יהודה הררי התגייס לשרת בצבא הבריטי בחודש ספטמבר 1940. באותו חודש הושלמה הקמת פלוגה מספר 4, שהייתה פלוגת הרגלים היהודית הראשונה שהוצבה באיזור חיפה. בעקבותיה גויסו הפלוגות 6, 8, ו- 12, כולן הוצבו בצפון הארץ.
פלוגות חיל רגלים אלה השתייכו לרג'ימנט ה-"באפס" – Buffs האנגלי, ושירתו בו בתפקידי עזר. ה -Buffs היה כינוי של הרג'ימנט המלכותי של קנט המזרחית Royal East Kent Regiment. רג'ימנט היא עוצבה המקבילה לחטיבה בצה"ל. רג'ימנט הבאפס הוקם בשנת 1572 והיה אחד הרג'ימנטים העתיקים ביותר בצבא הבריטי. שלטונות המנדט טענו כי הצבת מתנדבי היישוב היהודי ב"באפס" נעשתה מטעמים פורמאליים, כדי להימנע מן הקשיים הכרוכים בהקמתו של רג'ימנט חדש, אך בעצם הצבתם של מתנדבי היישוב ליחידה טריטוריאלית של חיילים מחבל ארץ מסוים באנגליה, גילו הבריטים את כוונתם שלא להציבם בכל יחידה שיש בה סממן מקומי ארץ ישראלי עברי או יהודי.

בדצמבר 1940 עברה הפלוגה אימון בסיסי במחנה סרפנד (צריפין) ויצאה לבקעת הירדן, שם עברה אימון פלוגתי משלים. בתום האימון נשלחה הפלוגה לאזור חיפה וקיבלה תפקידי שמירה ופיקוח בנקודות שונות. ציפיות המתגייסים והנהגת היישוב כי הפלוגה תזכה לאימונים צבאיים מתקדמים נכזבו עד מהרה. הבריטים הטילו עליה תפקידי עזר בלבד של אבטחה, שמירת מתקנים וליווי שיירות, ואימוניה היו מצומצמים ביותר. הנשק שניתן לחיילים היה משאריות מלחמת העולם הראשונה. פלוגות הבאפס חנו בארץ ישראל ותקוות המתנדבים כי במהרה ייצאו לחזית להלחם בגרמנים נכזבו. מפקד ההגנה אליהו גולומב, אמר במלאת חצי שנה לקיומן של הפלוגות: "פלוגות הבאפס האלה אינן כוח צבאי, הן מנותקות מכל פיקוד, אין להם אימון רציני והחיילים שלהם עסוקים בתפקידי-עזר שניים במעלה".
אחד התפקידים של יהודה הררי היה ליווי ושמירה על רכבות תחמושת שיצאו מנמל חיפה למחסנים ברחבי הארץ. באותה תקופה באו אליו אנשי "ההגנה", ולמרות שידעו כי הוא איש אצ"ל, גייסו אותו כדי להעביר נשק ותחמושת עבור כוחות המגן של הישוב. "לא איכפת לי למי נועד הנשק, אם הוא נועד ליהודים – קדימה!" השיב הררי לאלה שבאו לשדל אותו כדי שיקבל על עצמו את המשימה. מוסיף ומספר הררי: "רכבת הנשק הייתה עוברת מצפון הארץ למחנה בואדי סראר (נחל שורק) ובסביבות עתלית היו אנשי "ההגנה" מחכים בלילה, ומאותתים באורות מתי בדיוק ובאיזה מקום לזרוק את חבילות הנשק והתחמושת. לילה אחד לא נראו כל סימני איתות כפי שסוכם, וחבילות המטען לא נזרקו מהרכבת. היה זה מזל גדול, כי הבריטים הריחו משהו והושיבו חיילים משלהם בשני קרונות – אחד לפני הקרון החשוד שממנו מבריחים נשק, ואחד מאחוריו. תפקידם היה לפקוח עין על המתרחש תוך כדי נסיעה. אילו היו תופסים אותנו היה זה בודאי עסק ביש".
בסוף ספטמבר 1942 הוקמו גדודי חיל הרגלים, ופלוגה 4 שהייתה מוצבת בצפון הארץ, צורפה לגדוד השני של חיל הרגלים הארץ ישראלי.

יהודה הררי מצטרף לגדוד העברי השני
של הרג'ימנט הארץ-ישראלי*

הגדוד השני של הרג'ימנט הארץ ישראלי הוקם בסוף ספטמבר 1942 והורכב מן הפלוגות שהיו מוצבות באזור חיפה: 4, 6, 8, 12 וכן מפלוגה 18 שעדיין הייתה במחנה סרפנד (צריפין). יהודה הררי שהיה בפלוגה 4 הצטרף עם חבריו לגדוד החדש. גם במסגרת גדודית, הפלוגות מילאו תפקידי עזר ושמירה במתקנים צבאיים בחיפה ובסביבתה. בחודש יולי 1943 החליטו הבריטים להרחיק את הגדוד מהארץ ללוב. ההעברה נומקה בנימוקים צבאיים לכאורה: כוונה להפעילו בתפקידים מבצעיים ומבצעיים למחצה. המתנדבים שהתגייסו לפלוגות "הבאפס" שמהן הורכב הגדוד התגייסו לסיסמת הגנת ארץ-ישראל ובמטרה לשרת בארץ. ההחלטה התקדימית להעבירם ללוב, עוררה תסיסה בגדוד ופניות לצמרת ההגנה ולמוסדות היישוב בבקשת הנחיות כיצד להגיב עליה. לאחר שמשה שרת ואליהו גולומב הרגיעו את התסיסה בגדוד, הגדוד יצא ללוב ב- 6 ביולי 1943. במהלך הנסיעה הניפו החיילים דגלים לאומיים באופן הפגנתי, במחאה על הרחקתם מן הארץ. לאחר שהגיעו ללוב היו חיילי הגדוד מאוכזבים ומתוסכלים מכך שלא רק שהם הוצאו מארץ ישראל, אלא שגם בבנגאזי ניתנו להם תפקידי שמירה חד-גוניים על מחסני שלל ואספקה בדומה לאלו שמילאו בארץ-ישראל. המטרה האמיתית להרחקתם מהארץ התחוורה להם, ובגדוד פרצה תסיסה. המג"ד הבריטי, קולונל בסט, הזהיר את חייליו מפני מרד שיסכל כל סיכוי לשנות בעתיד את משימותיו של הגדוד. בסופו של דבר יצאו פלוגות הגדוד למילוי תפקידי השמירה שהוטלו עליהן, והמשך המאבק כוון לשאלת הדגל כביטוי סמלי של הזהות הלאומית.

פרשת הנפת דגל עברי

פרשת הדגל התפרצה בתקופת החגים. ערב ראש השנה תש"ד פנו מפקדי הפלוגות, שכולם כבר היו יהודים ארצישראלים, למפקד הגדוד קולונל בסט וביקשו להתיר לגדוד להניף את הדגל הלאומי היהודי במשך החג. בהוראת המפקדה המרחבית הממונה עליו סרב בסט להרשות זאת. אף על פי כן, בבואו לארוחת הערב החגיגית מצא את הבימה בחדר האוכל מקושטת בדגלים עבריים. בסט נמנע מלהורות על הסרתם. למחרת הורה בסט להסיר את הדגלים וביקש לדבר עם החיילים. בהיכנסו לאולם מצא אותו ריק בלא דגלים, בעוד החיילים מרוכזים בחוץ ושרים את 'התקווה'. למחרת הונף הדגל מעל מגורי פלוגה ב'. הוראת המג"ד להסירו, לא בוצעה. בעקבות התסיסה ביקש קולונל בסט לשחררו מתפקידו, בנימוק שהגדוד סירב למלא את הוראתו, ובכלל הוא נשלט על ידי הוראות פוליטיות הבאות מארץ ישראל. ההנפה ההפגנתית של הדגל הייתה מלווה חילוקי דעות חריפים בתוך הגדוד. בלחץ הקצינים העבריים נמנעה הנפת הדגל ביום הכיפורים תוך ציפייה לקבל הנחייה מן המחלקה המדינית של הסוכנות בארץ בקשר להנפתו בסוכות. מן הארץ הגיעה הוראה להניף את הדגל בחג הסוכות.

אימוני הגדוד באל-אביאר שבקירינייקה

בנובמבר 1943 חדל הגדוד למלא תפקידי שמירה והחל לקלוט נשק מסייע גדודי, רכב והשלמות לתקני הנשק של הפלוגות. המחלקות המקצועיות של הגדוד עברו אימון מקצועי, ונערכו השתלמויות למש"קים בתרגולת הקרב ובהדרכת נשק ושדאות. בסוף החודש נמצא הגדוד כולו באל-אביאר והתאמן במלוא המרץ. יהודה הררי עבר את הקורסים הבאים: 1. קורס מפקדי כיתות. 2. קורס חבלה. 3.קורס מדריכי אימון גופני. 4.קורס מדריכי צלפים. וזכה לקבל דרגת קורפורל (סמל). ואולם, לאחר כמה חודשי התלהבות מהאימונים ירד המתח. החיילים הלכו ואיבדו את תקוותם לזכות להגיע לחזית ולהלחם באויב הנאצי. באווירה זו שוב החלה להתפתח בגדוד תסיסה מרדנית. אף-על-פי-כן, בתום תקופת השירות בקירנייקה הייתה לגדוד השני מפקדת גדוד מאומנת ומתורגלת, תשתית מוכרת של פק"לים ונהלי קרב גדודיים מוכנים. מרבית מחלקות הפלוגה המסייעת היו מוכנות וכשירות.

יהודה הררי בבריגדה היהודית

במשך כל התקופה הזו המשיך משה שרתוק לפעול בזירה המדינית למען הקמת בריגדה יהודית שתיקח חלק פעיל במלחמה. מאמציו נשאו פרי וביום 20 בספטמבר 1944 פורסם דבר הקמתה של החי"ל – חטיבה יהודית לוחמת היא הבריגדה היהודית.
באוקטובר כונסו כל הגדודים במחנה בורג' אל ערב במצרים. ריכוז זה של יותר מ 2500 מתנדבים במקום אחד היה בלא תקדים בתולדות ההתנדבות. שרתוק ביקר אצלם בדרכו חזרה מלונדון לארץ ישראל, וראה שהחיילים מצויים "בהתרוממות רוח". כביטוי של שמחה על הקמת הבריגדה, ניתנה לחיילים האפשרות לנסוע לארץ לחופשה בת 72 שעות. הייתה זאת חופשה אחרונה לפני יציאת הגדוד לחזית באיטליה.

חופשה בארץ ומאסרה של נעמי הררי

יהודה הררי ניצל את החופשה ויצא לרחובות שם נשארה רעייתו החיננית נעמי עם בנו הבכור דני שהיה תינוק בן עשרה חודשים. האשה נעמי כמו הבעל הייתה פעילה באצ"ל, והתינוק דני – אף הוא מילא "תפקיד" חשוב למדי בארגון המחתרת: אפשר היה להשתמש בו כהסוואה נוחה להעברת נשק ותחמושת כולל רימונים וחומר נפץ בין פעילי האצ"ל. הסליק היה בתוך עגלת הילדים מתחת למזרון. יהודה הררי בא לחופשתו הקצרה, בילה בביתו ברחובות ונעמי ליוותה אותו עד לתחנת הרכבת שם נפרדו והוא נסע חזרה לבסיסו במצרים. מה שהררי לא ידע אז עדיין, ומה שנתגלה לו מחבר שחזר מחופשתו יום מאוחר יותר – שעוד באותו הלילה כאשר חזר יהודה למצרים, נאסרה נעמי הררי, אם התינוק. באישון לילה באו לביתה הכלניות הבריטיות שהיו חיילי הדיביזיה השישית המוטסת ולאחר חיפוש יסודי בבית דרשו ממנה להתלבש וללכת אתם. התינוק נשאר עם סבא וסבתא והאם הלכה למאסר. כפי שנודע לאחר מכן, נעמי זוהתה באחת התמונות שהיו בידי איש אצ"ל ועל סמך זה נעצרה. בעזרת מפקדים בבריגדה ובהשתדלותו של מפקד הבריגדה הבריגדיר לוי בנימין, שוחררה נעמי מן הכלא אך חויבה להתייצב במשטרה בכל יום במשך שנה שלמה.

הגדוד השני מתחיל בפעילותו המבצעית בחזית האיטלקית

בנובמבר 1944 הפליג הגדוד השני עם שאר גדודי הבריגדה לאיטליה, ויצא לשטח האימונים בפיוג'י שליד רומא. שם נכנס הגדוד למשטר אימונים נמרץ והשתתף בתרגיל עוצבתי שסיים את תהליך הקמתה של החי"ל. בתחילת מרץ 1945 חודשיים לפני סיומה של מלחמת העולם באירופה, נע הגדוד במסגרת הבריגאדה צפונה לעבר החזית. לאנשי הגדוד הייתה הכניסה לקו החזית נקודת סיום של מאבק ממושך על זכותם להגיע לרגע זה, ולהשתתף כיהודים ארצישראלים בתחילה בהגנה על ארצם, ואחר כך בהשמדת צורר עמם.

הגדוד השני נכנס לחזית הדרומית בצפון איטליה ליד העיר ראוונה, תפקידה של החזית היה לרתק כוחות גרמניים גדולים ככל האפשר, ולמנוע את העברתם למערב אירופה. ב- 4 במרס 1945 יצא הגדוד השני דרך ראוונה לכפר וילאנובה, הגרמנים היו מחופרים בעמדותיהם, שטח ההפקר בין הכוחות, נחצה על-ידי תעלת-מים בשם פוסו וטרו וגדות התעלה היו ממוקשים.

קרבות הבריגדה באיטליה: פוסו-וטרו ונהר הסניו

ביום הראשון, 19 במרס, התקדמו שתיים מפלוגות הגדוד עד לתעלת פוסו וטרו ונתקלו באש חזקה של מרגמות וצלפי אויב. התפתח קרב, ובשתי הפלוגות היו נפגעים רבים וגילויים של אומץ לב וחירוף נפש. קורפורל (רב"ט) הררי חיסל במו ידיו זוג צלפי אויב, כשהוא מחוץ למחסה, חשוף לאש משני מקלעים מהירים. על שגילה אומץ לב ומסירות בקרב זה זכה יהודה הררי לעיטור העוז (Military Medal). במהלך חילוץ הנפגעים, נהרג החובש משה זילברברג שקיבל לאחר מותו מדליה צבאית על תפקודו והתנהגותו במהלך החילוץ. למחרת שבו שתי פלוגות של הגדוד והתקדמו - הפעם בסיוע טנקים וארטילריה - עד התעלה. הן הקימו לידה מוצבים קדמיים ובלילה שלאחר-מכן הדפו את התקפת הנגד של הגרמנים.
באפריל 1945 החלו בעלות הברית במתקפה האחרונה וכפי שהתברר המכרעת באיטליה. הגדוד השני של החי"ל צלח את נהר הסניו בגזרתו ללא התנגדות, וביסס ראש-גשר בגדה הרחוקה. יחידות איטלקיות, שכניה של הבריגדה ממערב, שהיו אמורות לבצע פעולה דומה, נכשלו, ועל הגדוד הוטל לכבוש גם את היעדים שהוקצו להן. שני הגדודים האחרים של הבריגדה עברו בראש-הגשר של הגדוד השני, התפרסו מצפון לסניו, והתקדמו בעקבות הצנחנים הגרמניים הנסוגים. תוך כדי התקדמות נכנסו לקרבות- היתקלות נגד המשמר העורפי הגרמני, אולם כעבור שלושה ימים הצליחו הגרמנים לנתק מגע. התקדמות הבריגדה נעצרה והיא הוחזרה לאחור לשמש כעתודת הקורפוס שבפיקודו פעלה. מתקפת בעלות-הברית זכתה להצלחה גדולה והצבא הגרמני הגדול בחזית צפון איטליה נכנע במהרה. לחימתה של הבריגדה כעוצבה הסתיימה בהתקפת בעלות-הברית ב-14 באפריל 1945.

לוחמי הבריגדה היהודית לכדו שבויים גרמנים
בעקבות הקרב הקשה על גדות נהר הסניו.

לאחר המלחמה: הטיפול בניצולי שואה הונגרים*

בחודש מאי 1945 הועבר הגדוד השני יחד עם שאר לוחמי הבריגדה לאזור טרביזו  (Terviso), סמוך למשולש הגבולות איטליה-אוסטריה-יגוסלביה. ימי טרביזו ציינו את ראשיתו של המפגש בין אנשי הבריגדה לניצולי השואה באירופה, שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה אפילו יותר מזו של המפגש עם הגרמנים בחזית.
סרג'נט (סמל) יהודה הררי, שעזב את הונגריה בשנת 1938, התבשר כי אימו שלא היה לו כל קשר איתה במשך 7 השנים שחלפו, שרדה את המלחמה וחיה בבודפשט. עוד באותו היום פנה הררי לשליש הגדודי, ישראל כרמי, וביקש ממנו לצאת להונגריה כדי להביא משם את אימו ויהודים אחרים שירצו להצטרף אליו. ביחד עם עוד שני חיילים שרצו להביא את קרוביהם מהונגריה, יצאו השלושה למשימה מסובכת של חדירה

הברחת ניצולי שואה מהונגריה לאיטליה.

העברת קבוצה של 350 ניצולי שואה מבודפשט שהייתה בשליטת הצבא הרוסי למחנה פליטים באיטליה שהיה בשליטת הצבא הבריטי, היה מבצע מורכב ומסוכן. יהודה הררי תכנן אותו לפרטי פרטים והיה אחראי לביצועו. החל בסיפר כיסוי של פליטים אוסטרים ואיטלקים החוזרים למולדתם בפיקוח הצלב האדום. הכנת רשימות שמיות עם שמות מדומים בעלי צליל אוסטרי או איטלקי. השגת מדים בריטיים ומסמכים שונים עם חותמות, אוכל, בגדים ועוד. ביום שנקבע, יצאה הקבוצה לדרך, רק אז התברר שתנועת הרכבות באיזור גראץ הופסקה. התברר עוד שהמרחק בין השטח שבחסות הצבא הרוסי באוסטריה לבין השטח שבחסות הצבא הבריטי, הוא 15 קילומטר. שטח הפקר זה בין הרוסים לבריטים אפשר היה לעבור רק בהליכה רגלית.
בגבול הרוסי, השעה הייתה חצות. הררי הורה לאנשים להסתדר בשלשות וכך יצאו לדרך. את אימו, נשא הררי על כתפיו. עד מהרה נוכח לדעת כי הפליטים – חלקם חולים וזקנים – לא יוכלו לעבור את המרחק בבת אחת, ובבדאי לא יצליחו לעבור את הגבול בו בלילה. בתחבולות שונות השיג הררי כמה עגלות עם סוסים, עבר עם קבוצת הפליטים את הגבול, הגיע ברכבת לאיטליה ודאג לשכן אותם במחנה פליטים (מחנה פונטבה) ואנשי עליה ב' דאגו להעלותם ארצה. בחצות הלילה, לאחר שנעדר כשבועיים, הופיע הררי בפני ישראל כרמי ודיווח לו על הצלחת המשימה.

הגדוד השני עוזב את איטליה

ביולי 1945 יצא הגדוד השני מטרביזו לטורניי שבבלגיה, ולאחר-מכן עבר להולנד. אנשי הגדוד עסקו בפיקוח על שבויים גרמניים. הפלוגות התפזרו ונלוו ליחידות שבויים גרמניות שעבדו בסילוק מוקשים ובשיקום תשתיות במקומות שונים בצפון הולנד. לקראת סוף ספטמבר החלו ההולנדים לקבל בהדרגה את תפקידי הפיקוח על השבויים. הגדוד התרכז באיינדהובן, שם שמרו אנשיו על מתקנים שונים.
התעסוקה הרשמית של יחידות הבריגאדה הלכה והצטמצמה עם העברתם של יותר ויותר תפקידים במרחב לידי הצבא ההולנדי והבלגי. החיילים תבעו להשתחרר. הבריטים הגיעו למסקנה דומה משיקולים שלהם, והחלו לתכנן את פירוקן של היחידות העבריות ושחרור חייליהן מהצבא.