|
יעקב אבישר נולד בדנייפרופטרובסק שבאוקראינה ועלה עם משפחתו
ב-1925. בנעוריו בתל אביב למד בבית הספר נורדאו ואחר כך בבית הספר המקצועי מקס פיין,
שם התבלט בכישרונו כחרט. ב-1937 הוא זינק בדאון מגבעת יונה שליד בת ים, וב-1941 כבר
החזיק ברישיון טיס של חברת אווירון. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ונשלח
לאסמרה שבאריתראה, שם הועסק כחרט במפעלי חימוש. אחרי חזרתו לארץ המשיך לטוס בחברת
אווירון, וכשהוקם ב-1947 שירות האוויר של ההגנה הוא היה מראשוני טייסיו. במטוסי
הפרימוס הטיס אספקה ליישובים נצורים, פינה פצועים וביצע גיחות צילום ואף הפצצה.
באותה עת התחתן עם עדה, שילדה לו את עודד. אחר כך נפרדו, והוא נשא את שרה גולדשטיין
ונולדו להם יהודה, דוד ועידית.
באוגוסט 1948 נשלח אבישר לקורס טיס צבאי בצ'כיה וכשחזר הוצב בטייסת התובלה ("טייסת
הפילים", על שום סמלה, פיל אדום). על פי בקשתו יצא לקורס מג"דים, בפיקודו של יצחק
רבין, כדי להיטיב ולהבין את "הירוקים". במחצית 1950 התמנה למפקד טייסת הפילים, ומיד
הוביל אל איצטדיון רמת גן שלוש דקוטות, שהצניחו 60 צנחנים בדיוק נמרץ. כך גם
הצטיינה הטייסת בתמרון "צמד", עת הנחיתה כוחות בדרום הנגב והצניחה כוחות אחרים ליד
באר שבע.
ב-1953 יצא אבישר להשתלמות אצל חיל האוויר האמריקאי, וכשחזר התמנה למפקד הטייסת
הקלה. זמן קצר לפני מלחמת סיני קיבל שוב את הפיקוד על טייסת הפילים. ב-29
באוקטובר 1956 המריא בראש מבנה של 16 דקוטות אשר נשאו בקרבן את גדוד הצנחנים של
רפול להצנחה במתלה. "בהצלחת ההצנחה של טייסת הפילים תלויה הצלחת צה"ל לנצח במלחמה
כולה", אמר מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי לצוותים לפני ההמראה. המבנה הגדול טס
לכיוון סדום, פנה מערבה ליד מכתש רמון וחדר לסיני, כמעט מלחך את הדיונות בטיסתו
הנמוכה. לפני ההצנחה פינתה טייסת המשנה של אבישר, יעל פינקלשטיין (רום), את מושבה
לנווט אחיקר אייל (לוס) כדי שייטיב לזהות את נקודת ההצנחה. בדיוק בשעה הייעודה, עם
דמדומים, נפרשו מאות יריעות משי בשמי סיני והמלחמה החלה.
והנה, דווקא אחרי המבצע המפואר של הטייסת, נפל בה דבר. בספר הרשמי של הטייסת נכתב
בקצרה כי יהודה ארבל (פופקו), אשר גם הוא שירת בעבר כמפקד, הוחזר מהשתלמות בארה"ב
ו"קיבל את הפיקוד על הטייסת יומיים אחרי המלחמה". מה קרה שם? ותיקי החיל והטייסת
אינם נלהבים לדבר. חלקם תולים זאת בהליכותיו של אבישר. העיתונאי יובל אליצור, קצין
המודיעין שתיחקר את אבישר אחרי הטיסה, אומר שמיעט לדבר והיה "חידתי". לוס עדיין מלא
פליאה על שאבישר הועבר מתפקידו, אף שהטייסת ביצעה את כל משימותיה. אבישר עצמו,
בספרו "טייסת הפילים", אולי מנדב רמז: הוא איים על טייסי אל על הוותיקים שהתייצבו
למילואים ועירערו על הנחיותיו, כי "כל מי שיסרב למלא פקודה, איאלץ להכניסו למאסר".
אבישר נטל את אשתו ושלושת ילדיו הקטנים ויצא למרוקו בשליחות המוסד. שם, במסווה של
איש עסקים אמריקאי, תר אחרי משטחי נחיתה לחילוץ יהודים בעת צרה. הוא חזר ב-1962,
וכשהתקשה למצוא עבודה שלח מכתב נוקב לראש הממשלה בן גוריון, שבו מחה על העוול שנעשה
לו. בסופו של דבר מצא את פרנסתו כבעל בית ספר לנהיגה. עד יום מותו נשא את כאב אותם
ימים ב-1956. על מצבתו נחרתו מלים קשות, שהיה "מן הנעלבים ואינם עולבים, השומעים
חרפתם ואינם משיבים". אך ליד הקבר נשמעו מלות פיוס: פופקו אמר כי לו רק בזכות
עלילותיו בתש"ח ראוי אבישר להימנות על הטובים שבבנינו, וסא"ל ג', מפקד הטייסת
הנוכחי, אמר כי על מורשת ההצנחה במתלה התחנכו בטייסת דורות של לוחמים.
יהי זכרו
ברוך. |
