ביוגרפיה של צנחנים.

רב אלוף
 רפאל (רפול) איתן
בעל עיטור העוז
לוחם, מפקד ומנהיג

נפטר ביום
י' כסליו
23.11.2004
והוא
בן 75.


אות מלחמת ששת הימים

אות מלחמת יום הכיפורים

אות מלחמת שלום הגליל


אות מלחמת העצמאות

אות מבצע קדש

אות מלחמת ההתשה


לקיצור קורות חייו של רפול - לחץ כאן

 

לתדריך של רפול במיתלה - לחץ כאן

 

רפול, שנה למותו מאת: צבי בר

"ידעת שרפוּל יעמוד מאחוריך עד הסוף"
צורי שגיא ודן זיו מספרים על רפול.

 

מאת: אמנון לורד – מקור ראשון

 

 

רפול סיים את חייו ביום שלישי השבוע (23 בנובמבר 2004) בדרך הקלאסית המתאימה לחיי גיבור מהסוג הישן. יד אנוש לא יכלה לו, הוא נכנע רק לאיתני הטבע. שעות אחדות לאחר היוודע דבר מותו נפגשתי עם דן זיו ועם צורי שגיא, פקודיו של רפול מהימים שבהם עוצבה זהותו והוא הפך לידוע בציבור כ"רפול".
על רפול בקרב המיתלה:
התמונה שהעלה דן זיו מקרב המיתלה במלחמת קדש, בסוף אוקטובר 56', מעבירה בחדות של מערבון ישן את אופיין של הנפשות הפועלות, ובייחוד של רפול: "דוידי (לימים קצין צנחנים וחי"ר ראשי, תא"ל אהרן דוידי, א.ל) אמר –'אני אשלח מתנדב שימשוך את האש של המצרים, ועל ידי זה נזהה איפה הם ממוקמים'. רפול (שהיה אז מפקד גדוד 890, א.ל) מתנדב ראשון. 'אני נוסע, הוא אומר'. דוידי אומר, 'שב בשקט אני צריך אותך פה לידי'. אז יהודה קן-דרור, הנהג של דוידי, התנדב. ראינו איך שיהודה עובר את העיקול בדרך, כ-300 מטר מאיתנו, נפתחה עליו אש אדירה שמיד פסקה. כולנו הבנו שיהודה גמור".
ציפה, אשתו של צורי, עבדה בבית החולים שקלט את קן-דרור כשהגיע לשם פצוע אנוש ואחר כך נפטר.
אחרי קן-דרור נשלח דן זיו על ידי רפול ודוידי לאותה משימה, אבל עם זחל"ם (במקום ג'יפ) ובתוכו חמשה לוחמים נוספים. "חזרתי מהסיבוב שלי, ואני רואה את דוידי ורפול שוכבים על הקרקע, תופסים מחסה. המצרים יורים עליהם ממרחק של כמה מאות מטרים. ואני נשאר לעמוד, רוצה לדווח לדוידי. רפול צועק עלי: 'שכב, אתה תיהרג'. אני, מ"מ, צועק חזרה על המג"ד: 'סתום ת'פה, אתה לא רואה שאני מדווח'. אני, אחרי שחזרתי שלם, עומד שם. תדע לך, שהאופוריה של ההצלחה היא האויב הכי גדול של הבן אדם, כי כל ההגנות נופלות. רפול רואה אותי ככה, קם מהמחסה, ונעמד לידי בעמידה הזאת שלו, עם הידיים משולבות. ואז דוידי, היחידי שהיה לו שכל, צועק על שנינו: 'עכשיו שניכם בפקודה, ארצה פול!' נשכבנו".

בגובה העיניים
כל הערב יצאו ונכנסו ותיקי הצנחנים לביתו של צורי שגיא בשיכון הצנחנים ברמת חן. כל אחד שנכנס נזכר באותו דבר: רפול לא ידע לשחות. יש הבדלי מעמדות בין אלה שזחלו או הסתערו עם רפול עוד בפעולות התגמול בשנות החמישים, לבין אלה שהצטרפו מאוחר יותר, כשרפול כבר היה מח"ט הצנחנים באמצע שנות השישים.
צורי שגיא
ודן זיו שייכים לראשונים, מה שנקרא סגל א' של המדינה. צורי היה מ"מ בפלוגה ה' בגדוד הצנחנים, דן היה אז חייל פשוט. "זה היה ב-1955, היה לנו סמ"פ בשם אברהם מרקוש. היינו בקו ברצועה, והפלוגה הייתה ממוקמת בקיבוץ סעד", סיפר צורי. "המצרים, יחד עם המחבלים, היו מניחים מוקשים, ומרקוש נהרג כשעלה על מוקש. ואז שלחו לנו מ"פ, שאמרו לנו עליו שהוא היה פלמ"חניק, שהיה מ"פ המילואים של הצנחנים".
דן: "הופיע אדם, שכבר במבט ראשון ראית שיש לך אמון בו. הוא דיבר איתך בגובה העיניים, בשפה קצרה וברורה. הרגשת שהוא מקשיב לך, ואתה יכול להגיד לו בפנים הכל".

על רפול בפעולת חאן יונס:
צורי: "בעקבות התקרית התארגנה פעולת חאן יונס, והפלוגה של מוטה (גור) הלכה על משטרת חאן יונס, ואנחנו על מוצב 132 מול נירים, יעד מחלקתי מבוצר בסיוע ארטילרי. חשבנו שרפול, המ"פ החדש, לא בעניינים. אבל הוא מיד הפגין מנהיגות ושקט, גם בתכנון שלפני הקרב. היה לנו הרוג אחד, בחור מקיבוץ שריד. בעקבות כל פעולה היה תחקיר יסודי מאוד שאריק (שרון) הנהיג. הופקו לקחים, נערכו אימונים בהתאם, והכל יושם בפעולה הבאה".
אותה פעולה בחאן יונס היתה, מבחינתו של דן זיו, הקרנה מוקדמת של תפקידו בקרב המיתלה. "היה שדה מוקשים, ולרפול היה פתרון פשוט לבעיה, שהיום אתה לא מאמין שבאמת ביצענו אותו", מספר זיו. "רפול אומר להתארגן בשני טורים. שניים רצים ראשונים, כל אחד מוביל טור. רפול אומר: דן, אתה ואמנון לביא מובילים את הטורים בריצה". הכוונה לחסוך את נושא גילוי המוקשים, אם הראשון עולה על מוקש, הטור ממשיך אחריו באותו שביל, העיקר המהירות וההפתעה. "הגענו עד לגדר ואז אמנון על ידי דרך על מוקש ונהרג. כל הפלוגה עברה את שדה המוקשים".

לשלוח חיילים למשימות כאלה זה לא פשוט ודורש מנהיגות מסוג מיוחד. לרפול היה את זה. "כשהוא שלח אותך למשימות הכי מסוכנות", אומר זיו, "ידעת שאם הוא היה יכול, הוא היה עושה זאת במקומך, ואתה עושה את זה כי אתה נבחרת". בניגוד למיתוס, זה לא מדויק שחיילים התנדבו למשימות האלה, שחלקן היו התאבדותיות באופיין. "רפול ידע למי לפנות, והוא ידע גם למי לא לפנות. ידעת שהוא יעמוד מאחוריך עד הסוף, ולא כמו אלה שברגע שיש איזו פשלה, הם בורחים. הוא יעמוד מאחוריך גם אם הפעולה תיכשל".

נמוג לאיטו
בצהריים החלו הטלפונים לזרום נון-סטופ. "יום לא טוב, הלך לנו רפול", עונה זיו לאחד הצרצורים בסלולרי. רפול הלך, ולקח איתו חלק מהחיים שלהם. כשהם מדברים עליו, הם מספרים בעצם על עצמם. היה פעם מי שתיאר אותם כ"חבורת הפראים", אותם לוחמים אגדיים, הדוהרים אל עבר השקיעה ונמוגים אט אט בדמדומי האופק. בשנותיו האחרונות, אכן נראה היה שרפול נמוג לאיטו, לא כאדם, אלא מהחיים הציבוריים. אך מותו באירוע שהוא ספק תאונה ספק אסון טבע, לא התאים לתיאור. הזכרונות מעלים צהלת צחוקים רועמים. לא ראיתי ביום שלישי בערב צנחנים בוכים. צורי מסביר, ש"היום הוא מת, ומחר בהלוויה באים בעצם לפגוש את כולם". ארול מארגן אוטובוס לתל-עדשים.
על
פעולת הסאבחה:
הפעולה שבאה אחרי חאן יונס, היתה נקודת מפנה בהתפתחות הצנחנים. זו היתה פעולת הסאבחה שמול ניצנה בגבול המצרי. "זו היתה פעולה מבריקה", מסביר צורי שגיא. "תקפנו גדוד מצרי, שהתמקם ליד הסאבחה. יצאנו מאזור הר עזוז ובאנו אל הגדוד מאחור ומהאגף. שיירת המכוניות שהובילה אותנו קודם, נערכה בניצנה באורות מלאים ונסעה קדימה כדי ליצור רושם של כוח גדול מסתער מהחזית. ואז, במקביל, תקפנו אותם. התכנון, ששילב פעולת הטעיה, היה של אריק. בעקבות הפעולה, הביטחון של הגדוד הרקיע שחקים. אריק אמר: "אין דבר שאנחנו לא יכולים לבצע עם זמן התרעה".

1955. רפול כמפקד פלוגה ה' בגדוד 890

על רפול בפעולת כונתילה:
בפעולה הבאה, בכונתילה, קיבל רפול צל"ש, שלא הגיע לו – להבדיל מהרבה פעולות אחרות שכן הגיע לו והוא לא קיבל. "לי יצא לטהר את המערך הקדמי", סיפר צורי. "בין השאר השמדנו שם עמדת מקלע. אחר כך הופיע רפול, ועשה לנו שיעור, אחרי שהמקלע היה מת, איך כובשים עמדת מקלע. וקיבל על זה צל"ש". לצורי, הצנחן, המושבניק מהשרון, יש בדיבורו אירוניה כל כך דקה, שהיא נוחתת עליך רק זמן רב אחרי שכבר סיים להעביר את כל המסרים שלו. הבעיה שלו היא, שיש סוג מסוים של בוקים שהאירוניה הזאת וההומור לא נקלטים אצלם אף פעם. ואז צורי, גם כשהגיע כבר לדרגות בכירות, כמו אלוף-משנה ותת-אלוף, נקלע לבעיה. "מפקד שאין לו חוש הומור, מהווה סכנה לסביבה", חותך צורי. "ולרפול גם היה הומור. לפעמים שחור. הוא ידע לספר בדיחות, אמנם לא תמיד בגובה השמים, אבל בדיחות".

 


1956. מימין לשמאל: רפול, אריק רגב, עמי חיות, צורי שגיא

על פעולת קלקיליה:
צוחקים ונופלים

הצחוקים הופיעו בגדוד הצנחנים ככל ששורת הנופלים הלכה והתארכה. זה הגיע לשיאו בפעולת קלקיליה, שנערכה באוקטובר 56', שבועיים לפני מלחמת קדש. "ציפה אמרה לי, שאנחנו צריכים להתחתן", סיפר צורי. "אני הייתי כבר סגן, בן 22. באתי לאריק, אמרתי לו: אני רוצה להתחתן, ואריק אמר: אתה לא מתחתן, לפני מלחמה לא מתחתנים. אם תחזור חי, תתחתן. בקלקיליה היו לנו 18 הרוגים. זה היה שוק כללי. נהרגו לנו חברים מאוד קרובים. ירמי ברדנוב, שהייתי איתו בטירונות, נהרג בצורה טפשית. רפול היה בעניין הזה מאוד קשה וסגור. ראית שמותם של חברים זה דבר שנצבט אצלו פנימה. בזמננו לא ראית חיילים בוכים. בהתחלה זה היה מגיע לכל אחד לאולקוס שלו. השלב השני היה בדיחות. בהלוויה של ברדנוב תפס אותנו יענק'ל יענק'ל, קצין התחזוקה שהיה ניצול שואה, וצעק עלינו: מה אתם צוחקים?! תתביישו לכם. הוא נורא כעס עלינו. אז הלכנו לבוררות אצל דוידי. דוידי פסק: 'תצחקו, תצחקו, כל עוד אתם יכולים'".
"בקרב אם מישהו מכניס בהלה וזה תופס, זה הרסני. אבל אותו דבר גם ההיפך. אם מישהו תוקע בדיחה וזה תופס – זה חשוב מאוד".

רפול והמח"ט החדש מנחם אבירם

צורי מכנה את הצנחנים בתקופה של שנות החמישים כמעבדה של צה"ל, "ואנחנו היינו העכברים במעבדה, למרות שלהבדיל מעכברים אנחנו גם שיתפנו פעולה אחד עם השני. הצבא צריך להיות מערכת שמתפקדת ומביאה ניצחונות. המעבדה הזאת תמיד הוכיחה את עצמה; בגלל המצב האמיתי, שהפוליטיקאים לא קוראים את המצב נכון, ואז הצבא פועל. וזה דרוש בשביל שעם ישראל לא יכחד, כי זה בעצם הדבר היחיד החשוב. אני מאוד מעריך מהלכים נכונים, אבל מה שחשוב באמת זו הריצה סביב ביצוע מושלם של פעולות צבאיות. כי הפוליטיקאים תמיד טעו ותמיד יטעו. צה"ל מתפקד היטב ומקצועי הוא הערובה האמיתית, שאנשים יוכלו לפטפט. לכל רמה יש את החכמה שלה. מ"מ, מ"פ, מג"ד, המטה הכללי. המטה הכללי צריך לדעת מתי להנחית מכת מנע ומתי לא. מתי לחסוך במלחמה. היחידות למטה צריכות לדעת להילחם. אתה שואל איפה למקם את רפול במערכת של עם ישראל? זה היה המקום של רפול במערכת. בגיבוש אותן נורמות, אותם סטנדרטים, שמאפשרים לצבא לנצח ולתת תחושת ביטחון למדינה".

על רפול בפעולת כנרת:
המבצע האולטימטיבי של המעבדה הזאת, שאותה תיאר צורי שגיא, היתה פעולת כנרת בדצמבר 55'. לדן זיו שוב נועד התפקיד של הריצה קדימה, ראשון בתעלה, יחד עם המ"מ. "רפול קבע שאנחנו רצים ראשונים בלי לירות שום כדור", סיפר זיו. "רצים את כל המוצב בתוך התעלה, שזה חמישים, שישים מטר, ומשתלטים על הבונקר שבקצה התעלה. יתרת הכוח המחלקתי מטהרת את התעלות והעמדות הסמוכות. רפול לימד אותנו להתגבר על הפחד, ולתפקד בתנאים הכי קשים, על ידי דוגמא אישית".
היעד של פלוגת רפול באותה פעולה היה מוצב השפך, שהיה ממוקם ממש בזוית שבה הירדן נושק לכנרת בצפונה. "ירדנו מכיוון אלמגור", סיפר צורי. "צלחנו את הירדן. בזמן הצליחה, עברנו על חבלים כמו טרזן. תוכננו סירות אבל הייתה בעיה עם הניפוח שלהן. הסורים הרגישו בנו. הם הוציאו חוליה למארב, והרגו לנו שלושה נחלאים מהפלוגה של אלישע שלם. כוח שלנו הסתער והרג את אנשי המארב. יתר הגדוד עבר. שעת השי"ן עשר. הלכנו בבקעת הבטיחה עד המותניים בבוץ. התכוונו לפרוץ את הגדרות מכיוון מזרח. כשהתקרבנו למוצב הסתבר שהכוח של מאיר הר ציון וקפוסטה שהלך על מוצבי הכורסי נתקל, ואז הורדנו את הארטילריה שלא הועילה ובמקום זה פגעה בים (הכנרת). אני הלכתי עם הכוח המרכזי שטיהר את המוצב. פתאום מקלע שהיה ממוקם מחוץ לגדרות פתח באש. הסתערנו עליו. בזמן ההסתערות רפול חטף צרור בבטן, ונפצע. חבשנו אותו עם כלי החבישה הרגילים שהיו לנו, ותוך כדי כך הוא חילק לנו הוראות מה לעשות כשהוא לא יהיה. לקחתי קצין, שאולי, בחור ממרחביה שהיה ספורטאי דגול. מצאנו בקרבת המוצב סירה על המים, שמנו את רפול בסירה, ואמרתי לשאולי שידחוף אותו עם הסירה עד כפר נחום. שאולי דחף אותו עם הסירה עד שהתבצע הפינוי. בעוד אנחנו מכינים את מוצב השפך לפיצוץ – הודיעו לנו מבית החולים פורייה שרפול עכשיו מנותח ומצבו בסדר".

שתי אסכולות
רפול, אומר צורי שגיא, חילק את העולם לשניים: אלה שמאמינים לערבים ואלה שלא מאמינים. הוא היה שייך לסוג השני. כך שבעניינים אלה שברומו של עולם לא היו חילוקי דעות בין צורי לרפול. הוויכוח האידיאולוגי היחיד ביניהם התמקד בשיטות השונות של ההיגיינה האישית, שהיו שונות בתכלית בין המושבניקים של השרון, כמו צורי, לבין המושבניקים של העמק, שרפול היה נציגם הבכיר. "בשרון היו עלי תפוז, שצד אחד שלהם חלק", סיפר צורי. "ורפול בא מהעמק ושם יש אבנים". זה היה הוויכוח. לימים רפול היה מפקד אוגדה בצפון, ויצאנו לסיור בהר דב. אז כבר היה לי בדובון גליל של נייר טואלט. אין ברירה, אני מוציא את הנייר מהדובון ואומר לרפול: קח. הוא מסתכל עלי ושואל, בשביל מה? אמרתי לו: בשביל לעטוף את האבן".
"רפול בחיים לא היה נהיה רמטכ"ל אלמלא מלחמת יום הכיפורים", אומר צורי. "במלחמה הזאת הוא מצא את עצמו במצב שהתאים לתכונות שלו, של עקשנות, של החזקת מעמד. הוא יצא ביום כיפור די גיבור ובצדק. התברר שכל הברלבים, כולם בעצם, כל אלה שישבו לו על הזנב כל השנים, ולא צריך לבטל את הנימוקים שלהם נגדו; הם שגו והוא תפקד יוצא מהכלל. הנה הגיע רגע המבחן – הם טעו, הם הטעו, והוא הלך לחלץ אותם מהטעות שלהם. הוא נקלע לסיטואציה שהוא היה בנוי לה. הוא היה צריך לבלום עם הכוחות שיש לו וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב על התחת, לא התגלח, ועצר את הסורים. כל הברלבים היו צריכים להתנצל".

 

כך כתב אריק שרון במכתב הפרידה לידידו:
 
"סיפורו של רפול הוא סיפורה של הארץ הזאת. משחר נעוריו התייצב רפול, באומץ לב נדיר, במסירות חסרת פשרות, בנכונות אין קץ, למען המדינה אשר בדרך. מסכת חייו מאופיינת בקשר האמיץ והחם לאדמה, בדבקות בהכרה כי יש ללחום ולהגן על קיומה של מדינת ישראל. הוא נטל חלק מרכזי בכל המלחמות והמאבק בטרור, תוך שהוא מנחיל לדורות הבאים פרקים מפוארים במורשת אחוות הלוחמים וגבורת ישראל.

רפול הבין את מרכזיותו של צה
"ל בחיי החברה וכרמטכ"ל יזם את המפעל החינוכי המפואר, במסגרתו ניתנה הזדמנות נוספת לאלפי נערים להצטרף לכור ההיתוך הישראלי, ולקחת חלק יוצר בבנייתה של חברה טובה יותר. אותם אלפי נערי רפול הם היום אזרחים גאים הנוטלים חלק מלא בחיי החברה בישראל. גם לאחר שחרורו מצה"ל, בפעילותו הציבורית, המשיך רפול להוות קול שונה וייחודי בקרב הנהגת המדינה. לכל אורך חייו לא זנח רפול לרגע את אהבותיו הגדולות - האדמה והעבודה. כך, לצער כולנו, גם מצא את מותו."


 

"....מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש..."  

 

כמחווה לחברי קיבוץ בית השיטה, חיבר יאיר רוזנבלום בתחילת שנות התשעים לחן מודרני לפיוט
 "ונתנה תוקף"
שנכתב במאה ה-12 ע"י רבי אמנון ממגנצא.  
השיר
בוצע בידי חנוך אלבלק מותיקי הצנחנים ומדריך צניחה.
 
 

לאתר העמותה להנצחת והנחלת מפעלות חייו של רפאל איתן


| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל