אני טוראי משה חסין מספר אישי 314617 הייתי מקלען בפלוגה המסייעת בפיקודו של מיכה פייקס. הייתה זו פלוגה ה' של גדוד הנח"ל המוצנח, גדוד 88. השתתפתי במלחמת סיני – מבצע קדש כאשר על הזחל"ם שלי פיקד משה ינוקא סגן מפקד הפלוגה. מפקד הפלוגה שלנו נפצע בקרב המיתלה וינוקא שהיה קצין למופת ואמיץ מאד, מונה לאחר הקרב למפקד הפלוגה. על הזחל"ם שלי היו הנהג והמפקד בחלק הקדמי המוגן, ומאחור היו מספר חיילים עם רובים צ'כים ורימונים כנשק אישי ואני הייתי המקלען שהפעיל מקלע בינוני – בֶּזָה (0.5 אינטש) שהיה מותקן על חצובה ונתמך בשקי חול. בפלוגה שלי היו 3 מקלענים. לפי הבנתי הייתי החיל היחיד בזחל"ם שראה את קרב המיתלה מתחילתו ועד סופו, ראיתי את חברי נהרגים ונפצעים לנגד עיני, וראיתי מפקדים שגילו תושייה ואומץ בלתי רגיל.

משה חסין 1957

תאור הקרב

ביום ד' 31.10.1956 סמוך לשעה 9 בבוקר קיבלנו פקודה לנוע לכוון מצבת פרקר כדי להיכנס למעבר המיתלה. לפתע הופיעו מטוסים מצריים, קבלנו הוראה לרדת מהזחל"מים ולתפוס מחסה, אולם, ממש לפני שהמטוסים המצריים צללו על השיירה שלנו הופיעו מטוסים ישראלים והתפתח קרב אווירי, שבמהלכו הופלו המטוסים המצריים.
עמדנו בשיירה בכניסה לאזור המיתלה, כשלפנינו היו זחל"מים של פלוגת הסיירת 88 בפיקודו של וקסי, טנקים אחדים מפלוגת השריון ומספר רכבים. אנו, הפלוגה המסייעת נעמדנו אחריהם.בשעה 12.30 קבלנו פקודה לנוע ולהיכנס למיתלה לפי הסדר שבו עמדנו.  חזרנו לזחל"מים והתחלנו בנסיעה. מפקדי הגדודים אהרון דוידי ומוטה גור, שהיו ממש ליד הזחל"ם שלי החליטו להכניס קודם את פלוגת הסיירת ורק לאחר מכן את הפלוגה המסייעת שלי. הסיירת נכנסה ומייד שמענו קולות ירי חזקים והתפוצצויות מתוך המעבר, אך לא ידענו כלל לאיזו מהומה אנחנו נכנסים.למשמע הקולות של מכת האש, נתנה הוראה לחולית הבזוקות שלנו לירות פצצות אל המדרונות שבתוך המעבר ורק לאחר מכן להיכנס אליו. זחל אחר זחל בהפרש של כמה דקות.

תרמתי לאבטחת פינוי הנפגעים

המג"ד מוטה גור וקצין הקשר דן שליט במיתלה

מצבנו היה רע מאוד מרבית הלוחמים בזחל"ם שלי נפגעו. בשטח סביבי היו הרבה פצועים והרוגים מפלוגת הסיירת של וקסי ומהפלוגה המסייעת שלי. הלוחמים שלא נפגעו התארגנו בפיקודו של ינוקא כדי לאסוף ולטפל בפצועים הרבים. בשלב זה הגברתי את קצב הירי שלי אל הכוכים והעמדות המצריות כדי שהלוחמים שעסקו באיסוף פצועים ובטיפולם - לא יפגעו. עד לרגע זה יריתי כבר כעשרת אלפים כדורים מתוך המאגר הפלוגתי שלנו.
לפנות ערב התארגנו להעברת הפצועים לנקודת האיסוף. בראש השיירה הקטנה הזו נסע טנק שפילס את דרכנו, אחריו הזחל"ם שלי בפיקודו של ינוקא ומאחרינו שאר השיירה עם הפצועים וההרוגים. מיד עם תחילת התנועה הופיעו מטוסים מצריים והתחילו לצלול לעבר כוחותינו. ינוקא נתן הוראה להעמיד את הזחל"ם שלנו בצורה זוויתית כאילו הוא הפוך, לנטוש את הזחל ולהתחבא בעמדות שבשולי הדרך. אני לצערי לא שמעתי את הפקודה ונשארתי בזחל ליד המקלע. תוך כדי צלילת המטוסים, התקרבו אלינו כמה חיילים מצריים בכוונה להסתער עלינו, החברה שהיו בעמדות צעקו לי: "משה...תראה חיילים מצרים מתקדמים לעבר הזחל". מיד הסתובבתי. ראיתי אותם. הם לא חשבו שיש מישהו בזחל. מיד פתחתי באש ויריתי כמה עשרות צרורות. בכך שברתי את ההסתערות שלהם ואלה ששרדו נסוגו חזרה לעמדותיהם.

הצלתי את מוטה גור

הסתכלתי על הקרב בצורה מפוכחת. למעשה אני הייתי הלוחם היחיד שעמד כל העת גבוהה בזחל"ם עם חצי גוף גלוי לאש האויב. בעמדה זו יכולתי לראות את כל המתרחש בשטח סביבי. ינוקא נעזר בי כתצפיתן כדי לדווח לו היכן בדיוק נמצא מוטה גור ומה מצב הזחלמי"ם של הפלוגה. דיווחתי לו שמוטה גור נטש את הזחל"ם שלו ומסתתר ביחד עם קצין הקשר הגדודי והצלם בעמדה ליד קפל קרקע. לפתע ראיתי מספר חיילים מצרים המנסים להגיע לעמדה של מוטה. ביוזמתי התחלתי לצלוף בהם ממרחק ולהניס אותם בחזרה לכוכים.

חברי יוסי גל-עד ז"ל

הגענו לאזור מוגן יחסית בתוך המיצר. הפצועים הורדו מהזחלמי"ם ומיד החלו לטפל בהם. אני פניתי לראות מה מצבו של חברי הטוב המקלען יוסי גל עד שנפצע בתחילת הקרב. שאלתי את הרופא מה מצבו. הוא לקח אותי הצידה ואמר לי שמצבו אנוש. התיישבתי לידו הוא הביט בי, החזיק את ידי ואמר לי: "משה...אני יודע מה מצבי אני מבין שתוך שעה קלה לא אהיה אתכם". אני כמובן ניסיתי לעודד את רוחו. הוא חייך, לחץ את ידי ואמר את האמרה שהשפיעה עלי לאורך כל חיי: "..משה, אני רואה מה מצבנו כרגע, תשבע לי שלא תיכנעו, אתם חייבים לנצח את האויב!!". הבטחתי לו שכך יהיה ובשום פנים ואופן אני לא מתכוון להיכנע. פרשתי הצידה ובעין דומעת התרגשתי וחשבתי לעצמי: אני עומד כאן באמצע הקרבות לחיים או למוות, ורואה לנגד עיני את חברי וידידי שהולך למות ובכוחותיו האחרונים הוא מעודד אותי ונותן בכך דוגמה להתגלמות הגבורה האנושית. זמן קצר לאחר מכן יוסי נפטר.

"ינוקא, אתה עוד חי?"

הלילה ירד וכוחות הצנחנים של רפול ודוידי החלו לעלות במדרונות, לטהר את הכוכים ולהלחם על הרכסים. הצנחנים הסתערו בחירוף נפש וזרקו רימונים לתוך הכוכים. אנחנו בפלוגה המסייעת ראינו את הקרב מלמטה וצעקנו אליהם לא לזרוק רימונים, משום שהרימונים מתדרדרים, מתפוצצים ועלולים לפגוע בנו. ינוקא האמיץ עלה על אחד הזחלמי"ם והחל לצעוק בקול רם: "רפול... תן הוראה לחברה שלך לא לזרוק רימונים". לאחר כמה דקות אנו שומעים את רפול צועק ושואל: "מי זה שצועק מלמטה?"... "זה אני ינוקא...." חוזר ומזדהה ינוקא, ורפול עונה לו בבדיחות הדעת: "ינוקא אתה עוד חי?..."

סיור אחרון עד לפתח המערבי של מיצר המיתלה

למחרת בבוקר עם אור ראשון חזרנו למעבר המיתלה כדי להגן על המעבר מפני אפשרות שהמצרים שנותרו בחיים יתארגנו להתקפה מחודשת. התמקמנו להגנה על המדרונות ובתוך כוכים ריקים שם חיכינו שעות רבות כאשר מסביבנו גופות של חיילים מצרים.
במשך היום לא ראינו כל פעילות מצרית ולכן הוחלט כי לקראת ערב נצא לסיור רגלי לאורכו של מעבר המיתלה. למשימה זו נבחרו קצין וחמישה חיילים בניהם אני עם המקלע הבינוני ומספר שניים שלי עם התחמושת. לילה שלם צעדנו בתוך המיצר ובשולי הכביש המפותל תוך מחשבה מפחידה שבכל פינה ועיקול אנו עלולים להיתקל במארב מצרי. ההליכה הייתה איטית וזהירה, בסך הכל עברנו מרחק של 6 ק"מ, אך בדרך ראינו את השרידים המפויחים של הקרב הקשה שהתנהל אתמול. לפנות בוקר הגענו לקצהו המערבי של מיצר המיתלה והודענו בקשר שהדרך בטוחה ואין בה כוחות מצריים חיים.

קיבלתי צל"ש מאלוף פיקוד דרום

וכך כתב לי האלוף חיים לסקוב: "הנני לציין אותך לשבח על גילוי אומץ לב בשעת קרב.
בשעת הקרב בו שיתפת פעולה במעבר המיתלה במסגרת מבצע "קדש", ובשעה שהשיירה הותקפה באש חזקה מאד של האויב שכוחו היה עדיף הן בקרקע והן בנשק, לא איבדת עשתונותיך ולא הפסקת להמטיר אש מהמקלע הבינוני שהיה מוצב בזחל, כשפעולה זו דרשה ממך לעמוד עם חצי גוף גלוי לאש האויב. על ידי פעולתך זו שיתקת מספר עמדות אויב ואפשרת לזחל להמשיך לנוע לעבר משימתו.
חיים לסקוב, אלוף
אלוף פיקוד הדרום