סיפור אמיתי

רוחו של סבא

סיפור מאת: נתן יניב

השנה 1956 סיימתי קורס מפקדי כיתות של הנח"ל וביחד עם עוד מספר מפקדי כיתות צעירים נשלחנו לשרת ביחידת הנח"ל המוצנח ("האימון המתקדם" כפי שנקראה קודם לכן בפי כל) שרק הוקמה תחת פיקודו של מוטה גור. שמה של היחידה הוסב לגדוד 88 ( נח"ל בגימטרייה), בגדוד צורפתי לפלוגה ד' בפיקודו של זאב וקס (וקסי), פלוגה שנקראה "סיירת 88" והורכבה בעיקר מחיילים שסיימו קורס סיירים או חבלנים.

באותה שנה התגברו פעולות הטרור של ה"פדאיונים" והתפקיד העיקרי שהוטל על הגדוד שלנו ועל גדוד 890 היה למנוע את חדירתם לארץ. זאת ע"י כניסה לשטחיהם על מנת לחסלם ולהרוס את מפקדותיהם או את אותם יעדים צבאיים של אותן מדינות ערב שנתנו להם אפשרות לעבור דרכן כמו תחנות משטרה. בד"כ נעשתה הפעולה כתגמול על מעשי רצח של יהודים. הפעולות תוכננו ע"י אריק שרון ומוטה גור ואושרו לבצוע ע"י המטכ"ל והממשלה. הרבה פעולות כבר פורסמו  אך על חלקן, מי יודע, אולי עוד ידובר. התקופה בה מדובר הייתה קשה, חופשות ניתנו רק לעיתים רחוקות וגם אז היו מלוות בסיסמאות מיוחדות, וכשאלה הושמעו ברדיו היה עלינו להתייצב מיד ביחידה.

בפעולת התגמול הרסתי את מה שאבי בנה.
לא סיפרתי לאיש (אפילו להורי) היכן אני ובאיזה מבצעים השתתפתי. מאוחר יותר הבהירו לי הורי שידעו היטב היכן אני כיוון שידעו שהשתייכתי לצנחנים. העובדה שלא בירכתי את אבי ליום הולדתו, מנהג שהנהגתי גם שלא הייתי בבית הורי נתנה להם גם להבין מה מצבי. חברים רבים נהרגו ונפצעו וההרגשה הייתה כבדה. לא ידענו איך ובאיזה תנוחה נחזור מהפעולות שעוד מחכות לנו. בפעולת התגמול שבוצעה בקלקיליה בה פוצצה תחנת המשטרה נפגעו לפלוגה חיילים רבים ואף אני נפצעתי, אמנם באורח קל ברגלי אך נאלצו לקחת אותי לבית החולים. חברי הטוב אתו עברתי יחד את כל מסלול חיי החל מגן הילדים ועד אותו היום הגיע עם כוח החילוץ. בין הצעקות שנשמעו שם הבחנתי בקולו כשהוא מחפש אותי. ואמנם היה זה הוא שעזר לי להגיע לזחל"ם הפצועים. בקשתי לא ליידע את הורי על פציעתי כדי לא להפחידם אך הידיעה דלפה ולאחר מספר ימים הם הגיעו לבית החולים. מאחר ועד לרגע הגיעם הם לא ידעו את מצבי האמיתי, הרי שמצב רוחם השתפר כאשר הם ראו אותי מסתובב במסדרון המחלקה ומדדה על רגלי.

לאחר הפגישה המקובלת במקרים כאלו בין בני משפחה, אמר לי אבי שעבד באותו זמן באזור כפר סבא, שהוא ראה אותי נוסע באחד האוטובוסים שהובילו אותנו. הוא סיפר זאת לאימי רק כאשר הגיעה הידיעה שנפגעתי. הוא גם הזכיר לי שהמשטרה שפוצצנו, נבנתה על ידו יחד עם עוד מספר משטרות "טיגרט" אחרות שנבנו אז ע"י הבריטים. הוא אף תיאר בפני את המבנה שלה במדויק - מה לעשות,  "אבות בונים ובנים הורסים". אימי סיפרה לי שבאותו לילה בו בוצעה הפעולה בקלקיליה, חלמה שאני במצוקה ואביה - שהוא סבי, אשר נפטר עוד לפני עלייתה לארץ, רודף אחרי ועוטף אותי בכנף מעילו. רק בשלבים מאוחרים יותר של חיי הבנתי במדויק את פשר חלומה.
 

פתאום הבנתי את פשר החלום.

לפני תחילת מלחמת סיני שהינו עדיין מספר פצועים מהיחידה בבית הבראה ליד הר הכרמל. משידורי הרדיו, מקריאת עיתונים, והתבוננות בשיירות הרכב הצבאי שעברו דרומה, הבנו שמשהו עומד להתרחש ומיד התייצבנו ביחידה. מאחר וצלעתי, סרב המ"פ וקסי לצרף אותי לכוחות הלוחמים והכריח אותי לחזור כלעומת שבאתי. בבוקרו של היום לאחר הודעת דובר צה"ל על צניחת כוחותינו בסיני  באזור ה"מיתלה" ועל כניסת כוח נוסף דרך "כונתילה", לא יכולתי לשבת בבית הבראה והחלטתי לרדת דרומה במטרה להצטרף לחברינו הלוחמים שישבו לפני תחילת המבצע ב"ביר מנוחה". בדרך הצטרפו אלי עוד שלשה צנחנים שניים מגדוד 890 ואחד מהגדוד שלנו והתחלנו במסע טרמפים דרומה. כל הנשק שהיה ברשותנו כלל שני "עוזים" ושני רימוני יד. ב"ביר מנוחה", המחנה היה ריק לא מצאנו איש, והמשכנו לכיוון אילת, במטרה למצוא מישהו בבסיס צה"ל ב"מצודה" שיוכל לקשר אותנו לחברינו הלוחמים. המשכנו בטרמפים עד שפגשנו את  השיירה של חטיבה 9 בפיקודו של אברהם יפה. אז גם התברר לכולנו ששכחנו לקחת אתנו דסקיות או אמצעי זיהוי אחרים למקרה בו נפגע. כשהגענו לראס אל נקב שלחתי הודעה להורי ולחברתי (כיום אשתי) שני מכתבים על נייר טואלט כדי לדווח על שלומי. יחד עם חיילי חט' 9 המשכנו דרך רצועת החוף המזרחית של חצי האי סיני לכיוון שארם -א-שייך. הדרך הייתה קשה כי עברה בחול. כדי למנוע את שקיעתן של הרכבים נאלצנו לדחפן לאורך קילומטרים רבים. לו היו המצרים מפציצים את השיירה מהאוויר, מספר הקרבנות היה רב. בדרך לאחר קרב יריות קצר שהיה בדהב עם צלפים מצרים שחוסלו, צוידנו בשני רובים קנדיים. לאחר הקרב שהתנהל בראס נאצראני וכיבושה, המשכנו לשארם אשר נכבשה למעשה ע"י גדוד 890 של הצנחנים שבא מכיוון מערב (מ א-טור), כך שהקרב שהיה על על חט' 9 לנהל בשארם היה קצר ביותר, כי המצרים  נכנעו.

לאחר שהייה קצרה בשארם ואכילת חלבה בכמויות שלעולם לא ישכחו, עשינו את דרכנו לכיוון א-טור עם כוח צנחנים שחזר לשם, מתוך תקווה לפגוש את חברינו לפלוגה ד' שצנחו ליד א-טור וכבשו את המקום. את חברי לא פגשתי היות והטיסו אותם בחזרה לארץ, כך שנאלצתי לחזור בטרמפים צפונה והגעתי זמן רב לאחר שחיילי הפלוגה חזרו לבסיס. כשחזרתי התברר לי שהורי התייחסו אלי כנעדר, הם ידעו שכל חברי חזרו ובשיחות עימם אמרו אלו שאינם יודעים היכן אני. בחיפושים שנערכו אחרי עברו הורי על כל רשימות ההרוגים, הפצועים והנעדרים שהיו במשרד הביטחון ומשלא מצאו דבר הם נשארו חסרי אונים. על מנת להרגיע את הורי החליט אחד מחברי הטובים שאיתו עברתי יחד שלבים רבים בחיי, להגיד להם שראה אותי מטייל בנגב ואמנם הסיפור הרגיע אותם מעט.

כשחזרתי מסיני לבית הורי ועמדתי בפתח הדלת, הם לא האמינו למראה עיניהם, הם נגעו בי כדי להיות בטוחים שזה אינו חלום ואכן בנם בפתח הדלת. המכתבים ששלחתי מראס אל נקב לפני תחילת המסע עם חט' 9 הגיעו לכתובתם רק כשבוע לאחר שחזרתי. רק לאחר שהגעתי למחנה ביל"ו, הבסיס אליו השתייכנו, שמעתי את הסיפורים על הקרב הקשה במיתלה ועל גודל המכה שקיבלה הפלוגה שלי, על המ"פ וקסי שנהרג ועל כל החברים ההרוגים והפצועים. רק אז הבנתי את מהות חלומה של אמי בליל הקרב בקלקיליה. רק עתה יכולתי להבין למה רדפה אותי בחלומה רוח סבי כדי לכסות אותי בכנף בגדו ולהציל אותי ממות. לולא הפציעה בקלקיליה מי יודע מה היה  מצבי לאחר מלחמת סיני.

נתן יניב

פברואר 2003