עדויות אישיות:

זאב שמילוביץ - לוחם, פלוגה ג' מחזור 1955

פעולת התגמול בע'רנדל: פרק מתוך הספר

"בין הנפילים"

מאת: זאב שמילוביץ

זאב שמילוביץ 1956

פרק ס"ב

עוד מעט בוקר, אנחנו בדרך חזרה לתל נוף, למרות העייפות אף אחד לא ישן, כולם מספרים חוויות, מה היה ואיך היה ולמה היה, כולנו מרגישים שהתבגרנו בבת אחת בשנות דור, ראינו איך הורגים, ראינו איך נפגעים, ראינו את העוצמה, היינו חלק מהעוצמה, יתרה מזאת, אנחנו, אנחנו העוצמה בהתגלמותה.

הגענו לתל נוף, עוד לא בוקר אבל כבר לא לילה... בכוח ההרגל אנחנו ניגשים לכיוון צריפי פלוגה ג' המיותמים, נכנסים פנימה, נופלים על הרצפה ותוך שניות נרדמים.

יום רביעי היום, שלשום עוד היינו בחופשה, נראה כאילו חלפו שנים, לא יומיים!

מה עכשיו? חוזרים לחופשה? אף אחד לא יודע, עוד שלושה ימים יום כיפור, מגיע לנו עוד שבוע, בינתיים מתברר ממישהו ששמע ממישהו ששמע ברדיו על שלושה שומרים דרוזים שנרצחו בדרום, ליד עין חוצוב, אם זה נכון אז אפשר לשכוח מעניין החופשה אבל אפשר לקוות לפעולת תגמול נוספת...       

עם רדת החשיכה אנחנו מוזעקים לאזור הנשקייה והאפסנאות, עדיין במסגרת פלוגה ג'; אלישע הוא המ"פ ולוי חופש הוא הסמ"פ.  שוב מצטיידים למלחמה, אותם ארגזי תחמושת, אותם רימוני רסס ואותם רימוני הלם, אותן לבנות חבלה החביבות... והבונגלורים המסורבלים והכבדים; שוב מכינים צלב משתי קורות עץ ועליו מצמידים שש עשרה לבנות חבלה שיפוצצו ויעיפו לכל עבר כל שער ברזל שיעמוד בדרכינו, שוב לוקח אותנו גדעון ביימן אל מאחורי הנשקייה לתרגול, הפעם המי יודע כמה של פריצה לכיוון השער והפעלת הצלב.

רק עכשיו מתברר לי מפיו של גדעון ביימן שישראל ביאלסטוצקי, המ"מ שלנו  סיים  את  השרות  הסדיר  והשתחרר  באותו  יום  שבו  יצאנו לחופשה, כלומר לפני שלושה ימים... למה נדמה לי שחלפו שנים???

לאן יוצאים? אף אחד לא יודע, ומי שכן יודע ממלא פיו מים, טור המשאיות ממתין לנו והנה אנחנו כבר בדרך. בקצה הכביש המוביל לתל נוף וממנה, פונות המשאיות שמאלה, לכיוון גדרה, משמע דרומה, לאן דרומה? לא ידוע! דרומה על הירדנים? או דרומה על המצרים?

נוסעים כבר יותר משלוש שעות, אנחנו על כביש הערבה, לפי ההגיון הולכים על הירדנים, אבל ממתי הולכים לפי ההגיון?

"ע’רנדל!!!" צועק מישהו במשאית, עכשיו היעד ברור לכולם, פשוט אין אפשרות אחרת, נזכרים שרק לפני כמה שבועות היינו פה, לא כל כך היינו... אני לא הייתי, הפעולה התבטלה ממש כשכל הכוח היה כבר מול המשטרה... אבל באחור, כמה שעות מאוחר מידי...

אלי מדמוני שהיה הראשון שצעק "ע’רנדל" ממשיך, "כול כלב ביג'י יומו", כלומר, 'כל כלב בא יומו', פתגם ידוע בערבית, ללמדנו שמשטרת ע’רנדל גם אם ניצלה פעם מפגיעתנו, הרי הנה אנחנו חוזרים, אין לך שום סיכוי משטרת ע’רנדל... שום סיכוי.

עברנו כבר את באר מנוחה, מי שעדיין פקפק לגבי ע’רנדל הבין גם הבין שפשוט אין יותר אפשרויות אלא אם כן הוחלט לכבוש את עקבה או לערוך טיול גדודי לפטרה... שתי אפשרויות מאד מפוקפקות.

עוצרים, המקום, בדיוק כמו בפעם הקודמת, ממש ממול משטרת ע’רנדל שנמצאת כעשרה ק"מ מזרחה מפה, כבר מאוחר אחרי הצהרים, אבל עדיין אור, ברור שצריך לחכות לחשכה, לפחות עוד שעתיים.

הזמן מנוצל להתארגנות ולתדריכים אחרונים, המוביל יהיה הפעם מפקד הפלוגה שלנו, אלישע שלם, הוא גם יהיה בראש הכוח הפורץ לתוך המשטרה, מה שלא משאיר שום סיכוי לאף לגיונר, שם בתוך המשטרה, לראות את אור הבוקר של יום המחרת...

הבשורה הטובה היא שאנחנו נהיה בכוח הפורץ פנימה, חסל סדר חיפוי מהצד ומאחור, אנחנו פורצים ונלחמים.

הבשורה הרעה היא שיש כוח א' ויש כוח ב', כוח א' פורץ פנימה, כוח ב' מחכה בחוץ, רק אם כוח א' לא יצליח לפעול בכוחותיו הוא, יכנס כוח ב' ויצטרף ללחימה.

קיביני מאט, קיביני מאט, קיביני מאט, אני בכוח ב', למה? במה חטאתי?      אני מנסה לבטל את רוע הגזירה ומעלה חרס, הדבר היחידי שניתן זה להתחלף עם מישהו, אבל עם מי? מי מוכן לוותר? הרי ברור לכולם שכוח א' יסתדר לבד יופי וכוח ב' יחכה בחוץ ויגרד ביצים... אם לא הייתי מתבייש הייתי פורץ בבכי...

כבר די חשוך, אלישע עומד לפני הכוח עם תדריך אחרון  אחרון לפני היציאה, "בעוד כמה דקות יוצאים לדרך, כל כוח קיבל את משימתו, כל חייל יודע את תפקידו, שלושה כוחות אנחנו, הכוח העיקרי יפרוץ לתוך המשטרה ויכבוש אותה, כוח נוסף יתמקם ממערב למשטרה וייתן מכת אש תופת בזמן הפריצה והטיהור, הכוח השלישי יפנה לכיוון המאהל הבדואי לדאוג שלא תהיינה הפתעות, לגבי חסימות", ממשיך אלישע בקולו האיטי והבוטח, "אין בהן צורך אין מאיפה שתבוא תגבורת..."

אלישע ממשיך, "אנחנו נגיע שמונים מטר דרומה מהמשטרה ושם נתפצל, כל כוח למשימתו".

מתחילים ללכת, ההליכה די קשה, דיונות של חול, אני עמוס כולי בציוד מלחמה, בלב לבי פנימה אני יודע שאצטרך גם לחזור עם כל הציוד עלי, אני הרי בכוח ב', מה? שאתפלל שכוח א' לא יצליח? שכן יצליח? למה אני לא בכוח א'? נסתרות דרכי האל.

לילה, די בהיר, נוף מדברי, טור ארוך לפני וטור ארוך מאחורי, אלישע מוביל בבטחה, אין שום חשש לטעות בניווט, אנחנו בכיוון הנכון.

למרות שבהתחלה די זלזלנו בהליכה של עשרה ק"מ כל כיוון, מתברר שזה לא כל כך קל, עם כל ק"מ שמתקדמים, המשא על גבי נהייה כבד יותר, החול שאני שוקע בו על כל צעד ושעל מקשה עוד יותר, אני כולי זיעה... רק לפני שלושה שבועות קמתי משולחן הניתוחים והנה אני כבר פה צועד כמו פסיכי עם כל הציוד שאסור לי לשאת, נכון, יכולתי לא לצאת לפעולה ואף אחד לא היה אומר מילה... להפך, אם הרופא היה יודע היה אוסר עלי לצאת בכלל... אבל עם כל המאמץ והעייפות אני שמח וגאה בעצמי שאני פה, בדרך למשטרת ע’רנדל, חבל רק שדחפו אותי לכוח ב', חבל, ממש חבל.

מרחוק רואים כבר את המשטרה, הרגע הגדול יגיע עוד מעט, אלישע ממשיך להוביל לנקודה שהוגדרה על ידו בשעת היציאה, "שמונים מטר דרומית מהמשטרה", לא מדדתי, אבל אני בטוח שאלישע לא פספס ולו במטר אחד, פה מתפצלים הכוחות ואני נשאר בטור העיקרי בדרך אל תוך המשטרה.

זה נראה כמו סרט על לגיון הזרים בצפון אפריקה, מולנו מתנוססת המשטרה בכל הדרה על שני צריחיה ועשרות חרכי הירי שפזורים לאורך קירותיה ושכנראה יאוישו בלגיונרים ממשטרת המדבר.

הצמרמורת שאוחזת בי לשבריר של שניה מבהירה לי שזה לא סרט, זה אמיתי, כעת אני נוכח לדעת שהטור שמתקדם לפני הוא בהחלט לא ארוך כמו שזה נראה לי בהתחלה, חצר המשטרה ממש לפנינו, רואים בבירור משאית חונה שם ולידה כמה עשרות גמלים שמשמשים את הלגיונרים, 'משטרת המדבר' הם נקראים.

פתאום, טראח!!! מישהו פלט כדור, הקרב החל! דקה אחת, ששים שניות   לפני הזמן, אבל  מוטב  מוקדם  מאשר מאוחר, כל כלי הנשק פצחו את לועם,

הראשונים להגיב היו הגמלים, רעש היריות והפיצוצים הכניס אותם להלם, המהומה רבה ומרובה, אם מישהו חשב שנפתיע את הלגיונרים טעה טעות מרה, הם כולם היו מוכנים לקראתנו והשיבו אש בכל הכלים.

חולית החוד רצה לכיוון שער הברזל לפורצו בעזרת צלב עץ עמוס בלבני חבלה, נושא הצלב היה סגן אריה הירש הקמ"ש של פלוגה ה' שהיה דתי ועוד עם כיפה שחורה... דווקא הוא נבחר לשאת ולהפעיל את הצלב, לידו רץ אלי מדמוני חמוש ברובה וררנ"ט, לפני שהספיק להגיע לשער, נפגע סגן אריה הירש ונהרג במקום, אלי מדמוני השיב בפצצת ררנ"ט הישר לתוך שער הברזל ונפגע מעשרות רסיסים חוזרים שפגעו בכל גופו והפכוהו לנוטף ושותת דם.

יוסקה מלישקביץ ורם פרגאי רצו לכיוון הצלב, יוסקה לקחו, רץ עד השער הניח את הצלב כמו שצריך והפעיל אותו בהשהיה של שבע, שמונה שניות שהספיקו לו ולרם לתפוס מחסה מפני הפיצוץ.

פרצה נפערה במעטה הברזל של השער, אלישע בראש הכוח נכנס פנימה והקרב עבר אל תוככי המשטרה.

כאן התחיל הברדק, אלישע נפגע בראש ובזרוע, אך המשיך כאילו כלום לא קרה לו, כוח ב' התערבב בכוח א' וכולנו נכנסנו לתוך המשטרה.

עברתי בפרצה, כל הקיר שמשמאלי התמוטט מהפיצוץ, לידי ראיתי את שוקי כהן ממחלקה שבע יורה לכיוון המגדל, הצטרפתי אליו ורוקנתי שתי מחסניות תוך שאני רואה שני לגיונרים בראש המגדל יורים לכיוונינו, האש מצדנו, גם אם לא פגעה, גרמה ללגיונרים להיחשף פחות ולהיות פחות יעילים, הם נעלמו, כנראה שעברו לצד השני של המגדל להמשיך ולירות.

המשכתי פנימה, פנים המשטרה היה משטח בטון שמסביבו חומות וחדרי מגורים, לא ידעתי בדיוק מה לעשות כשמזווית עיני ראיתי את אלישע מנסה לעשות סדר במהומה, הוא הבין שכוח ב' נכנס גם הוא למתחם, עם כל רעש היריות והפיצוצים, הצעקות, הפקודות, האש ותימרות העשן, עבר אלישע מאחד לאחד ושאל בשקט אך בהחלטיות, "אתה בכוח א' או בכוח ב'?" אם התשובה הייתה 'כוח ב'' הוא הורה לו לצאת החוצה, כמו סדרן בקולנוע שתפש מישהו בלי כרטיס.                                                        

אני מכוח ב', הרגשתי שאני עלול להיות מגורש מהמשטרה ופניתי מיד לכיוון הנגדי, מתרחק מאלישע כמפני אש.

במרחק של כמה מטרים ממני ראיתי חוליה שרצה מהמגורים לכיוון דרום, אל המגדל בפינה הדרומית; בראש רץ עמי חיות המפקד ואחריו חנוך רדליך, רם פרגאי, יהושוע כהן-שוקי, כולם ממחלקה שבע ואברהם אבו ממחלקה תשע, תוך כדי ריצה שאלתי את עמי חיות, "אני לא שייך לחוליה הזאת, אני יכול להצטרף?", עמי חיות, ספק ענה, ספק הנהן ואני הצטרפתי לחוליה מבלי

להמתין לאישור מפורש של עמי חיות או של כל מישהו אחר.

נכנסנו לפתח המגדל, חדרון קטן וחושך צלמות קיבלו את פנינו, סולם ברזל היה קבוע בצד הקיר לכיוון פתח בתקרה למעבר לקומה שממעל.

רם פרגאי שלף רימון הלם והשליך אותו למעלה לעבר הפתח שבתקרה, הרימון עבר את הפתח, נתקל בקיר ונפל חזרה אלינו, מה אלינו? אלי בין הרגליים!!! צעקתי "ר י מ ו ן!!!" וזזתי במהירות לכיוון הקיר מרחק של שני מטר, ב ו ו ו ם ! ! !

הרימון התפוצץ ברעש אדיר ובהדף עוד יותר אדיר שהפיל אותי לרצפה עד כדי כך שלא ידעתי אם אני חי או מת.

בחוץ היה אור של חצי ירח, בפנים, בחדרון, היה חושך צלמות, פיצוץ הרימון והעשן שנלווה לכך, הפכו את החדרון לחור שחור אטום ובלתי נראה.

הראשון שהתעשת הייתי אני, קמתי חצי מטורלל תוך שאני מברר שכל איברי עלי וכולם מחוברים נכון.

"קרה משהו? מישהו נפגע?" שמעתי את עצמי שואל.

למרבה הפלא אף אחד לא נפגע או לפחות חשב שלא נפגע, אני הייתי הקרוב ביותר לסולם, צריך לעלות לקומה העליונה ולטהר את המקום מהלגיונרים שאני שומע אותם יורים לכל עבר, אני מניח את רגלי על השלב הראשון של הסולם לא לפני שמתברר לי ממבט חטוף למעלה שהחשך פה הוא אור יקרות לעומת העלטה שלמעלה, אני זקוק לכל האומץ שבעולם להתחיל לטפס ולעוד יותר אומץ לא לעשות כן, מרוב פחד אני מרגיש שרגלי נדבקה לקרקע, היסוס בן שבריר של שניה ופתאום חנוך רדליך מתפרץ, "זוזו אני עולה!!!", לפני שאני מספיק לחשוב הוא דוחף אותי ומתחיל לעלות בסולם.

פעם ראשונה בחיי שמישהו נדחף לי בתור מתחת לאף ושאני מברך אותו, חנוך עולה בסולם, אני אחריו; מתחתי בסולם, אברהם אבו, חנוך מתמקם בחדרון העליון בחושך מוחלט ומרסס ביריות את כל המרחב, אני, חצי גופי בחדרון העליון וחצי השני עדיין על הסולם יורה כלפי מעלה אל פתח בתקרה שמואר באור הירח החיוור, אני רואה את אחד הלגיונרים נדחף לתוך הפתח ויורה ויורה...

מבחוץ נמצא כוח החיפוי שיורה אש תופת לכיוון המגדל כולל פצצות ררנ"ט ובזוקות, רעש היריות והפיצוצים שמלווים בהבזקי אור, מחריש אוזניים, אני מרגיש פיצוץ אדיר מלווה בחום לוהט, בין הכתף לראש בצד ימין, משהו כמו רימון שמתפוצץ לי על הכתף, כך לפחות היה נדמה לי... אני מסתכל לכיוון ורואה את הכתף שלי אדומה מדם כשזרמי דם ניגרים ממנה לכיוון כף היד, ארבעת המרווחים בין האצבעות נראים לי כמו ארבעה ברזים של דם!!!

בינתיים ממשיך חנוך רדליך בירי, פוגע והורג את אחד הלגיונרים, השני, לכשהבין  עם מי יש לו עסק, לא הסס  וקפץ החוצה מגובה של שבעה מטרים,

לעיני כל כוח החיפוי שבחוץ, עשה גלגול על החול, קם על רגליו וברח אל תוך הלילה שבלע אותו, על אף ולמרות מטחי היריות הרבים שנורו לעברו. המחשבה על רימון שמתפוצץ לי בין הכתף לראש לא משאירה סיכוי רב להשארות בחיים, גם כמויות הדם שניגרות ממני לא מותירות בי הרבה ספקות, אני ספק יורד ספק מתמוטט כלפי מטה, לזרועותיו של אברהם אבו שמוציא תחבושת אישית לחבוש אותי, אני בהלם של ממש! לפי מה שנעשה אצלי בכתף, התחבושת האישית של אברהם אבו זה ממש צחוק...

ניתקתי עצמי מאבו, ירדתי בסולם ופרצתי בריצת הלם החוצה תוך שאני צועק, "נפצעתי!!! נפצעתי!!!".

הראשון שנתקלתי בו היה הסמ"פ שלנו, לוי חופש.             

"מה קרה לך???" הוא שואל אותי.                                      

"אתה לא רואה??? נפצעתי!"

"אתה יכול לצאת לבד לתחנת איסוף פצועים?" הוא שואל ובעצם מנסה להרגיע אותי.

עצם השאלה הבהירה לי שאני עדיין חי ונושם ואפילו עומד על רגלי.

"רגע!!! שכחתי את העוזי שלי במגדל, אני הולך להביא אותו..."

"לא צריך", עונה לי לוי חופש, "העוזי שלך פה, תלוי לך על הכתף..."

"זה לא העוזי, זה קנה רזרבי של המקלע!"

"תפסיק להתווכח איתי וצא לחובשים", פוקד עלי לוי חופש.

אני כבר לא יודע מה קורה איתי, אם העוזי אצלי או לא, לפחות אני יודע שאני חי, אני יוצא החוצה דרך אותה פרצה שרק לפני כמה דקות הסתננתי דרכה, מחפש לאן לפנות.

דני בראון מזהה אותי, רץ לעברי ומנחה אותי לעבר תחנת איסוף הפצועים, שם מקבל אותי אחד החובשים שבודק אותי ומיד חובש לי את הכתף ביד מיומנת ובשפע של בטחון.

דני עוזר לחובש להשכיב אותי על אלונקה ונשאר לידי, אני רגוע לגמרי, כל ההלם התפוגג, מתוך המשטרה אני שומע עדיין יריות, זה עדיין לא נגמר, מסביבי שוכבים לא מעט פצועים, חלקם נאנקים מכאבים, ד"ר מוריס אנקלביץ, רופא הגדוד עובר בין הפצועים ומוודא שכולם טופלו.

עכשיו אחרי שלב ההלם, אני מתחיל להרגיש כאבים, כאבי תופת, אני לא פוצה פה, מספיק היה לי בצעקות ההלם שלי מקודם.

ד"ר אנקלביץ ניגש אלי ומבלי לשאול אותי על כאבים, מזריק לי לווריד זריקת מורפיום, זה לא צולח לו והמחט נשברת בתוך הוריד, הוא לא מתרגש במיוחד ושולף מהיד את שבר המחט, לוקח שפופרת אחרת וחוזר על פעולת ההזרקה, הפעם זה עובד.

מה  יש לומר?  מורפיום זה  מורפיום, תוך  שניות  חלפו הכאבים, דקה נוספת

ואני מרגיש כמו חדש, כאילו כלום לא קרה לי.

בינתיים הסתים הקרב, שאון היריות והפיצוצים נדם, שקט שלאחר הסערה, כל הפצועים פונו, מרוקנים את המשטרה ממסמכים ונשק שלל, הכל נעשה בשקט, חלק אפילו בלחש, גם ירמי שרק עכשיו החל בהכנות לפיצוץ לא צועק, הכל על מי מנוחות.

דני בראון יושב לצדי, מסביבי יותר מעשר אלונקות עם פצועים, רפול המפקד הבכיר בשטח, יחד עם עוד שני קצינים מתכננים את הפינוי ואת הדרך חזרה, מחליטים לנצל את משאית ה-'קומר', שעומדת בחצר מחוץ למשטרה, לשם פינוי הפצועים, גיורא  טמיר ממחלקה תשע מתמנה לנהג המשאית ומתחילים להעלות את אלונקות הפצועים על המשאית, אלונקה אחר אלונקה מועלית ואני נותר מאחור, כנראה לסוף.

פתאום קמתי, כאילו אינני פצוע כלל, האמת, כך הרגשתי.

"דני, בוא, אני עולה על המשאית, אין צורך באלונקה".

לפני שדני מספיק לענות אני צועד לכיוון המשאית, על המעקה יושבים כמה מלווים מפלוגה ב', אורפלי, מדלסי, אייזנשטיין, כרמי רצאבי ועוד, רצאבי הראשון שמזהה אותי, מפנה לי מקום לידו, על מעקה המשאית, מושיט לי יד ואני מצטרף למלווים בישיבה על המעקה כשבמשאית שוכבים הפצועים. פתאום מגיע בריצה ד"ר אנקלביץ, "איפה זה עם הצרור בכתף? איפה נעלם זה עם הצרור?"

לקח לי כמה שניות להבין שהד"ר מחפש אותי, הד"ר המסור שספר בדיוק כמה פצועים היו וכמה הועלו למשאית כדי שאף אחד לא יישאר בשטח.

רק עכשיו מתברר לי שחטפתי צרור בכתף.

"ד"ר! אני פה!" אני מסמן לו על עצמי, ישוב על המעקה.

"אתה השתגעת???" הוא צועק עלי במבטא הצרפתי הכבד שלו.

"תסדרו לו מקום לשכב למטה", זועק ד"ר אנקלביץ, וכרמי רצאבי ידידי מפנה מקום ומשכיב אותי ליד שאר הפצועים.

"זה בסדר ד"ר! אנחנו פה אל תדאג!!!" צועקים אורפלי וכרמי רצאבי.

אני מנופף יד לדני בראון שהיה איתי כל הזמן והמשאית יוצאת לדרך, חזרה לכיוון הגבול.

אנחנו נוסעים כבר די הרבה זמן, אבל נסיעה מאד איטית, גם בשל הדרך לא דרך ומהמורותיה, וגם כדי לא לטלטל את הפצועים שקבלו טיפול ראשוני, זריקת מורפיום ותו לא, כולנו סבלנו מאבדן דם, כולנו היינו מועמדים לחדר הניתוחים בהקדם האפשרי ולכולנו טלטולי דרך יכולים רק להזיק, בטח לא להועיל. אני שכוב לי על הגב, השפעת המורפיום בתוספת הנוף היחידי שנגלה לי, שמים זרועי כוכבים עם ירח חרמשי בצד, גורמים לי הרגשת ריחוף ושלווה שרק מכורים לסמים מכירים ויודעים.

פיצוץ עז קוטע את דממת הלילה, מה שמזכיר לנו שירמי ברדנוב – קצין החבלה, עדיין בשטח ורק עכשיו נמחקה המשטרה מעל פני האדמה, גיורא  טמיר, הנהג שלנו, עוצר את המשאית ויורד לנסות לראות משהו ממה שהפסדנו, הבזק אולי, קצת מעשן הפיצוץ, אבל מאוחר מידי לראות פיצוץ מלפני עשר שניות.

אורפלי ומדלסי, המלווים שישבו על המעקה, מתארים לו מה בדיוק הם ראו, הבזק אדיר של פיצוץ בן יותר מ- 200 ק"ג טי.אנ.טי. ה-'גרנד פינלה' של משטרת ע’רנדל.

כל מי שיכול מנצל את העצירה הקצרה להשתנה ולחילוץ עצמות וכעבור שתי דקות אנחנו ממשיכים בדרך.

שוב עוצרים, אני שוכב ולא יכול לראות דבר, גם המלווים לא מבינים מה קורה, דקות ספורות חולפות ומגיעה התשובה, שיירה של ששה אמבולנסים שיצאה לקראתנו מגיעה, אנשי חיל רפואה אוספים את הפצועים בצורה מסודרת ואנחנו מועברים שלושה שלושה לכל אמבולנס.

המשאית ננטשת ומועלית באש, המלווים מתפזרים לתוך האמבולנסים ושוב אנחנו בדרך חזרה לגבול.

אני שכוב תחתון באמבולנס של ארבע אלונקות, מעלי אלי מדמוני מטושטש לגמרי, פגוע מעשרות רסיסים, מולי יושב חובש שבא יחד עם האמבולנס ואינו מוציא הגה, הוא נראה מפוחד ומבוהל, מעליו שוכב סגן משה סניה שנפגע מהדף של פיצוץ שקרע לו את האוזן ואת עור התוף.

חוץ מרעש המנוע, דממה, אני מתחיל להרגיש רע, השפעת המורפיום כנראה פגה, מדמוני כל הזמן מטושטש, סגן סניה בהכרה מלאה, הוא מנסה לברר עם החובש לאן בעצם נוסעים אחרי שכבר חלפה כחצי שעה ומזמן היינו צריכים להיות בגבול ישראל, החובש לא יודע מה לענות.

אלי מדמוני מבקש מים, סניה שואל את החובש אם יש לו מים ונענה שלא, מתברר שאמבולנס בצה"ל לא מצויד במים לשתיה.

אין שום אפשרות ליצור קשר עם תא הנהג, מנותקים לגמרי, החובש לא יודע מהחיים שלו, סגן משה סניה מתרתח, שכן אינו יכול לשמוע בגלל הפגיעה באוזנו, והוא נאלץ להסתפק בתשובות פנטומימה של החובש שאין מים והוא, החובש לא יודע לאן נוסעים ולמה זה לוקח כל כך הרבה זמן.

דרך חלונות האמבולנס מצליח סניה לגלות שאנחנו נוסעים צפונה, "אולי הם טועים?" מזדעק סניה, צפונה זה לכיוון רבת עמון! הם השתגעו???"

מאוחר יותר התברר לנו מה קרה, האמבולנסים נסעו מזרחה עד מעבר לגבול, חיל רפואה ארגן את פינוי הפצועים למופת, מנקודת הגבול הופנו האמבולנסים צפונה, לנקודות מאוישות עם פנסים וכך נסעו מפנס לפנס עד שהגיעו לבאר מנוחה, שם הוקם בית חולים שדה לטיפול בפצועים.

כמובן  שאנחנו באמבולנס לא ידענו על כל הסידור הזה ואם לומר את האמת אז חוץ מסניה זה לא עניין אף אחד.

ואכן אנחנו מגיעים לאותו בית חולים שדה שמאורגן למופת עם צוות רופאים וחובשים שמטפל בכולנו לאור פנסים ובסדר מופתי. הרופא שמטפל בי מחליף את התחבושות ומחפש בפנסו אם יש עוד פגיעות. "יש לך עוד משהו? אתה מרגיש שנפגעת בעוד מקומות?" שואל אותי הרופא. "לא, הכל בסדר, רק רטוב לי מעל האוזן, אם אפשר לנגב את זה".

"הרטוב הזה", עונה לי הרופא, לאחר שבדק עם הפנס, "זה מצבור של דם מעל האוזן וגם על האוזן עצמה, מעל זה יש לך חור פעור בקרקפת בגודל  מדליה של הצבא האדום".

לפי התיאור של הרופא אני מבין שרימון ההלם שהשליך רם פרגאי ונפל למרגלותיי בעת שטיהרנו את המגדל, גרם לאותו חור בגודל של מדליה ולעוד שלושה חורים קטנים יותר, ואני אפילו לא הרגשתי.

הבית חולים שדה הזה, שבו אנו נמצאים ממוקם ליד הכביש בתוך רחבת ענק  שבה חונים שני מטוסי דקוטה שהביאו את כל הצוות והציוד ואמורים לפנות אותנו.

כעבור כמה דקות אני מוצא עצמי בתוך מטוס דקוטה עמוס כולו באלונקות, כשאני קשור לאלונקה העליונה בדופן שמאל ליד תא הטיס; שתי דקות חולפות ואנחנו כבר באוויר, לידי עומד הרמטכ"ל משה דיין, אי אפשר שלא לזהות אותו, אנחנו מחליפים מבטים, אני בשתי עיניים, הוא רק באחת, הרמטכ"ל שואל אותי איך נפצעתי, אני מספר לו ונוכח לדעת שהוא כבר מעודכן בכל פרטי הקרב לרבות הסיפור עם הלגיונר במגדל שהוא הוא כנראה האחראי לפגיעה בי, הוא זוכה לתואר 'הנבלה ההוא' מפיו של משה דיין, למרות שנשאתי כמה 'מזכרות' מ-'הנבלה ההוא' אין לי שום כעס עליו גם ביודעי שהבחור קפץ ונמלט מהמקום ללא כל פגע.

"תצטרך להודיע להורים שלך", אומר לי הרמטכ"ל.

"ברור", אני עונה לו מבלי שהחלטתי איך אני עושה זאת, אם בכלל.

בחלוף כשעה נוחתים המטוסים בשדה התעופה של כפר סירקין, משם אנחנו נלקחים באמבולנסים לבית החולים תל השומר מרחק של רבע שעה נסיעה. חדר המיון של תל השומר ערוך ומוכן לקבל את פנינו, אלונקה אחר אלונקה מועברת על עגלה לכיוון חדרי הניתוח, צוות אחיות מקבל אותי, מוריד מעלי את בגדי ונעלי ספוגי הדם, ואז מודיעים לי שצריך לעשות לי קרחת לצורך הניתוח בראש, מה שנראה לי כטרגדיה יותר גדולה מהפציעה עצמה, אחרי ויכוח קצת צעקני אני סוגר עסקת טיעון ומתפשר על קרחת רק בצד הימני; אלישע שלם שמטופל מיטה לידי ונפגע כמעט באותו מקום בראש שבו אני נפגעתי, לא עושה שום בעיות בעניין הקרחת.

אני זוכה  לסדרת  צילומי  רנטגן  ומועבר  לשולחן  הניתוחים, שם  מתלבשים

קודם על הכתף והזרוע בהרדמה מקומית ותופרים לי את ששת החורים, שלושה חורי כניסת הכדורים שהם קטנים ושלושה חורי היציאה שהם כבר הרבה יותר גדולים.

למרות שאני קשור ועקוד לשולחן הניתוחים כמו עוף בגריל, אני מוכרח לציין עד כמה מסור ואישי הטיפול שאני מקבל, ששת חורי הכדורים נתפרו ואוחו; עכשיו עוברים לראש, המנתח טורח להסביר לי שהוא לא מתכונן להוציא מראשי את שלושת הרסיסים הקטנים שהוא קורא להם רסיסונים, יתירה מזאת הוא מתכונן להשאירם שם לנצח ולטפל רק ברסיס הגדול שתקוע לי בפדחת.

גם בראש הם מנסים הרדמה מקומית, זה לא צולח בידם, פגיעת מחט הזריקה בעצם הגולגולת מוציאה מפי צעקת כאב שנשמעת בכל האזור ונותנת לצוות הרפואי שמטפל בי מושג מה דעתי על סוג כזה של הרדמה.    הם מיד מחליטים על הרדמה מלאה, הרופא המרדים ניגש אלי עם מזרק בידו ומתחיל לחטט עם המחט בווריד שבזרועי הימנית, מנצל את העובדה שאני עקוד לשולחן ולא יכול להגיב, בשלב זה אני כבר מותש ומטושטש מכל התפרים, הזריקות והכאבים, הרופא המרדים ניראה לי יותר כמו אלוף טאנגניקה בג'יו ג'יטצו, מאשר מומחה להרדמות, במיוחד שהוא כבר בניסיון השלישי למצוא איזשהו וריד פנוי שיאות לקבל את סם ההרדמה.

רק בניסיון הרביעי, בוריד שעל גב כף ידי הוא מצליח להרדים אותי.

תם הניתוח, אני מתעורר בדיוק כשאני מועבר לעגלה שתשא אותי לעבר מיטת חוליי שבביתן 10.

אחת האחיות מגישה לי בתוך גזה את הרסיסים שנעקרו מראשי.

"תשמרי לי את זה..." הספקתי לומר לה לפני שנפלה עלי תרדמה נוספת לעוד כמה שעות.

אני מעריך שסיימו איתי אי שם לפנות בוקר, אני מתעורר לתוך אור יום מלא, מעלי אני רואה שקית עירוי תלויה על מתקן, ממנה משתלשלת צינורית שמעבירה את טיפות הנוזל, טיפה אחר טיפה היישר לתוך הוריד, אני עוקב במבטי אחרי כל טיפה שגולשת מהשקית, דרך משפך לצינורית ומשם מידרדרת, מתגלגלת והופ לתוך הוריד, יש לי הרגשה כאילו מנפחים אותי במשאבה, הרגשה כל כך מחורבנת שאני מיד נרדם לעוד כשעה.

כשאני מתעורר שוב, אני רואה ששחררו אותי מכל צינורות העירוי ואני חופשי ואפילו לא קשור.

אני בחדר בן ארבע מיטות, אחד מחברי לחדר הוא אורי רזניק המכונה בפי כל 'שמש', הוא מפלוגה א' ונפצע לפני יומיים במשטרת אל ראווה, כדור חדר לירכו, משם חצה את שקית הביצים שלו, מה שגרם לחרושת שמועות זדוניות הן בין חיילי פלוגה א' והן בין בנות כיתתו מקיבוץ עין כרמל.

 בתמונה משמאל: אורי רז - רזניק המכונה בפי כל "שמש" מגיע לבית החולים כאשר מכנסיו מופשלים.