אחד התותחים שהוצבו ע"י המצרים בראס נצרני כדי לחסום את הדרך למפרץ אילת.

א. המצרים חוסמים את נתיבי האוויר והשייט במפרצי אילת וסואץ.
המעבר בתעלת סואץ נחסם בפני ישראל כבר בשנת 1951. כעבור שנתיים מנעה מצרים גם מעבר אניות זרות הנושאות סחורות לישראל. בשנת 1953 הציבו המצרים סוללת תותחים בראס נצראני, מול מיצרי טיראן, ובכך גרמו לחסימת נתיב השייט לאילת וממנה. בספטמבר 1954 לאחר שנאצר נבחר כנשיא, נעשה ניסיון להעביר דרך תעלת סואץ אניית סוחר ישראלית בשם "בת-גלים". האוניה נעצרה בתואנת שווא כי המלחים הישראלים ירו על דייגים מצריים, אנשי הצוות נשבו וישבו בכלא המצרי כ 3 חודשים. לאחר שחרורם נשארה האנייה במצרים. בשנת 1955 הרחיבו המצרים את הסגר הימי גם לתחום האווירי ובכך הושלם המצור הדרומי על מדינת ישראל.

ב. המצרים מערערים את מאזן החימוש באזור.
בתחילת 1955 הגיע נאצר לפגישה עם כרושצ'וב במטרה לכונן יחסים שיביאו למעורבות רוסית הן בבניית סכר אסואן והן באספקת נשק מודרני למצרים. יחסים אלה הביאו להצטיידות מסיבית של המצרים בחימוש צבאי מודרני ממקורות הגוש המזרחי ובעיקר מצ'כוסלובקיה. עסקת הנשק הצ'כית – מצרית הראשונה נחתמה בפברואר 1955 והביאה לרכישת 165 מטוסים, 330 טנקים, טילים, 500 קני ארטילריה, 14 פריגאטות וספינות טורפדו. הציוד הסובייטי החל להגיע למצרים כבר במאי 1955 ונאצר הודיע בפומבי על הסכם הרכישה רק בספטמבר 1955. עסקת נשק זו יצרה איום אמיתי ובלתי נסבל על ישראל.

ג. המצרים חותמים ברית להגנה צבאית עם ארצות ערביות.
באוקטובר 1956 נחתמה ברית צבאית בין מצרים וסוריה והוקם פיקוד צבאי משותף לצבא המצרי והסורי בראשות הרמטכ"ל המצרי גנרל עאמר. באותו חודש הצטרפה גם ירדן בראשות סולימן נבולסי לברית הסורית-מצרית. בהכרזת הזדהות עם מצרים מודיעות מדינות הליגה הערבית כי התקפה על מצרים תחשב כהתקפה על כל מדינות הליגה. בריתות אלה עוררו במדינה דאגה רבה לקיומה של ישראל.

ד. המצרים מעודדים פיגועי טרור של מסתננים ופדאינים.
לאחר סיום מלחמת העצמאות, חתמה ישראל בשנת 1949 על הסכמי שביתת נשק עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. קווי שביתת הנשק היו ארוכים ומפותלים וללא עומק אסטרטגי. גבולות המדינה היו בעלי מבנה צר וארוך, עובדה אשר העמידה קשיים בהגנה על הארץ. החל באוגוסט 1955 ולמרות הסכם שביתת הנשק, הפעיל הצבא המצרי יחידות פדאיון - "המקריבים נפשם" לאיסוף מודיעין וביצוע פיגועים בתוך ישראל כנקמה על פעולות התגמול. פעולות הטרור שבוצעו בידי מסתננים הגיעו לשיא בתחילת 1956 במעשי שוד, רצח וחבלה. מצב זה ערער את החיים התקינים בישראל, ולמרות פעולות התגמול נוצר בעם קונצנזוס שיש לפתוח במלחמה.

ה. המצרים מלאימים את תעלת סואץ.
בשנת 1952 החלו המצרים בגיוס כספים לתכנית פיתוח ארצית שבמרכזה בניית סכר ענק על הנילוס ליד העיר אסואן (ממדי הסכר – אורך 5 ק"מ, רוחב בבסיס 1 ק"מ, גובה 107 מטר). בשנת 1954, בתקופת המלחמה הקרה, פנה נאצר לארגון האומות המאוחדות, לבנק העולמי ולארצות דמוקרטיות מערביות, בבקשה למענק כספי. בהבנק העולמי ומארה"ב הוא קיבל הבטחה לסכום של 270 מיליון דולר. אולם, בעקבות ההסכם שנחתם בין כרושצ'וב בברית המועצות ונשיא מצרים, והיחסים שהתפתחו בין מצרים לסין, החליטו נשיא ארה"ב ומזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלאס, ב-19 ליולי 1956, להשעות את המענק הכספי, בריטניה הצטרפה גם היא והחליטה לבטל את תרומתה לבניית הסכר. בתגובה להשעיה זו הודיע נאצר ביום 26 ליולי 1956 על הלאמת תעלת סואץ (שהייתה בבעלותם של בעלי מניות אנגלים וצרפתים בחברה בינלאומית פרטית). הנווטים האנגלים והצרפתים שעבדו בתעלה עזבו את מצרים והוחזרו לארצותיהם.