ביוגרפיה של צנחנים.

סמל
 מרדכי (מוטקה)
מזרחי קידר
ז"ל

נפטר ביום  כ"ב שבט
14.2.2004
והוא
בן 68.


 


בסיום קורס מכי"ם 1955



חיוך על פניו של מוטקה למרות הפציעה בפעולת התגמול בא- רהווה. 1956.

 

 

דברים לזכרו כתב: מוני מרוז - קיבוץ בית השיטה
 

 

מוטקה מזרחי קידר ז"ל בן שושנה ורחמים, נולד בתאריך- 10/4/1936  יח' ניסן תרצ"ו ג' חוה"מ פסח. נפטר ב- 14/2/2004 כ"ב שבט תשס"ו. בן 68 במותו.

כשחזרנו ממגרש ה"סווינגים" להפסקת צהריים, מצאנו את מוטקה מזרחי תלוי בצווארו על אחד ממוטות הברזל שחצו מקיר לקיר את הביתן המוארך ירושת הצבא הבריטי. האירוע התרחש במחנה תל נוף, ואנחנו בעיצומו של קורס צניחה. בתקופה זו היו מספר התאבדויות של חיילים, ולכן היה סביר שאנו עדים לאירוע קשה. כשנגשנו מזועזעים כדי להוריד את מוטקה ממוט הברזל שכמעט קרס תחת משקלו, הכה מוטקה על חזהו כשמתחת לחולצתו הוסתרה רתמת מצנח ששאל ממגרש ה"סווינגים". המכה שחררה את סגר הרתמה, ומוטקה נפל ונחת בשלום על רצפת הביתן כאשר חיוך רחב נסוך על פניו. זאת הייתה תחילתה של שרשרת מעשי קונדס שליוו אותנו לאורך שרותו של מוטקה בפלוגת הצנחנים.

מוטקה נולד בירושלים וגר ברובע היהודי שבעיר העתיקה. כנער, במלחמת העצמאות, נפל יחד עם משפחתו בשבי הירדנים. סיפורים רבים שמענו מפיו על החיים בעיר העתיקה, על תקופת השבי בירדן ועל מצוקת משפחתו. בעיקר אהבנו את סיפוריו על מעשי קונדס ושובבות נעורים בתקופה שלפני קום המדינה כאשר הוא וחבריו נהגו לטייל על חומות העיר העתיקה. לאחר קום המדינה, התרחש מקרה שכמעט עלה לו בחייו כאשר חצה את הגבול ונכנס לשטח הפקר באזור הגבול שבין ישראל לירדן בירושלים. לפי דבריו חיפש כדור-רגל שנבעט ויצא את גבולות ירושלים של 1948. חיילים ירדנים שהבחינו בנער המשוטט בשטח ההפקר פתחו בירי לעברו, ובנס  יצא משם חי. כדור שפלח את לחיו באותו אירוע, השאיר צלקת בצורת חצי סהר, ששימשה מאז ואילך סימן היכר בולט על לחיו של מוטקה.

גיוסו של מוטקה לצה"ל באוגוסט 1954 בא לו כמתת משמים. הוא התנדב לשרת בצנחנים, ביחידה שהתאימה לאופיו וליצר ההרפתקנות שבו. מוטקה התגלה כחייל בעל כושר גופני ולוחם אמיץ לב, בעל תושייה וחושים מחודדים, הייתה בו אהבת מולדת ורצון עז להקריב.

פלוגה א' של הצנחנים הייתה מורכבת מבני קיבוצים ומושבים לצידם של בני עיר בעלי מוטיבציה גבוהה בכל הקשור לצה"ל. מוטקה השתלב במהירות בהווי הפלוגה , והיה מקובל על כל חלקיה. הוא הטביע את חותמו על אותו הווי מפורסם של פלוגה א' ועל השירים והפזמונים של הפלוגה, שהוא היה אחד מ"משורריה". החל ב: "אין כמוך בן ציון סמוכה...", דרך  "המורה לטבע והגברת רבקה....", וכלה ב- "צמח אייה לפוליסיי". אלו הן רק דוגמאות  לדמיונו וכישרונו האסוציאטיבי שגרמו הנאה, קורת רוח, והפיגו מתחים אצל כל חבריו ומעריציו בפלוגה.

מוטקה שבה את ליבי החל מרגע היכרותי אותו. היינו חברים בלב ונפש שנים ארוכות עד ליום מותו. בפלוגה פעלנו כצמד הן בקרב והן בתעלולים להרמת מצב הרוח. בפעולת התגמול בכונתילה שימשתי כבזוקאי. עמוס לעייפה בבזוקה בתמ"ק עוזי, ובשישה זבילי פגזים על גבי, מצאתי עצמי מסתער במעלה התלול ואיני מצליח ליישר קו עם המ"פ מאיר הר-ציון. נשארתי מאחור חסר נשימה וחושב על מה שמחכה לי כשנשוב לבסיס. והנה מתוך החשכה יורד לו מוטקה במדרון לאחר שהבחין  בחסרוני, הוריד מעל גבי את המטען הכבד, העמיס זאת על עצמו, וביחד חסרי נשימה טיפסנו ונשכבנו ליד הר- ציון לקראת ההסתערות על מבנה המשטרה. חמישים שנה עברו מאז ואיני יכול לשכוח את הלילה הזה.

מוטקה תכנן את תעלוליו מראש. תכנונים אלה לא גרעו מתעלוליו הספונטאניים. במסע פלוגתי שהיווה סיום לסדרה מתישה, צעדנו עמוסים ב"חגור פילים" כבד מאוד באפיק וואדי שורק. היום היה חם, הזענו, כפות הרגלים היו מלאות בשלפוחיות ומפשעותינו משופשפות. הגיעה פקודה למנוחה קצרה. הטלנו עצמנו לצד הדרך, נשענים על כובע פלדה שהנחנו מאחורי תרמיל הגב, ולפתע אומר לי מוטקה: "שמע מוני נשבר לי מכל המסע הזה, אני הולך לירות לעצמי כדור ברגל ולעלות על אלונקה" באותה שנייה לפני שהספקתי למנוע אותו מכוונתו, כיוון מוטקה את רובהו אל חרטום נעל הצנחנים שלו, ולחץ על ההדק. קול נפץ הדהד בוואדי ונעל הצנחנים פערה את פיה כשחלקה העליון נפרד מהסוליה, והמסמרים המחוברים אליה נראים כשיני כריש. קשה לתאר את המהומה שפרצה לאחר מכן. מכל עבר רצים חיילים ומפקדים לראות מה קרה, ולהפתעתם, פגשו את מוטקה יושב נינוח כשחיוך מרוח על פניו המצולקות. מה שהסתבר, שבעת הירי מוטקה כיווץ את אצבעות כף רגלו כלפי פנים, כך שחוץ מנעלו שניזוקה בעצם לא קרה כלום. לאחר שננזף על חבלה בנעלו, נוספה בדיה זו לרשימת תעלוליו ולקובץ אגדות מזרחי שבאותה עת כבר היה מרשים בהיקפו.

מוטקה היה מהלוחמים האמיצים והיותר נועזים בפלוגה. כמי שלא ידע פחד מהו השתתף כלוחם של הקו הראשון בשבע פעולות תגמול קשות: עזה, חאן יונס, בית המכס בסוריה, כונתילה, סבח'ה, מבצע כינרת, ופעולת התגמול על משטרת א-רהווה. ביום 11.9.1956 הסתער מוטקה ביחד עם פלוגתו על בניין משטרת הלגיון הירדני בא-רהווה ותוך כדי לחימה נפצע מכדור שחדר לירכו. הוא נפצע בסמוך למקום פציעתו של מפקד הפלוגה מאיר הר-ציון. לכאורה נראתה פציעתו כמשהו לא חמור במיוחד ואשפוזו בביה"ח נראה לנו וגם לו כנופש בחברת אחיות דואגות, מעריצות, ומפנקות. לא שערנו שפציעתו שהוגדרה בתחילה כבינונית, תהפוך תוך זמן קצר לפציעה קשה שהותירה אותו נכה לשארית ימיו.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים בשנת 1967, בנה צה"ל כוח מטכלי מיוחד "כוח אורים" בפיקודו של אהרון דוידי שמשימתו היתה כיבוש שרם א-שייח ומצרי טיראן. הכוח כלל יחידת צנחנים, מספר טרפדות ומסוקים. לבוש במדיו הישנים, מגיע מוטקה למחנה תל נוף ולמרות פציעתו ונכותו הוא מנסה ואף מצליח להצטרף לכוח אורים כדי להשתתף במלחמה. בתאריך 7 ליוני, עברו שלוש טרפדות את מיצרי טיראן, מצאו את נמל שארם א-שיח' נטוש, הניפו את דגל ישראל והודיעו לכוח המוצנח, שהיה כבר באוויר, שהמצרים ברחו ואפשר לנחות בביטחון ללא כל צורך לצנוח. מטוסי הנורד נחתו והלוחמים ירדו אל המסלול ויחד אתם ירד גם מוטקה כשהוא חגור במצנח, עצוב ומאוכזב קשות. לשאלתי לאחר מכן, איך הוא חשב בדיוק לצנוח עם רגלו הפגועה, ומה דחף אותו לזה? ענה לי – לא יכולתי לשבת בבית כשעם ישראל נלחם מה גם שתמיד חלמתי על כנפי צניחה עם רקע אדום. כזה היה מוטקה.
 
לאחר שחרורו מצה"ל ובמסגרת שיקומו, פתח מוטקה בשותפות עם אחיו נגריה והפך לנגר אמן בעל ידי זהב. עבודות הנגרות המפארים את ביתו הם מלאכת מחשבת מעשה ידיו להתפאר. נישואיו ללאה אשתו מיסדו וריסנו את יצר ההרפתקנות שלו, משפחתו גדלה והפכה לשבט קידר הכולל את הילדים: דלית קידר, שושה שקד, עדנה ערב קידר, נועה לוי, רמי קידר, ובני משפחתם.
ביושרו, בנעימות הליכותיו וברצונו לעזור לזולת, הצליח מוטקה לשמור על קשר הדוק עם כל חבריו מתקופת שרותו בצנחנים. קשר אשר נמשך לאורך מרבית שנות חייו.
                                    
 יהי זכרו ברוך.


| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל