוד הקרבות לאורך הגבול ומעברו הינו הבטחת השלום. השלום הוא תנאי להגשמת תוכנה ויעודה של מדינת ישראל. ללא שלום בגבולות לא יוכל העובד הבודד על הטרקטור לחרוש, לא יוכל הרועה להוביל את עדרו, לא יוכל העולה החדש להשתרש כחקלאי בישוב הספר" .

התורה שלנו שאין מבצע אותו לא נוכל לבצע- כבר בשנות ה-50 הובילה את ישראל לפשיטה על שדה התעופה ביירות ב- 1968 ל"אביב נעורים" ב-1973, "למבצע אנטבה" ב-1976 דרך אגב תמיד היו צנחנים בתוך הכוחות האלה, לחילוץ יהודי אתיופיה דרך סודאן בתחילת שנות ה-80, לגירוש המחבלים הפלשתינים מביירות באוגוסט 1982 ולחיסול רב המחבלים אבו- ג'יהאד בטוניסיה בסוף שנות ה-80 ולמבצעים נועזים נוספים. אותה גישה מתווה היום את דרכו של צה"ל במאבק המורכב והקשה בטרור הפלסטיני. האמצעים השתנו והניסיון הנצבר, התחכום הטכנולוגי, המודיעין, כל אלה עברו שינויים מרחיקי לכת אבל הרוח , האמונה והדבקות במטרה והשפעתם על האויב- נשארה כשהייתה, ורוח הצנחנים של אז היא כעמוד האש לפני המחנה גם היום.

שילמנו מחיר יקר וכואב. למשפחותיהם, עם כל השתתפותנו, אין ניחומים. רבים מהמפקדים והלוחמים שמותיהם מתנוססים על אנדרטת הצנחנים, הם שילמו בגופם מחיר ניצחונותינו במערכות השונות של ישראל, רבים אחרים נושאים עד היום על גופם ובנפשם יום יום את הכאב והצלקות של אותן פעולות ואותה תקופה.

בראיה היסטורית צריך להעריך את פעולות התגמול לא רק על פי ההישגים הצבאיים שהושגו, אלא על פי מה שהצלחנו לבנות כאן במהלך חמישים השנים האחרונות.

פעולות התגמול היו מחד ידנו האוחזת בחרב. היד הבוטחת המקצועית, עם תחכום, בהקפדה על ערכי המוסר – וכל זאת, כדי שידנו האחרת תוכל לקלוט עליה, לבנות תעשיה, חקלאות, מוסדות חינוך ומדע וגם תחפש ללא לאות את נתיבות השלום.

רק משום שאז מצאנו את התשובות המתאימות לבעיות הביטחון הצלחנו להשיג תקופות של רגיעה יחסית שאפשרו לנו להגיע עד הלום וגם להביט קדימה בתקווה למדינה יהודית דמוקרטית משגשגת החיה בביטחון ושלום.

לא קלה הייתה הדרך ואני יודע שעוד נכונו לנו אתגרים במעלה ההר. אבל כשאני מביט אחורה ורואה את המפעל הציוני המפואר שהקמנו כאן זהו לטעמי הגמול האמיתי לפעולות התגמול של אז.

 

תודה רבה לכם.

נוסח ההרצאה המקורית נמצא בארכיון אתר משרד ראש הממשלה:
http://www.pmo.gov.il/NR/rdonlyres/65BDE15C-269A-4973-B6EF-557133660476/0/7023040152.doc
סימוכין: נאומים-010-פעולות התגמול

 


| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל