ביוגרפיה של צנחנים.

 

רב סרן
 משה ינוקא
יליד ירושלים


אות ההגנה 


אות מלחמת ששת הימים

נפטר ביום ט'ו אייר
17.5.2003
והוא
בן 71.


אות מבצע קדש
  
אות מלחמת העצמאות


 


ינוקא בפעולת התגמול ב
כינרת -
מבצע עלי-זית
; 11/12/1955

ינוקא בשנת 1957 כמפקד
פלוגה מסייעת בגדוד 88

 

נולד בירושלים למשפחה דתית. בצעירותו היה חניך השומר הצעיר בירושלים ומדביק כרוזים בארגון המחתרת של "ההגנה". בגיל 16 הצטרף לשורות הפלמ"ח והיה מ"כ בגדוד השביעי (באר שבע) של חטיבת הנגב בפיקודו של עוזי נרקיס והיה בפלוגה של אברהם אדן (ברן). היה חבר בהכשרת "תל רעים". השתתף במבצע עובדה לכיבוש אילת ובטכס הנפת "דגל הדיו" ע"י לוחמי הגדוד. עם שחרורו הצטרף לקיבוץ "תל רעים". בשנת 1952 עבר קורס קצינים כחניך מצטיין, התגייס לצבא קבע והתנדב לשרת בצנחנים. בהיותו בגדוד 890, פיקד על מחלקות בפעולות התגמול ושימש כקצין מבצעים גדודי. לפני מבצע קדש, סופח לגדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 88) בתפקיד סמ"פ של מיכה פייקס בפלוגה המסייעת שהשתתפה בקרב המיתלה בסיני. לאחר פציעתו של המ"פ קיבל ינוקא את הפיקוד על הפלוגה והכין אותה לצניחה מבצעית בסיני לכיבוש א-טור. בשנת 1967 כתב ופרסם את ספרו היחיד "מקיביה ועד המיתלה" בהוצאת "ביתן" עם הקדמה מאת הרמטכ"ל רב אלוף חיים לסקוב.

 


ינוקא -
חייו ומותו של אדם מזן הולך ונכחד.
מאת: נתן זהבי  23.5.2003

"ויאמר אלוהים אל משה אל תעבוד קשה", כך אמר משה ינוקא לכל מי ששאל אותו אם זה מכובד לאדם כמוהו לשבת שעות על חוף הים ולשחק שש בש. בתשע השנים האחרונות נעלם ינוקא מחיי הלילה של ת"א ואילת. אחרי שחטף שבץ מוחי, אחרי שהפומפה שלו לא עמדה בקצב החיים, הוא הפך חצי משותק, והגרוע מכל, הוא לא יכול היה לדבר.

משה ינוקא אשף הדיבור, האיש שיכול היה להנדס אנשים בסיפוריו המרתקים, להביא
אותם לריגושים של דמעות מרות או לפרצי צחוק היסטריים, פתאום הפך כבד פה כתוצאה משבץ מוחי, מה שגרם לו להסתגר בדירה קטנה בת"א ולסיים את שנות חייו האחרונות בסבל בל יתואר, בבריחה כמעט טוטלית מחברת בני אדם, ובהרבה התמרמרות ופרצי זעם על המעטים שהרשה להם לבקרו.

את משה ינוקא פגשתי בגיל 17 ברחוב דיזנגוף בת"א וקלטתי אותו עושה את אחד
ממעשי הקונדס שלו שגרמו לי להידלק עליו. זה היה בצהרי יום שישי כשקטע הרחוב בדיזנגוף בין גורדון לפרישמן ריכז אליו את כל המי ומי של תעשיית הבידור החנטרוש והקשקוש של שנות ה60:- אמנים זמרים, ציירים, משוררים, קצינים במיל', חתיכות עם עתיד קולנועי מזהיר ורקדניות עם עבר בימתי מפואר. שני בתי הקפ ה השולטים, כסית ורוול, היו מפוצצים בבני אדם שישבו, וממולם על המדרכה מאות שצעדו הלוך ושוב והביטו על בני המזל שתפסו מקום ישיבה - שוק הבשר של שנות ה- 60.

באחד מימי הקיץ של 1964 ינוקא מגיע לכסית ואין לו מקום לשבת, כי הכל תפוס.הוא מתערב עם חבר (אני במקרה עומד על יד וקולט) שתוך דקה יש לו שולחן וכיסא.הבנאדם מתערב איתו (נדמה לי שזה היה האמרגן המנוח מרקו תורג'מן). ינוקא הולך בצעדים מהירים לכיוון קפה רוול הסמוך, ובביטחון מהמם הוא ניגש לזוג שיושב על יד השולחן וטרם הספיק להזמין, ובקול מצווה אומר להם: "רבותיי, מיד, אבל מיד לקום. זה שולחן וכיסאות שלקחתם או מישהו לקח מהקפה שלי, כסית. עכשיו לקום.אם לא אני מזמין משטרה. לקום, לקום מיד". הזוג המבוהל קם תוך כדי התגוננותשהם לא גנבו שום דבר מימיהם. ינוקא במהירות עם שולחן ושני כיסאות עבר לכיוון כסית מרחק 40 מטר תוך שהוא צועק: "חוצפה גנבים. אין לכם בושה". תוך דקה היה לינוקא ומרקו שולחן בכסית. הייתי המום.

הרמטכ"ל לשעבר רפאל "רפול" איתן אמר עליו אחרי מותו שהיה לוחם מעולה: "יצא
לי להשתתף אתו בפעולות התגמול, הוא היה מקצוען". מקצעונים אחר ים מאותם ימים, לוחמי גדוד 890 של הצנחנים ולוחמי ה-101, זוכרים את ינוקא הלוחם ולא פחות את ינוקא הליצן והשובב שהיה מסוגל לטמטם, להמם, לסובב ולבלבל כל הולך על שניים ועל ארבע עם הקומבינות המוטרפות שלו.
ינוקא, בן למשפחה ירושלמית דתית ותיקה, היה מורד צעיר שהלך לשומר הצעיר,
הפגין ב-1 במאי, הלך לקיבוץ, התנדב לתנועת המרי נגד הבריטים, התגייס בגיל 16 השתתף בקרבות הקסטל וסיים בהצטיינות בהמשך קורס קצינים. יכול להיות שלו אביו היה מתנהג אליו ביד יותר קשה, אולי היה ינוקא ממנהיגי התנועה הדתית בישראל, אבל הוא לא אהב שמרנות והיה בדיוק ההפך משמרן, לכן גם בצבא עשה ברדק ופרש אחרי 12 שנות שירות.
בשנות ה60- התוססות של עיר החטאים ת"א היה ינוקא דמות דומיננטית כמנהל
תיאטרון העונות (בחיבה היה מכנה אותו תיאטרון הזונות), כמנהל מסעדות ומועדונים בקונצרן האחים שאולי, כרווק מטורף על נשים ונשים מטורפות עליו.באותם ימים הדפיס חולצה שעליה כתב בחזית: "חלומה של כל אישה להיות עם ינוקא במיטה", ומאחוריה כתב: "חלומו של כל גבר לראות את ינוקא בקבר".
ינוקא התעייף מת"א והחל מרבה לרדת לאילת, שם היו לשניים מידידיו הטובים
- רפי נלסון ואלי פפושדו - עסקי שעשועים. ינוקא נדלק על אילת, ובשנות ה70- החל לנהל את עסקי הבידור והשעשועים במלון נפטון, במלון הסלע האדום, ובשנת 1982 את ניהול האירועים במלון הפאר אביה סונסטה של ידידו פפו.
לאורך השנים הארוכות אני נמצא בקשר ידידות מתמשך עם ינוקא, ובין השאר
ניהלנו קרבות עזים על טבלת השש בש. לגנותו של ינוקא ייאמר שלא ידע להפסיד והיה מקבל חום, קריזות ועצבים כשהיה מפסיד והיה צריך לשלם את ההפסד. יום אחד הפסיד אצלי בקרב בין 12 משחקים. הייתי אז תושב אילת (אחרי פינוי שארם). חצי שעה אחרי שהפסקנו את המשחק שבו הפסיד ג'וני ווקר אדום, למרות שטענתי שהוא שיחק לא הגון, קיבלתי ממנו כמה איתוריות להתקשר אליו דחוף. התקשרתי. "מה דחוף, מי מת?" שאלתי אותו. "אתה חרא", הוא עונה לי בעצבים, "במשחק הלפני האחרון, שהיה לך שש שש בקוביות, אמר לי מישהו שראה את המשחק שהוצאת חמש אבנים מהטבלה (הייתי אמור להוציא 4)". עד היום אני מוכן להישבע שהיה זה הוא שרימה כשהיה לו דאבל, והוא גנב כלי אחד מהטבלה של המשחק, אבל זה הכל היה שטויות לעומת הכיף להיות איתו.
למרות שכבר לא היה צעיר, מעשי הקונדס שלו והשטיקים שידע להמציא על המקום
הפכו להיות אחת מהסיבות שאנשים רבים ירדו לאילת. "יורדים לינוקא" זה היה ביטוי של עשירי ובלייני ת"א שירדו לאילת לחגים ולסופי שבוע.

 

בחדרו של ינוקא במלון באילת היה ינוקא אדם אחר. כמה פעמים ישבתי איתו לשתות שתייה רצינית. קלטתי את האיש העצוב שמשחק אותה כלפי חוץ איש שמח. למרות מאות החברים והידידים והמכרים, הבנאדם היה איש בודד שהסתגר בחדרו והשקיע את עצבונו, זעמו ותסכולו על מאות בדים שעליהם צייר ושפך את לבו. רוב הציורים עצובים למרות הצבעוניות הרבה שלהם.
אחרי שבריאותו הפילה אותו, דאג לו חברו פפו לדירה וטיפול בת"א. למרות שלקה
בשיתוק חלקי המשיך לצייר. כשעשו לו החברים תערוכה בבית המלין ברחוב ויצמן בת"א הגיעו מאות. כל הציורים נמכרו. ינוקא, שבקושי יכול היה לחייך בשל השיתוק החלקי, בכה רוב הזמן. אחרי התערוכה שוב חזר להסתגר.
בסוף השבוע שעבר נפטר. ביום שני הובא למנוחות בבית הקברות ירקון.
בערב הלכתי לשבת בפינה של הבר, הזמנתי שני ג'וני ווקר אדום. שתיתי כוסית
אחרונה עם ינוקא לזכרו, ופתאום יצא לי צחוק. "מה אתה צוחק", שאל אותי הברמן, "נזכרתי בחבר שלי ינוקא, שיום אחד צלצל אלי ואמר לי שהוא יושב בבר של המלון עם מישהו שמוסר לי ד"ש. 'מי זה המישהו?', אני שואל. 'ג'וני', הוא משיב. ניסיתי לשבור את הראש על איזה ג'וני הוא מדבר, עד שנמאס לי ואמרתי
לו: 'איזה ג'וני?'. ינוקא התחיל לצחוק ופלט: 'ג'וני ווקר' וסגר את הטלפון".
 

ציור נאיבי בחתימת ינוקא.     באדיבות: מוני מרוז, בית השיטה


| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל