עדויות אישיות:

אורי גץ - פלוגת הסיור החטיבתית

סיפור אישי אודות פעולת תגמול בקלקיליה

אורי גץ

"הלוואי שלא יהיו לך ידידים לספר להם את הצרות שלך."
את הפתגם הסיני הזה, אמר לי פעם ידידי ניסן סקלה, והכל כדי לפייס אותי.
אנשים נפלאים היו בפלוגה שלי בסיירת. אנשים שכיף להיות אתם.
 

אנחנו בסדרת משימות, ימים של הליכה בשטח, במסגרת חוליות. עלינו להסתדר לבדנו ימים ולילות ולנווט ביחד במסלול שקבלנו מראש. במסלול זה היו נקודות ציון של בורות מים, פסגות הרים או גבעות, חורבות של בתים ישנים ועתיקים. כך היה באותו יום גורלי. אחרי שנת הלילה, התחלנו ללכת. חצינו את בקעת בית-נטופה והתכוננו לחצות את הר השאבי בדרך לעַרַבֶּה.

לפתע שמענו צפירה של משאית מאחור. המשאית נראתה דוהרת בשדה ישר אלינו באורות מלאים. נסעה, צפרה וקראה לנו . כך אספה את כל החוליות והביאה אותנו למקום ריכוז. כאן טופלו כל היבלות והשפשפות ש"אספנו" במשך ימי ההליכה האחרונים. בשטח קבלנו ביגוד נקי, ומי שצריך היה, החליף נעליים. הוספנו תחמושת ובדקנו את הנשק. תוך זמן קצר, אולי קצר מדי, היינו מוכנים.
 

הגענו לכפר-סבא ועלינו על אוטובוס הנוסע מידי יום, בשעה שש בערב, לקיבוץ אייל. (קיבוץ השוכן ליד קלקיליה). עברנו בשולי קלקיליה כשנשקנו מוסתר. בקיבוץ אייל, בלחץ של זמן, מפקד הפלוגה יהודה רייף, הסביר לנו את מה שעלינו לבצע:
חסימה, כעשרה ק"מ מזרחה מקלקיליה. זאת, כדי לאפשר ליתר אנשי החטיבה לכבוש את בניין המשטרה. זה היה מבנה מסוג טיגרט, שכמוהו בנו האנגלים, בתקופת המנדט הבריטי.
 

 הלכנו בוואדי שבו עצי זית עד עזון, מחנה של הלגיון הערבי. עלינו על כביש קלקיליה-שכם כדי לחסום אותו. היינו בסך-הכל חמישים ושבעה חיילים וחיכינו לגדוד הלגיון שמנה מאות אנשים. לפי הנוהל של הצבא הירדני נסע ג'יפ הפיקוד בראש הגדוד. הפלוגה שלנו חיכתה מוכנה. במרכז, לפני הפלוגה, שכבתי על הבטן, ליד דוביק (דוב תמרי) המ"מ שלי ויהודה רייף המ"פ. נאמר לי שאני חייב לפגוע  בג'יפ, כדי לשתק אותו. הנשק שלי היה ררנ"ט, והייתי חייב להראות הדגמה וביצוע מושלם.
 

הלילה היה חשוך. אני שוכב כשלושים מטר מהכביש. השיירה של הצבא הירדני מתקרבת ואני מכוון את נשקי אל החלון המרובע של הג'יפ, יורה ופוגע בנהג. מופעלים מטענים שסוגרים במערב את חמש המשאיות ואת הג'יפ של הלגיון. הפלוגה מסתערת עליהם, ה"עוזים" יורים, רימונים מושלכים פנימה לתוך המשאיות. אין באפשרותם של החיילים הירדנים להגיב מהמשאיות הסגורות בברזנט. הגדוד הזה נעצר. המשאיות בערו ומתוכן נשמעו צעקות.

הפלוגה שלנו זזה מערבה כשלוש-מאות מטר ומחדשת את האחיזה בכביש. 
 

כיבוש המשטרה בעיצומו. אנחנו שומעים את הירי, חלק מהגדוד הירדני מתארגן. מפקד הלגיון באזור, שולח ג'יפ, כדי לראות אם אנחנו עדיין בסביבה. פגענו בג'יפ והרגנו קצין שהיה בתוכו.
אנחנו מקבלים אישור לחזור חזרה הביתה. רוחנו טובה עלינו. מתחילים  לרדת לוואדי שממנו באנו. מאחור נשמע קולם של כמה חיילים ירדנים שחושבים שאנחנו משלהם. המאסף שלנו מחסל אותם. אנחנו לוקחים את נשקם שלל ופותחים בהליכה שקטה, בנעליים בעלות סוליות גומי. לפתע אנו שומעים צעדים של אנשים ההולכים בנעליים מסומרות. אולי יש שם הרבה חיילים? אני נמצא ליד יהודה רייף המ"פ, שלוקח רימון-יד וזורק לוואדי.

נפתחת משם אש רצינית לכל אורכו של הוואדי. הירדנים רואים אותנו על רקע השמים, נראה שהם באו בדרך לקלקיליה בתוך הוואדי ונתקלו בנו.
מישהו צועק :"חובש"! החובש קם ונפגע מיד. יש עוד נפגעים. לא נוכל ללכת רגלי עם כל הנפגעים.
 

יהודה מחליט ללכת על הכביש לכיוון קלקיליה, ולפגוש באנשי החילוץ מגדוד 79 של השריון, שהיה באזור לצורך זה. יחד עם הנפגעים, אנחנו הולכים על הכביש בצורת T ארבעה אנשים קדימה. יהודה, אני לצידו ושניים אחרים מימין ומשמאל, אוחזים "עוזים". יהודה מרים יד ומצביע לכיוון דמות שנראית לפנינו. אני רואה ניצוצות של ירי. יהודה לופת את חזהו ונופל. אני לוחץ על ההדק ויורה פצצה שמתפוצצת לפנינו בין הסלעים. יהודה נפגע בצד ימין של חזהו, הוא סובל מאוד.
 

דוביק, מפקד המחלקה, לוקח את הפיקוד ומוביל את המחלקה שלנו אל גבעה נטושה של הלגיון. בגבעה היו תעלות חפירה לשעת חירום, כולה הייתה עמדות וחפירות. נערכנו להגנה בעמדה. מכל עבר עולים עלינו חיילי הלגיון. בכל הסתערות שלהם נופלים להם חללים. התחמושת שלנו אוזלת.

מכיוון שכם יוצא עוד גדוד של הלגיון. אריק צועק למטכ"ל: "החיילים הטובים ביותר שלי נהרגים!"

רפול יוצא עם גדוד 890 ברגל, כדי לתגבר אותנו. חיל האוויר מנסה לעצור את הגדוד שיצא משכם. גדוד השריון שהיה צריך לחלץ אותנו, מתבלבל ברחובות קלקיליה. זה היה כוח חרמ"ש מגדוד 79 של חטיבה 7 שהיה גם עתודה בפיקודו של חקה (יצחק חופי סמח"ט הצנחנים).

בתוך אחד הזחלמים, יושב אורח לא קרוא, בחולצה לבנה- ירמי ברדנוב. הוא עוזר ומכוון חלק מהגדוד הזה ומגיע אתו אלינו. הסיירת נלחמת שם ברגעים הקשים ביותר שלה.
 

הוחלט להפגיז אותנו עם תותחי הוביצר 155 מ"מ. כל פצצה כזאת שוקלת 43 ק"ג. הוקצבו לנו מאה פצצות, והתותחנים שלנו ירו עלינו שמונֶה-מאות. עלי לציין את קצין הטווח שלמה גל שצוין לשבח על פעולתו זו, שטיווח את התותחים עלינו ובהצלחה.

שכבנו בתוך העמדות והחפירות ושמענו את צעקות חיילי הלגיון שניסו לעלות עלינו, נפגעים מהפגזים. אני חושב שהתותחנים הצילו אותנו.
 

חיל-האוויר הכין הצנחה לשעות הבוקר, כדי לחזק אותנו בתחמושת ובכל מה שצריך. אבל אנחנו עלינו על הזחלים שהגיעו אלינו ויצאנו לעבר קלקיליה. לפני קלקיליה היה מוצב של הלגיון שחיכה לנו. היה עלינו לעבור דרכו. פרצנו באורות מלאים ועם ירי מכל הכלים. אחד הזחלמים נטה על צדו ונעצר. החיילים שהיו בזחלם, פרצו החוצה, ותוך כדי לחימה, יצאו בשלום לגבול ישראל. רק חייל אחד, נתן לנדסמן, נפצע, ושכב בתוך הזחלם. חיילי הלגיון, פחדו, משום מה, להתקרב אליו.

בתוך קלקיליה עצר ירמי ברדנוב את כל הזחלמים ואמר: "כל זחלם שיש עליו נפגעים, יצא לגבול ישראל, וכל היתר יחזרו איתי." וכך היה. ירמי חזר עם הכוח, ואתו היה גם רב-סרן משה ברויאר. תוך כדי לחימה הם חילצו את הזחלם שנטה על צידו. ירמי ברדנוב עם החולצה הלבנה שלו, נהרג שם. גם רב-סרן משה ברויאר. שניהם נשארו בשטח, בגלל לחץ האש על הכוח, מה שהשאיר צל כבד על החטיבה.

בזחלם שלי שכב פצוע אורי שפירא, הוא היה פצוע בגבו. לכן יצאתי עם שאר הזחלמים שעליהם היו פצועים, ולא חזרנו לחילוץ. אני בחוץ.

המזרח מזהיב ועדיין נשמעות יריות מהמוצב הירדני. גדוד 890 חזר לגבול ושקט השתרר באזור.
נהג האוטובוס שהביא אותנו לפעולה, שב לקחת אותנו, הוא ראה מה שנשאר מהפלוגה ולא אמר מילה.
בראשים מושפלים עברנו בכפר-סבא, תושבי העיר הביטו בנו בשתיקה. לא ידענו שתוך כמה ימים, נשתתף במבצע-קדש, במלחמת סיני.

בפעולת קלקיליה נהרגו לחטיבה – שמונָה-עשר לוחמים. רם פרגאי נפנף אלי בידו ואמר, שלא יוכל להתחתן, מפני שכדור פלח לו את הקמיצה.

לתמונות מפעולת התגמול - לחץ כאן