להדפסת המאמר לחץ על צלמית המדפסת G

מורשת הצנחנים

מורשת הקרב שהנחילו צנחני העשור הראשון לצה"ל

מאת: ד"ר אריה גילאי וסא"ל (מיל') דוד בן עוזיאל (טרזן)

תוכן העניינים

א. הקדמה

ב. מורשת הצנחנים בתחילת שנות ה- 50.

אימוץ מורשת הצבא הבריטי.

דמות המפקד בתחילת שנות ה- 50.

ג. שנת 1953. המפנה ברוח הלחימה.

הקמת יחידה 101.

מורשתה וחשיבותה של יחידה 101.

איכות הלוחמים ביחידה

דמותו של מפקד היחידה.

ד. התפתחות ערכי מורשת בצנחנים.

1. רקע מדיני בטחוני

2. התפתחות ערכי מורשת בסיסיים.

· אחוות לוחמים

· גאוות יחידה

· משמעת צבאית

· יוזמה בקרב

· מקצועיות

· דיווחי אמת.

3. התפתחות ערכי מורשת מורכבים

· רוח לחימה.

· "אָחֲרַי" – המפקד בראש הכוח.

· דבקות בביצוע משימה.

· אין משאירים נפגע בשטח.

· הסתערות מול אש.

א. הקדמה

המאמר 'מורשת הקרב שהנחילו צנחני העשור הראשון לצה"ל' עיקרו בסקירת התנהגותם של חיילים ומפקדים באימונים ובקרבות של אותה תקופה, תוך שימת-לב מיוחדת לערכים שהניעו אותם לנהוג בדרך שנהגו.

ערכי מורשת הצנחנים צמחו על רקע מצבו של צה"ל לאחר מלחמת העצמאות. ערכים אלה התגבשו בעיקר בשנים 1953 - 1956 כתגובת נגד לערכי-מורשת שהכתיבה האסכולה הבריטית של מפקדי צה"ל הבכירים בראשית שנות ה- 50. ערכי מורשת הצנחנים שגובשו בתקופה זו החזירו לצה"ל מספר מגמות שאפיינו את ההגנה האצ"ל והפלמ"ח, אם כי בשינוים מהותיים. במאמר זה נסקור את היווצרותם והתפתחותם של ערכי מורשת עיקריים שנקבעו בצנחנים ונפרט את המאפיינים והנורמות המיוחדות שהנחילו הצנחנים לצה"ל כולו.

ב. מורשת הצנחנים בתחילת שנות ה- 50.

גדוד הצנחנים אשר נוסד בשנת 1950, היה גדוד אשר לבש זהות מאורגנת ומסודרת ונוהל בכישרון רב על ידי צוות קצינים בפיקודו של סגן אלוף יהודה הררי. מפקדי הגדוד הצעיר דחו את הסגנון והאופן "הבלגניסטי" שבו נוהלה יחידת הצנחנים הראשונה. יחידה ראשונה זו הוקמה ע"י רס"ן יואל פלגי בשנת 1948 בשכונת אחוזה שעל הר הכרמל, ופורקה בשנת 1949 בגלל תפקוד לקוי. גדוד הצנחנים של הררי סיגל לעצמו את המורשת היחידה שהייתה זמינה באותה עת בצבא סדיר - זו המורשת של הצבא הבריטי.

o אימוץ מורשת הצבא הבריטי.

המפקדים הבכירים של צה"ל ובעיקר ראש מה"ד חיים לסקוב, שהיו חניכי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, אימצו והחדירו לצנחנים של הררי ריטואלים צבאיים בריטיים, כולל לבוש, עניבות, כובעים אדומים כנפי צניחה וסמלים אחרים. דגלים, מסדרים ותרגילי סדר חמושים (תס"ח), בניית מערכת שיפוט צבאית והפרדה טריטוריאלית קשוחה בין קצינים לחוגרים (בשק"ם, בחדר אוכל ובמגורים). הפעלת סדרי עבודה ממוסדים כולל מסדרים תכופים ופקודות קבע, כל אלה הפכו את סגנון הפיקוד הפורמאלי, שהיה מורשת הצבא הבריטי, לנחלת הגדוד כולו. לעיתים אף נעשה הדבר בהתלהבות יתרה, כאילו להתנער אחת ולתמיד ממסורת ה"בלגן" של הפלמ"ח והצנחנים של פלגי באחוזה.

אולם, בשנים 1950 - 1953, הורגשה במטה הכללי תחושה של אכזבה מדמותו החדשה של גדוד הצנחנים ומתפקודם של גדודים אחרים. מספר כישלונות בפעילות בטחון שוטף (בט"ש) ואכזבות מפעולות גמול, בעיקר בקרב של חטיבת גולני על תל מוטילה, ופעולות הצנחנים באידנה ורנטיס, יצרו אצל אחדים ממפקדי צה"ל את התחושה כי לצנחנים אין רוח-לחימה ולא ניכרת בהם החתירה למגע עם האויב. לחימה שאפיינה את צה"ל במלחמת העצמאות. ההסבר המיידי אשר ניתן לכך היה, כי חל פיחות בדמותו של הקצין אשר נבעה מירידה באיכות המפקדים וברצונם לדבוק במשימה.

o דמות המפקד בתחילת שנות ה- 50.

מצב הקצונה בצה"ל היה בתקופה זו בכי-רע. הקיבוצים והמשקים לא אפשרו לבניהם להתגייס לצבא קבע, הפיצול המפלגתי, תקופת הצנע והדלות הכללית של העם, לא בישרו על פתרון אפשרי. משה דיין מצא עם כניסתו לתפקידו כראש אג"ם ביולי 1953, כי ירדה המוטיבציה לשרת ביחידות קרביות, במקרים רבים חסרו קצינים ביחידות וסמלים שרתו כמ"מים. רמתם הכללית של הקצינים ירדה, משימות רבות נכשלו בשל אדישות הפיקוד, ותורצו בדיעבד בטענה "לא יכולנו". (משה דיין, "אבני דרך", ע' 113).

את דיין כרמטכ"ל אף הטרידו אפיונים נוספים של דמות הקצין בצה"ל: ביחידות מבצעיות נוצר דיסטאנס גדול בין המפקד וחייליו, ואבד הקשר הישיר ביניהם. אך בעיקר מודאג היה מנושא החינוך והדוגמא האישית, בשגרה ובקרב. בצטטו מכתב של טירון שכתב לו על מסע מפרך שנערך עם חגור מלא בעוד המפקדים לרבות המ"מים נשאו על גבם רק "צעצועים" קבע דיין: "איני מדבר על הצד הטכני אלא החינוכי. איך החניך מסתכל אחר כך על המפקד, והאם יש לו לאותו מפקד, סיכוי להיות גם מחנך. (משה דיין, "אבני דרך", ע' 119(.

ואם כך הדברים באימון, על אחת כמה וכמה בקרב. הירתעותם של החיילים הצריכים להסתכן בגופם כדי למלא את משימתם ותפקידם, מקומם של מפקדי היחידות (במטה קדמי או בקרב עצמו) ותיפקודו של המטה הכללי אשר לא הכתיב מדיניות ברורה. אלו הם לדעתו של משה דיין "שורשי החידלון" של פעולות ה גמול עד 1953. וכך הוא אומר: "בעיני השאלה החשובה איננה מה עלינו לעשות כדי לפגוע בערבים אלא איך וכיצד להעלות את רמת לחימתו של צה"ל". שינוי ברמת הלחימה תלוי במפקדים. ובאשר למצב הקצונה בצה"ל קבע דיין כי זו נעוצה בין השאר ב"תפקידם ומקומם של המפקדים בעת קרב". תפקיד זה ביקש דיין להגדיר מחדש ע"י נטישת המורשת הבריטית ובניית סולם ערכים חדש.

ג. שנת 1953. המפנה ברוח הלחימה.

"מנוי וגמור היה עימי לשים קץ לתוצאותיהם המחפירות של הקרבות בין יחידותינו לערבים ולאדישות הפיקוד של צה"ל, המשלים, בכל סולם דרגותיו, עם הכישלונות הביזיוניים ועם התירוצים התפלים של "לא יכולנו". את קץ הביזיונות הביא משה דיין, אז ראש אגף המבצעים במטכ"ל, על ידי ארגונו מחדש של הצבא במטרה לנצח במלחמה. בחודש דצמבר 1952 נתמנה מרדכי מקלף לרמטכ"ל ומשה דיין החליף אותו כראש אג"ם. במשך שנה, עד לחודש דצמבר 1953 עבדו השניים בשיתוף פעולה מלא והגשימו תכניות רבות בתחום שינוי דמותו ותדמיתו של הצבא. "אולם, את השינוי המעשי חוללה יחידה 101 שנועדה לפעולות מיוחדות מעבר לגבול". רעיון ההקמה הועלה תחילה ע"י מפקד מחוז ירושלים - מישאל שחם, בעוד שראש הממשלה דוד בן גוריון האיץ במטכ"ל שלא להשהות את עיתוי ההקמה.

3 הקמת יחידה 101.

על רקע מצב דברים זה, הוקמה בירושלים יחידה 101 שהביאה תוך פרק זמן קצר למפנה ברוח הלחימה של צה"ל. היחידה שהוקמה על רקע פעולות - גמול הייתה יחידת קומנדו קטנה בפיקודו של אריק שרון. מספר לוחמיה לא עלה מעולם על 50 והיא התקיימה רק כחצי שנה במסגרת עצמאית. היחידה חנתה במחנה סטף שבהרי ירושלים ופעלה בחוליות קטנות של 5 לוחמים המצוידים בנשק שונה מהמקובל בצה"ל.

3 מורשתה וחשיבותה של יחידה 101.

לפעולותיה של יחידה 101 לא נודעה חשיבות אסטרטגית. פעולות היחידה היו בעיקרן פעולות- גמול וסיורי מודיעין מעבר לגבול עם משמעות טקטית מוגבלת. אחדות מן הפעולות תוכננו רק על מנת לחשל את רוח לוחמי היחידה. מורשתה של ה-101 היא ביוזמה ויצירה של דרכי פעולה, בשיטות לוחמה בשטח בנוי, בחישול גופני ונפשי של לוחמים, ובהווי החברתי שנרקם בה. היא סימלה כעין חזרה מסוימת לחלק מערכי הלחימה שהיו בתקופת מלחמת העצמאות. חשיבותה ותרומתה העיקרית של יחידה 101 נעוצה בהוכחה שאפשר לחצות גבול, לחדור לעומק שטח האויב, לבצע, ולחזור עם דגל מורם.

3 איכות הלוחמים ביחידה

איכות הלוחמים נקבעה כבר בזמן מיון הבחורים שהתנדבו ליחידה : התכונות המועדפות היו יושר וצניעות, אהבת מולדת ורצון לקחת חלק בפעילות מבצעית. בפעולותיה של היחידה הושם דגש חזק על פיתוח כושר גופני וסיבולת, כושר לחימה ומוטיבציה להלחם, על יזמתו ותושייתו של הפרט הלוחם, על פיתוח שיטות פעולה מפתיעות ובלתי שגרתיות, ועל אחוות לוחמים.

המאפיין החשוב ביותר של יחידה 101 הייתה הדרישה החד משמעית של מפקד היחידה מחייליו, לחובת ביצוע ולדבקות במשימה. המשימות מעבר לגבול בוצעו גם בתנאים קשים של מזג אוויר, ללא סיוע רפואי של רופא או חובש, ללא ציוד ומכשירי קשר וללא אפשרות חילוץ ופינוי מהיר מהשטח. זכות קיומו של לוחם ביחידה ניתנה רק למי שמסוגל היה לבצע משימות בתנאים אלה.

לימים, תיאר מאיר הר ציון ביומנו את בדידותו ומאבקו הפנימי של מפקד חוליה הדבק במשימתו, בשעת מסע בן 42 ק"מ בהר חברון המושלג: "אני שותק. אני עייף. כל חלקיק שבי זועק – להפסיק. לחזור. ברור לי שאינני יכול יותר להמשיך...ושוב העקשנות חסרת ההיגיון. ...אנחנו מבצעים, מבצעים למרות כל הפיתויים, ההרגשות המשברים. מבצעים – וחסל. ושוב אנחנו צועדים קדימה". (מאיר הר ציון, פרקי יומן, ע' 171)

ביחידה 101 נוצר הווי של חבורת לוחמים מגובשת אשר ביקשה במודע להתנער משגרת חיי הקסרקטין ולשוב אל ליבה של העשייה הצבאית – אל הקרב. את היחידה אפיינה על כן גם התנערות מכללי משמעת של צבא סדיר שנראו בעיניהם טפלים לעיקר. אנשי היחידה היו מתהלכים לעיתים במכנסים קצרים וסנדלים, מתאמנים בירי על בקבוקים. פיקוד על חוליות ביחידה נקבע אך ורק לפי כושר הביצוע והיכולת המבצעית. הלוחמים קיבלו על עצמם פיקוד של נמוך מהם בדרגה דוגמת מאיר הר ציון.

3 דמותם של מפקדי היחידה.

המאפיין הבולט אשר הביא את השינוי ברוח הלחימה של היחידה הוא דמותו של המפקד. אריק שרון שידר עוצמה, סמכות ומנהיגות שהיה קשה לערער עליה. התדריכים שלו לפני פעולה היו מדויקים ברורים והחלטיים ונסכו בלוחמים ביטחון ביצועי גם במשימות סבוכות. אריק ידע להניע אנשים, להעניק סמכויות לפקודיו, ובעיקר וידא ביצוע ולא הרפה עד להשלמת המשימה. יד ימינו בחשיבה ותכנון מבצעי היו סגן מפקד היחידה שלמה באום, איש כפר יחזקאל, ומפקדי החוליות שהבכיר בהם היה מאיר הר ציון.

ד. התפתחות ערכי מורשת בצנחנים

העברת המורשת, הנורמות וערכי הלחימה, שנוצרו ביחידה 101 למסגרת רחבה יותר התאפשרה רק עם שילובה של יחידה 101 בצנחנים ומינוי מפקדה אריק שרון למפקד גדוד הצנחנים 890. מיזוג היחידות הביא לאינטגרציה של מסורות והתפתחות ערכי מורשת ייחודיים. "בתקופה זו הצנחנים חדלו להיות גוף ארגוני ונעשו מושג – מושג של לחימה נועזת." (דיין, "אבני דרך" ע' 115)

1. רקע מדיני בטחוני

התפתחות ערכי מורשת בסיסיים בצנחנים החלה בתחילת שנת 1954. בשנה זו גאתה תופעת ההסתננות והחדירות של ערבים לתחומי מדינת ישראל. לתופעה זו היו כמה סיבות ביניהן סיבות אישיות של ביקור פליטים ערבים במקום מגוריהם הקודם, סיבות פליליות של גניבת ציוד ותוצרת חקלאית, או סיבות פוליטיות של רצון לחבל במשא ומתן מדיני. הערבים החלו להשתמש בהסתננות כבאמצעי בלוחמת טרור שבו היו רוצחים יהודים, מציתים שדות, פוגעים באספקת מים, מסילות ברזל וממקשים כבישים. החל בשנת 1955 הקימו הערבים יחידות חצי-צבאיות מאורגנות ומצוידות בנשק התקפי למטרות לחימה. היו אלה יחידות של מסתננים, 'פדאינים' (החטיבה הפלשתינאית "מקריבי עצמם"), 'משמר לאומי ירדני', 'קומנדו מוסלמי' ועוד.

כתגובה לתופעה זו נבחרה דרך של פעולות גמול שהיו למעשה מהלומות-נגד רצופות עם מסר הרתעתי בתוך שטח האויב. ראש הממשלה דוד בן- גוריון הבהיר בראיון עיתונאי למשה ז"ק מ"מעריב" את חשיבותן של פעולות הגמול, וכך אמר: "הבט על היהודים הללו. הם באים מעיראק, מכורדיסטאן, מצפון אפריקה ואירופה. הם באים מארצות שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם ולהתאכזר אליהם. כבר התרגלנו לכך שהם קורבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו בהם עוד שפטים; כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאווה, עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא ימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית האחראית לחייהם ולשלומם".

למרות הויכוחים על אופיין והיקפן של פעולות הגמול, קיימת הייתה בממשלה ובמערכת הביטחון תמימות דעים לגבי הצורך להגיב על פעולות המסתננים שחדרו לשטח ישראל. הממשלה הסמיכה את הצבא ואישרה כל פעילות מבצעית שבוצעה. מבחינתם של דיין כרמטכ"ל ושרון כמפקד 890, נועדו הצנחנים לביצוע משימות אלו. ואכן מרבית פעולות הגמול, מפעולת קיביה ודרך פעולות עזה, בית המכס, כינרת, חוסאן ופעולת קלקיליה, בוצעו בעיקר ע"י לוחמי הצנחנים שהיו חדורי אמונה בלגיטימיות ובצדקת הדרך של פעולות הגמול.
לפעולות הגמול הייתה השפעה חשובה ביותר על צה"ל בתקופה שבה נוסדו דפוסי פעילותו. החל בשכלול תורת הלחימה של חוליה או כיתה, דרך התארגנות מחלקה ופלוגה וכלה בלחימה של גדוד וחטיבה. בכל הדרגים נרכש ניסיון קרבי, ובעיקר גובשו ערכי לחימה וערכי מורשת חשובים. בסיום תקופת פעולות הגמול גדל בטחונו של צה"ל בכוחו, וחוסנו השתפר למשך שנים רבות.

2. התפתחות ערכי מורשת בסיסיים.

על רקע אופני-הפעולה המיוחדים שהועתקו מיחידה 101, ועל רקע פעולות הגמול הרצופות, החלו להתפתח בצנחנים ערכי מורשת בסיסיים של אחוות לוחמים וגאוות יחידה האופייניים ליחידת עילית. התפתחות זו באה כתוצאה משיטות אימון קשוחות שנועדו לחשל את החייל וללכדו למסגרת קבוצתית. משמעת, יוזמה, מקצועיות ודיווחי אמת הם ערכי מורשת בסיסיים שנוצרו אמנם בצבאות זרים אך התפתחו לדרגה גבוהה יותר בשנות ה- 50 בצנחנים. בדיון המשותף בערכים אלה אנו מבקשים לציין שני היבטים חשובים. א: הקשר שבין מסורת הצנחנים והמסורות שקדמו לה. שכן מסורת הצנחנים חזרה בסופו של דבר למספר מגמות שאפיינו את הפלמ"ח ואת צה"ל בתקופת הקמת המדינה, למרות שגדוד 890 כבר הייתה נטוע במסורת של צה"ל כצבא סדיר. ב: בהטמעת ערכים בסיסיים אלה הושקע מאמץ חינוכי רב. ערך המשמעת בנוסחו המודרני הועתק מהמסורת הבריטית, היוזמה בנוסחה הישראלי מקורה כנראה במסורת "המפקד הפלמ"חניק" העצמאי, ואילו המקצוענות ודיווחי אמת מאפיינות את הקצין בצבא סדיר.

v גאוות יחידה.

חיי הצנחנים במחנה תל נוף היו קשים. החופשות היו מועטות ונדירות ביותר, אימונים מתישים עם שהיות ארוכות בשדה ומסעות ארוכי-טווח. מסע "בחגור פילים", מסע אלונקות ושיטות הענשה קשוחות ובלתי-פורמליות, הביאו לגיבוש חברתי (אחוות לוחמים) ולחישול החייל כלוחם בעל כושר גופני גבוה ויכולת עמידה בלחצים. קורס צניחה היה מכשיר חשוב בטיפוח גאוות יחידה הרואה הישג בעצם הזכות לחבוש את הכומתה האדומה ולענוד את כנפי הצניחה. הזכות לקחת חלק בפעולות קרביות של היחידה היה גורם נוסף מלכד וחשוב. הסנקציה החמורה ביותר הייתה מניעת השתתפות בפעילות מבצעית או העפה מהיחידה. גאוות יחידה מהווה במובנים שונים משענת להיחלצות מקשיים וחיזוק המסייע ודוחף קדימה לאורך שנים. הלוחמים שאבו חלק מכוחם מגאוות היחידה.

v אחוות לוחמים.

הקושי הפיזי והמנטאלי באימונים, חוויות משותפות והסכנות בצניחה ובפעולות גמול, גיבשו את אחוות הלוחמים. סוג ייחודי של חברות המאופיינת בשפת מושגים משותפת, ביטויים מיוחדים שזר לא יבין, מעין קוד סודי משותף. אחוות הלוחמים היא כעין ערבות הדדית, נכס אותו שומרים הצנחנים לכל ימי חייהם, משולב באמירה "פעם צנחן תמיד צנחן". אולי זאת אותה רעות ידועה המוזכרת ב"שיר הרעות" של חיים גורי:  "הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת... אך רעות שכזאת - לא תיתן את לבנו לשכוח...".

v משמעת צבאית

משמעת מבטאת צורת התנהגות צייתנית של חיילים המקיימים סדרת כללים למען מטרה משותפת, לעתים בניגוד לנטייתם הטבעית. אפשר להבדיל בין משמעת עצמית שבה החייל כופה על עצמו את המשמעת, לבין משמעת קבוצתית המשעבדת את רצון היחיד לתועלת הקבוצה. יחידה צבאית כקבוצה, כופה את המשמעת על החייל היחיד בדרכים שונות, כגון שכנוע ענישה או מתן פרס.

נושא המשמעת בצנחנים היה נתון בויכוחים מתמידים בין קצינים יורשי המסורת הבריטית המצדדים בחשיבותה של המשמעת החיצונית לבין אנשי ה- 101 הדוגלים בעליונות המשמעת המבצעית. בשנות ה- 50 העדיפו הצנחנים את המשמעת המבצעית. גינונים צבאיים והקפדה על לבוש ומשמעת של מראה חיצוני נתפסו כטפלים לעומת הדריכות לכוננות קרבית ומשמעת מבצעית (ינוקא, "מקיביה עד המיתלה", ע' 33). מיטיב לתאר זאת מוטה גור מיד לאחר הצטרפותו לגדוד 890: "עד מהרה התברר לי, כי מסדרים, משמעת פורמלית, ניקיון וסדר – כל מה שמאפיין שגרת חיי צבא – היו בגדוד רק תוספת נסבלת, ללא משמעות משל עצמם. המשמעת המבצעית הייתה בראש, מעל ומעבר לכל תכונה צבאית אחרת" (מוטה גור, "פלוגה ד'", ע' 18).

במקביל, התפתחה גם אסכולת מפקדים שטענו כי בצנחנים שהם חלק מצה"ל צריך להיות רק סוג אחד של משמעת – משמעת צבאית – בהתאם לפקודות מטכ"ל. הויכוחים בין המצדדים והשוללים השקפת עולם זו או אחרת נמשכו זמן רב ולעיתים גלשו לאלימות בין צנחנים לבין שוטרי המשטרה הצבאית. למרות שבמטה הכללי מצאו מספר דרכים לפשרה, הויכוח האידיאולוגי על השלכותיה השונות טרם הסתיים. (למשל חבישת כומתה – על הראש או הכתף).

קיום הוראות ופקודות מבצעיות גם הוא סוג של משמעת צבאית אשר לגביה אין-עוררין, הוראות ופקודות קוימו בדרך כלל ככתבן וכלשונן. על אחד המקרים הבודדים של פעולה בניגוד להוראות במלחמת סיני, כותב משה דיין: "כמה מקציני המטה הכללי העירו לי, במורת רוח, שאני נוהג כלפי הצנחנים בסלחנות – על אף שאני יודע שהם תקפו את מעבר המיתלה בניגוד להוראותי ולפעולתם היו תוצאות קטלניות". (דיין, "יומן מערכת סיני", ע' 91).

קרב המיתלה מעביר אותנו לדיון על הקשר שבין משמעת והיצמדות להוראות לבין יוזמת מפקדים בשטח. שהרי יוזמה צבאית באה לעיתים קרובות על חשבון המשמעת. היוזמה לכבוש או לסגת מיעד עלולה להתפרש כהפרת משמעת כפי שמעידה ההיסטוריה של פעולות הגמול וקרב המיתלה בסיני. מבצעים אלה היו רצופים בתלונות חוזרות ונשנות של משה שרת, דוד בן גוריון ואפילו משה דיין עצמו על עודף יוזמה של הצנחנים. אולם, בבואו לסכם סוגיה זו של הקשר בין משמעת מבצעית ויוזמת הצנחנים בקרב המיתלה, אומר הרמטכ"ל דיין: "...האמת היא שאני רואה כבעיה חמורה של הצבא מקרים שבהם יחידות אינן ממלאות את משימותיהן הקרביות – ולא את אלה שבהם יחידות חורגות ופועלות מעבר למה שהוטל עליהן." (דיין, "יומן מערכת סיני", ע' 92).

v יוזמה בקרב

גילוי יוזמה הוא מצב שבו חייל מגיב למצבים שמתפתחים סביבו ונוקט בפעולה או לוקח את הדברים לידיו. חייל בעל רמה גבוהה של בטחון עצמי יגלה לעתים קרובות תושייה מקורית וייטול יוזמת ביצוע לידיו. סביר להניח כי לחייל זה יש גם תכונות טבעיות של מנהיג.

כדי להגביר את הביטחון העצמי שולבו צנחנים בדרג נמוך בפיקוד ובאחריות לביצוע משימות קרביות. כזה היה המקרה של אברהם חלווה, רס"פ פלוגה ד', אשר בשנת 1955, שולב כמפקד כוח של 22 לוחמים בפעולת הגמול בעזה. שיבוץ הדרגים כמפקדי משנה הגביר את ביטחונם העצמי ואת יכולתם להתערב במצבים המחייבים נטילת יוזמה.
ביחידה 101 שרגילה הייתה לפעול בחוליות קטנות המנותקות מבסיסן, היוזמה הייתה בעיקר יוזמת אלתורים אשר חיפתה למעשה על נחיתותם באמצעים ובידע. לימים סיכם מאיר הר ציון את תפיסת ערך היוזמה שהתגבשה ביחידה במילים הבאות: "משימה הייתה משימה, ויעד היה יעד, אך כל אחד היה אחראי לעצמו ולמעשיו. כל אחד יכול היה להיות יוזם וחייב היה ליזום...והכוונה הייתה שכל מפקד יהיה גם יוזם". (הר ציון, "פרקי יומן", ע' 136).

לעומתם, על המפקדים המקצוענים בצנחנים הוטל להיות יוזמי דרכי לחימה התקפיות חדשות, לא מפני שהיו נחותים באמצעים ובכוח אדם, אלא משום שע"י נטילת יוזמה יכולים היו להשיג יתרון הפתעה מול האויב.

נטילת יוזמה של חייל או מפקד זוטר שמפקדו נפגע הייתה נפוצה בצנחנים. לא פעם נשמעה בגדוד האמרה: ".....הוא לקח את האחריות". המטה הכללי העריך יוזמות כאלה ודאג להבהיר את שביעות רצונו מתסמונת "הראש הגדול" שגילו הצנחנים באמצעות חלוקת ציונים לשבח. להמחשת יוזמה אישית ו"ראש הגדול" הנה כמה דוגמאות:

< עיטור העוז הוענק לאבשה אדם על נטילת יוזמה בקרב המיתלה מבצע "קדש". "ביום 30.10.1956 בעת התקפת לילה על אויב, לאחר שנהרגו כל קציני היחידה עליה נמנה, נטל רב"ט אבשלום אדם (אבשה אדמוביץ) את הפיקוד על היחידה והמשיך בביצוע המשימה."

< עיטור העוז הוענק לדוביק תמרי על נטילת יוזמה בפעולת קלקיליה. "ביום ה-10 באוקטובר 1956 שימש סג"ם דב תמרי כמפקד מחלקה בחסימה בשעת פעולת קלקיליה. כשנפגע מפקד הפלוגה נטל לידיו את הפיקוד והצליח להחזיק מעמד בתנאים קשים ביותר."

v מקצועיות.

מקצוען צבאי הוא אדם היודע להפעיל מערכת נבונה ואחראית של שיקולים צבאיים. הידע להפעלת מערכת כזו נרכש בלימוד והתמחות במקצוע צבאי וכוללת מיומנות מעשית, בקיאות וידענות תיאורטית וניסיון ביצועי. ככל שהידע והניסיון הנרכשים רב יותר, כך גבוהה יותר רמת המקצוענות.
בעקבות כישלונות הצבא בתחילת שנות ה- 50 ניסו בן גוריון ודיין להעלות את רמת המקצוענות בצה"ל ולחולל מהפכה בהכשרת חיילים ומפקדים (מילשטיין, "ההיסטוריה של הצנחנים", ע' 139). בשלב ראשון הוחלט לדרוש מקצינים להשלים את השכלתם התיכונית ולאחר מכן להקנות לחלק מהקצינים השכלה גבוהה על חשבון צה"ל ובאופן מיוחד לימודים בטכניון על חשבון השרות הצבאי (משה דיין, "אבני דרך", ע' 147). במקביל, נפתחו קורסים מקצועיים ספציפיים למפקדים ביניהם בית הספר ללוחמה זעירה (קורס קומנדו). ואכן, החדרת ערך המקצוענות על כל היבטיו, הביא לשינוי בהכשרת טירונים, מכי"ם וקצינים, ובעיקר שיפר את תדמיתו של המפקד.

את התפתחות המקצוענות בצנחנים אפשר לבחון גם לאור ההצלחות המבצעיות. בתחילת דרכם של הצנחנים, הפעילות המבצעית בוצעה בעיקר בלילה ובחוליות קטנות. פעילות זו דרשה מהלוחמים ומהמפקדים התמחות מקצועית בנושאים של פיקוד על חוליה, ניווט בלילה ושימוש בנשק קל. עם השנים הפכה הפעילות המבצעית למורכבת יותר ונדרשה יכולת מקצועית של שליטה והנעת פלוגה או גדוד, הפעלת סוגי נשק מגוונים וקריאת מפות קרב. על המפקד הוטל להיות מקצוען בכל האספקטים של חיילות קרבית ובנוסף עליו גם להיות החייל הטוב ביחידתו.

בהקשר זה עשה אריק שרון את אחד הניסיונות המעניינים בצנחנים, כאשר שלח את מפקדי בית ספר לצניחה להתמחות בפיקוד על פלוגות קרביות בגדוד 890 ובגדוד 88. ההכשרה המקצועית הלכה והתפתחה בד בבד עם ההתקדמות הטכנולוגית בצבא, והמפקד נדרש ללמוד, להשתלם ולשלוט במקצועות טכניים ואנושיים מתקדמים. הערכת רמת המקצוענות של מפקדים נבחנה באופן רציף בעזרת הקריטריון של "ביצוע משימה". מפקדים מקצוענים ביצעו משימות שיגרה ואימונים וכן ניהלו פעולות מבצעיות ברמה גבוהה ולאורך תקופה ממושכת.

< מאיר הר ציון התבלט כמפקד מקצועי של הסיירת ביכולת ניווט טופוגרפית מדויקת למרחקים ארוכים.

< אהרון דוידי זכה לקבל את עיטור העוז על יכולתו לשלוט באנשיו ולייצר אש אפקטיבית בעת ובעונה אחת.

< מרסל טוביאס, ניהל במקצועיות ובמשך 6 שנים! את הכשרת הטירונים וזכה להערצת אלפי חניכיו.

< דני מט, רפול, יהודה רשף, ואריה בירו ניהלו במקצועיות ובהצלחה את הכשרת מפקדי הכיתות.

< שלד הפיקוד המקצועי של הצנחנים כלל קצינים רבים בהם מפקדי הפלוגות: סופאפו, צורי שגיא, עובד לדיז'ינסקי, דוד בן עוזיאל (טרזן), אהרון אשל (ארול), מוטה גור, משה פלס (סטמפל), אריק רגב, יצחק בן מנחם (גוליבר), טיבי שפירא, יואב שחם, אלישע שלם, עמי חיות, עמוס נאמן, דוביק תמרי, יוסי יפה, צבי בר ואפרים חירם (פיחוטקה).

v דיווחי אמת.

< "בחודש נובמבר 1955 התחולל קרב על משלטי א-צבח'ה שבו כבשו יחידות צה"ל [צנחנים, נח"ל, גולני, א.ג] את מוצבי האויב, השמידום, שבו שבויים רבים, לקחו שלל של כלי נשק וכרגיל בפעולות גמול – נסוגו עם שחר. היה זה ניצחון צבאי חד וחלק. והנה, להפתעת רבים הפך עם בוקר הניצחון הצבאי של ישראל לניצחון תעמולתי של מצרים. בחגיגיות רבה ביימו המצרים התקפת נגד כבדה על המוצבים הריקים, שפונו כבר ע"י כוחותינו, ובתום התקפת סרק דיווחו לעולם כולו על מאתים הרוגים ישראלים. עיתונאים זרים ונספחים צבאיים הוטסו במטוס מעל איזור הקרב, והגויות המצריות שנשארו מהלילה הקודם הוצגו כגויות של חיילי צה"ל. תוך שעה קלה הופץ השקר בעולם כולו ועשה לו כנפיים עד כדי כך, שאפילו ישראלים ששהו בחו"ל נטו לשעה קלה להאמין בבדיה והוכו בתדהמה.
בינתיים שכח העולם את כל העניין ואולי למד לדעת את האמת, אך בשנתון הממשלה המצרית לשנת 1960, בפרק סקירה היסטורית על יחסי ישראל - ארצות ערב עדיין מופיע סיפור הרמאות במלואו." (בר-און, "רוח הלחימה בקדש", ע' 9).

סא"ל מרדכי בר-און שהיה ראש לשכת הרמטכ"ל בתקופת פעולות הגמול, משווה בין דיווחי השקר של המצרים לדיווחיהם של מפקדי הצנחנים.

< "פעמים רבות הזדמן לי להאזין למערכות הקשר של מפקדי הצנחנים בפעולות הגמול שלנו. תופעה אחת הייתה חוזרת ונשנית תמיד: המפקדים נוהגים היו לדווח בדייקנות קנאית רק על דברים שראו בעיניהם ממש, ומאחר שבגלל המולת הקרב ואפילת הלילה הייתה ראיתם מוגבלת, היו הדוחות הראשונים על הנזקים שנגרמו לאויב, מאכזבים בדלותם. רק עם בוקר התברר שהנזק היה גדול פי כמה מן האומדן הזהיר של ליל הקרב עצמו. בפעולת הגמול על משטרת חאן יונס נהרגו 70 מחיילי האויב, ומרביתו של בנין המשטרה נהרס. אולם, בשעות המאוחרות של ליל הפעולה, דיווח מפקד הפעולה לרמטכ"ל על הריסת אגף אחד בלבד, ועל 7-8 הרוגים מקרב חיילי האויב." (בר-און, "רוח הלחימה בקדש", ע' 10).

לאחר כל פעולה בוצע בצנחנים תחקיר מבצעי והצלבת גרסאות. לכל משתתף בתחקיר מסוג זה היה ברור שיוכל למסור רק סוג אחד של דיווח – דיווח אמת. זאת הייתה המסורת. מפקדי הצנחנים באותה תקופה עשו מאמצים גדולים להקפיד בהדרכת הלוחמים ליושר אישי, אמינות ומהימנות. דיווחי אמת, לטוב ולרע, חיוניים לבניית אמון הדדי בין חיילים ומפקדים. אמון זה הוא מרכיב חשוב בנכונות לבצע מטלות שיש בהן סיכון חיים.

3. התפתחות ערכי מורשת מורכבים

v רוח לחימה.

רוח לחימה הוא ביטוי המעיד על כוונה ונכונות מלאה להיאבק ולהשתתף בלחימה מתוך הכרה אמיתית בצורך להגן על הבית הלאומי. הכרה זו מהווה את המניע הנפשי הבסיסי של הלוחם להזדהות עם מטרת הלחימה.

דבריו הברורים של ראש הממשלה דוד בן גוריון בעקבות הטרור הערבי בתחילת שנות ה- 50, הציתה בלב הלוחמים שלהבת הקרבה. וכך אמר בהתייחסו אל העולים החדשים שהגיעו לארץ: "עלינו להוכיח להם [לעולים החדשים] כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו בהם עוד שפטים; כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאווה, עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא ימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית האחראית לחייהם ולשלומם".

פעולות הגמול שבאו בעקבות הטרור הזה בשנים 1953 - 1956 נרשמו בתודעת החיילים כמלחמת הגנה צודקת ולגיטימית שנכפתה עלינו על ידי אויבנו. הכרה זו בצדקת-המעשה הייתה השלב הראשון בטיפוח רוח הלחימה של הצנחנים

רוח-הלחימה בצנחנים הלכה והתפתחה בהדרגתיות לאחר סיום הטירונות. כאשר הוכרז מצב הכן בבסיס תל נוף, התגלתה תופעה ייחודית של קצינים וחיילים המפסיקים באחת ומרצון את חופשתם, ומגיעים במהירות לבסיס שמא יחמיצו את ההכנות ליציאה לפעולה. בזמן מצב הכן, האווירה בבסיס הייתה מרשימה, פעילות קדחתנית בהכנת רשימות של חוליות וצוותי קרב, התרוצצות קולנית להשלמת ציוד וניסוי כלי נשק בתוך הבסיס. כל אלו יצרו המולה רעשנית בעלת אופי וצביון מיוחדים והרגשה שהחייל מקבל את כל האמצעים משום שזקוקים לו. הרגשה זו נתנה ללוחם תחושת שייכות ושותפות אמיתית.

תחושת שייכות זו הקטינה במידה רבה את מפלס החרדה והורידה את רמת הפחד לקראת מבצע שיש בו סכנת חיים. אמנם החרדה והפחד לא נעלמו אך במקומם החלו להגיח תכונות של אומץ לב ותעוזה. תכונות אלו הם הרכיבים העיקריים ברוח הלחימה ההתקפית.

רוח לחימה התקפית התאפיינה בנכונות ושאיפה להגיע לקרב מגע פנים אל פנים עם האויב. אחת הפעולות החשובות לגיבוש רוח לחימה על ידי קרב מגע הייתה פעולת כיסופים - מבצע עין תחת עין.

< פעילות המוצבים המצריים ברצועת עזה התבטאה ביריות על חיילי צה"ל שעסקו בסיורים לאורך הגבול. כגמול על התקפות אלה הותקף בתאריך 10/07/1954, מוצב צבאי מצרי מבוצר בגדרות, תעלות ושדות מוקשים מול כיסופים. במוצב כ- 50 חיילים בתוך עמדות חפורות. כוח הצנחנים כלל 45 לוחמים ועתודה קטנה. הונחו חסימות בדרכי תגבורת אפשרית. המוצב נכבש ולאויב 10 הרוגים מספר פצועים ושני שבויים. היתר הספיקו לברוח. נלקח שלל של נשק קל ובינוני. אבדותינו הרוג וחמישה פצועים. אריק שרון פיקד על המבצע שבו השתתפו 4 כוחות בגודל מחלקה בפיקודם של מאיר הר ציון, אלי גוזני, סעדיה אלקיים (סופפו) ועמיקם רחלין. מרסל טוביאס ואפרים מרכוס פיקדו על החסימות. אריק נפצע ברגלו ולאחר הפעולה הועלה בדרגה לסגן אלוף. בפעולה זו הופעלה לראשונה שיטת לחימה ביעדים מבוצרים והיא שימשה דוגמה להסתערות מול אש תוך חתירה לקרב מגע בתוך תעלות חפורות.

דוגמה נוספת לרוח לחימה התקפית התרחשה בפעולת כינרת כאשר מאיר הר ציון פרץ עם פלוגתו למוצב המרכזי בכורסי, וזכה לקבל על כך את עיטור העוז. וכך מתאר מאיר את הפריצה:

< "התגלינו. אנחנו ממש בתוך המוצב. קדימה ! להמשיך לחתוך את הגדר. לחתוך מהר, מהר ! החיפוי אש !! הבזוקה רועמת, מטח תת מקלעים מכסה על תקתוק המספרים החותכים, הגדר נכנעת להם. נפרץ! לוחש יהודה ומקפל את המספרים. "קדימה, להסתער !" אנחנו מזנקים פנימה. אש נשלחת לעברנו מהבניין. החוליות מתפזרות ורצות במהירות, כל אחת למקום שנקבע מראש. "איתן, ימינה, לתעלה!" אני שואג. "אלישע עבור את הבניין, עבור אותו מהר !".
מהירות. עליה בנוי הכל. אנחנו פועלים נגד כוח עדיף. הפתרון – הפתעה, מהירות. אנו נצמדים לקיר הבניין. המנורה מאירה את הדמויות הרוחשות בתוכו. יוסי מטיל מטען הרועם ומכסה את הכל בעשן שחור. אנחנו ממטירים אש. הבניין משתתק." (הר ציון, "פרקי יומן", ע' 206).

השאיפה להגיע לקרב נעשתה לאחד מיסודותיה של רוח הלחימה בצנחנים. מסורת זו של רוח לחימה התקפית יצרה את ההשראה לרוח לחימה של צה"ל בכלל. המודל של קצין צנחנים השואף להגיע ללחימה, הפך להיות דגם לחיקוי עבור צה"ל כולו.

v "אָחֲרַי" – המפקד בראש הכוח.

< "ביום ה-28 בפברואר 1955, בקרב עזה, פיקד סרן סעדיה אלקיים (סופאפו) ז"ל, על חלק מהכוחות. הוא פרץ בראש חייליו, כבש מחנה צבאי מצרי מוגן והמשיך בראש החוליה הפורצת למחנה שני. התנגדות האויב הייתה נמרצת. סרן סעדיה אלקיים ז"ל הסתער והתקדם בראש אנשיו, גלוי לאש האויב, עד נפילתו. התנהגותו הנועזת בקרב והסתערותו ללא חת, הדביקה ברוחה את חייליו אשר המשיכו בקרב, התגברו על האויב וכבשו את המחנה". על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

האמרה "פרץ בראש חייליו" היא תוצאה של חינוך המפקדים להימצא בראש הכוח בשעת קרב. השקפה חינוכית ומעשית זו באה לביטוי במושג – אָחֲרַי – המבטא את עיקרון ההובלה לפני המחנה. "אָחֲרַי" יאמר המפקד בשגרת המחנה, באימונים ובקרב. מושג זה הפך בשנות ה- 50 לערך-יסוד במורשת הצנחנים.

הרעיון עצמו לא היה חדש. בתנ"ך מצאנו עדויות למכביר על קציני צבא ההולכים בראש המחנה ונצטט כאן דוגמה מתוך המרדף של ברק בן אבינעם ודבורה הנביאה אחרי סיסרא, שר צבאו של יבין מלך כנען:

< " וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו." (שופטים, ד', יד').

וכך נאמר על אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא אשר נלחם בראש בני ישראל במלחמתם נגד מואב:

< "וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָהָר, וְהוּא לִפְנֵיהֶם.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי, .... וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן ....". (שופטים ג' כז')

לפי מסורת הצבא הבריטי היה על הקצין לעמוד בראש חייליו ולשמש להם מופת בהתנהגותו השקולה והקרה, כפי שנהג, "הידיד" הגנרל אורד צ'ארלס וינגייט, את פלוגות הלילה, כשהוא תמיד ראשון. דוגמאות רבות לעקרון ההובלה מלפנים מצויות גם במורשת המחתרות, הפלמ"ח וצה"ל במלחמת העצמאות, שבהן המפקדים נהגו להסתער ראשונים באומץ לב ולסגת אחרונים תוך ארגון הכוחות. אולם, במסורות אלה "הובלה לפני המחנה" הייתה רק חלק מתפקידו של הקצין בפיקוח על חייליו. הצנחנים, ביוזמתם של משה דיין ואריק שרון קשרו למושג הזה הילה, הפכו אותו למונח חשוב בחינוך קצינים למנהיגות נכונה, ונתנו לביטוי " אָחֲרַי " משמעות חדשה. כדי להקנות ולהחדיר את המושג בשדרות הפיקוד, ננקטו צעדים רבים וניתנו הסברים מפורטים בכל הרמות. נביא כאן כמה דוגמאות מתחום המשמעת, הטקטיקה הצבאית והפסיכולוגיה.

< מתוך דברים שאמר משה דיין בסיום קורס קצינות: ".....לפני ימים מספר המלצתי לפני ועדה צבאית לבטל חוזה של קצין משרות הקבע בצה"ל. עשיתי זאת משום שמצאתי כי הקצין לא מילא את תפקידו. הוא הורה לחייל לעלות ולנהוג במכונית שלנו אשר נמצאה על גבול רצועת עזה, בשטח שהותקף ע"י המצרים, ואילו הוא עצמו שכב מאחורי מחסה ומשם נתן פקודותיו. ...עם כל הסכנה הכרוכה בדבר, חייב היה להתקדם עם חייליו, לעלות על המכונית ולהסתכן איתם ולא להימצא בעורפם. אין מפקדי צה"ל שולחים את חייליהם לקרב. הם מנהיגים את יחידותיהם כאשר הם הולכים בראשם." (דיין, "אבני דרך", ע' 145).

< הסבר הגיוני לחשיבות הערך - אָחֲרַי - ניתן ע"י אריק שרון בראיון ראשון שערך עם מוטה גור כאשר היה מועמד לפקד על פלוגה ד': "בפעולות הגמול.....שההכרעה בהם הושגה בקרב פנים-אל-פנים, חייבים היו כל המפקדים להימצא בראש כוחותיהם. לא היה טעם להישארותם בעמדה, שממנה ניתן לתאם את הכוחות. הכרח היה שיפעלו אישית, מהר, ובנקודה קדמית ככל האפשר. במבצעים כאלה נדרשה לא מנהיגות של אוחז במושכות אלא של מושך את הסוס אחריו." (גור, "פלוגה ד'", ע' 19).

< מותו של גוליבר בפעולת הגמול בכינרת ביום 11.12.1954. "פלוגה ד' בפיקודו של גוליבר (יצחק בן מנחם) נכנסה לנחתות בשעה 17:15 ושטה לכיוון מזרח הכינרת. גוליבר הוביל את שיירת הנחתות אל שטח הנחיתה. הסורים לא הבחינו בה. אחרי שירדו הלוחמים אל החוף הוביל אותם גוליבר ישר לכפר עקב, אף שלא סייר באזור לפני כן. בגלל כדור שפלט חייל מן הכוח של מאיר הר ציון ליד עקיב, הוקדמה שעת השין בחמש דקות ליד. הכוח של גוליבר היה במרחק מטרים ספורים מהכפר. ערבי יצא מאחד הבתים הקיצוניים, החזיק בידו פנס-כיס דולק ושאל: "מין הדא?" גוליבר ששמע את הדי היריות וקולות הנפץ ממוצבי כורסי, צעק: " אָחֲרַי " והכוח הסתער על הכפר. מטחי יריות נורו לשני הכיוונים. רימון יחיד נזרק מהכפר, חלף בין רגלי הלוחמים במדרון והתפוצץ ליד גוליבר. "טיבי! תפוס פיקוד! תאמרו לטיבי שיקבל את הפיקוד!" צעק גוליבר לפני מותו. בפיקודו של טיבי השלימה הפלוגה את כיבוש מוצב עקיב. בשעה 22.15 הסתיים הקרב. בחצות פוצצו הלוחמים את הכפר." (מילשטיין, "ההסטוריה של הצנחנים", ע' 371)

< תפקיד נוסף של קריאת המפקד " אָחֲרַי " היא בהסחת דעתו של החייל מין הפחד הטבעי לחייו בשדה הקרב. "בעת הקרב אנו נתקלים במצבים בהם אין ברירה ותחת אש חזקה יש לקום ולהסתער. באותו שלב כאשר הנך מעריך את המצב, אתה יודע שאם תתרומם ותתחיל בהסתערות, אתה עלול להיהרג או להיפצע בשלב ראשון, אך יחד עם זאת אתה יודע שרק בצורה זו ניתן להניע את הלוחמים ולסיים את מלאכתך, וזה מביא אותך לידי החלטה לצעוק לעבר החיילים: "אחרי – הסתער!" וכך, הנך רץ קדימה וגורף אחריך את כל לוחמיך....אתה נלחם נגד ההיגיון, מתרומם ומחדיר את האומץ בחייליך תוך כדי האפשרות כי תיהרג." (ינוקא, "מקיביה עד המיתלה", ע' 73).

הפקודה "אחרי הסתער" מייצגת לפי דברים אלה תפיסה עליונה של דוגמא אישית בנכונותו של המפקד לסכן בראש ובראשונה את חייו שלו, בטרם יסכן את חיי חייליו. יש הממליצים שעל המפקד לקחת רק חלק מוגבל בלחימה כדי שיהא פנוי לחשיבה וקבלת החלטות ואין עליו להיחשף יתר על המידה לסכנה על מנת שהיחידה לא תאבד את מפקדה. שיקולים אלה נדחים על ידי תפיסת " אָחֲרַי " כשיקולים שאינם ממין העניין. הבעיה העיקרית בשדה הקרב היא בעיית הפחד, כפי שהראה ינוקא. ועל כן, היעילות הרבה ביותר של המפקד בקרב תושג על ידי דוגמתו האישית, המסייעת לחייליו להתגבר על הפחד ולבצע את משימתם. מאזן הרווח וההפסד של יישום תפיסה זו בצנחנים תחילה ולאחר מכן בצה"ל כולו, הוכיחה לדעת רבים כי חלק ניכר מההישגים הצבאיים של צה"ל הושגו בזכות הקריאה "אחרי". מאידך המחיר היה יקר - שיעור אבידות הקצינים בין אבידות הצנחנים הוא גבוה במיוחד. (פופר ורונן, "על מנהיגות", ע' 95).

v דבקות בביצוע משימה.

בראשית שנת 1953 ראה משה דיין בכישלונות פעולות הגמול שביצעו הצנחנים, ביטוי לחוסר דבקותם של המפקדים במשימה. כדי לשפר מצב זה, הוקמה יחידה 101 אשר ביחד עם הדור החדש של הצנחנים אמורים היו לשמש תשובה חינוכית לבעיה זו. דיין גם הגדיר וקבע נורמות לדבקות במשימה. הוא הודיע לסגל הפיקודים:

"להבא, אם יאמר מפקד יחידה שלא ביצע משימה שהוטלה עליו מפני שלא יכול להתגבר על כוחות האויב – הסברו זה לא יתקבל, אלא אם כן נפגעו 50 אחוז מאנשיו....ברור לכל המפקדים שאם לא יבצעו מה שיוטל עליהם יעמדו בחקירה מדוקדקת. ואם לא יניחו את דעתי – יתנו את הדין." (דיין, "אבני דרך", ע' 113).

בהגדרה זו של עקרון הדבקות במשימה קובע דיין את הגבול העליון של ציות לפקודה ומטיל על המפקד אחריות אישית לביצוע המשימה. התוויות אלו תורגמו בצנחנים לסיסמה הידועה: ["אי אפשר, אינני יכול – מונחים אלה אינם קיימים במילון הצנחן"].

מפקדי הצנחנים חינכו את עצמם ואת הלוחמים בגדוד, שבשעת ביצוע משימה קשה חייבים להתעקש ולגלות כוח רצון, להתמיד בביצוע ולא להתייאש, ובעיקר להיות מוכן להשלים את המשימה ולו במחיר היקר ביותר – החיים.

מאיר הר ציון מיטיב לתאר את הרגשתו בדרכו לדבוק במשימה בפעולת עזון: "השעה 12:45 אחר חצות, זה שש שעות שאנו צועדים כך ללא דרך, כשעצבינו מתוחים ודרוכים לקראת כל אויב נעלם. עייפות ואדישות משתלטים עלינו, אנו מיוגעים, בגדינו רטובים, כוח הרצון הולך ושוקע והמשימה עוד מאיתנו והלאה. הרגשת יאוש מתחילה להשתלט. לא נוכל. .....אני מהרהר רגע, מין עקשנות מוזרה משתלטת עלי, עקשנות לא הגיונית, לא מציאותית כאילו. אסור לנו לחזור. אסור!" (הר ציון, "פרקי יומן", ע' 191).

ארבע פעולות של הצנחנים, מדגימות דרגה עליונה של התמדה, עקשנות, וכוח רצון, וממחישות יותר מכל את העיקרון של דבקות במשימה, ערך שהפך לנכס צאן-ברזל של צה"ל:

< פעולת חברון אשר בוצעה ע"י יחידה 101 (נקראה גם מבצע כפפות משי). בפעולה זו יצאו חיילי יחידה 101 ביום 21/12/1953, מנתיב הל"ה לפשיטה וחדירת עומק עד לפרברי חברון ולבסיס הלגיון ליד תרקומיה. בלילה קר ורטוב עם שלג בהרים, מוביל מאיר הר ציון חולית לוחמים ללא סיוע רפואי של רופא או חובש, ללא ציוד ומכשירי קשר וללא אפשרות חילוץ ופינוי מהיר מהשטח. הלוחמים צועדים דרך הכפר חלחול עד למבואות חברון ומזהים את הבית המבוקש. בית אחד פוצץ, נפגעו מספר חיילים מהמשמר הלאומי הירדני ומפקדם נהרג. אריק שליין מוביל באותה עת חוליה אחרת לפשיטה על מחנה צבאי ליד תרקומיה. הפשיטה לחברון, נחשבה לאחת הפעולות הנועזות ביותר של ה- 101. החוליה של הר ציון צעדה בלילה זה 42 ק"מ.

< הפשיטה על מחנה הצבא הירדני בעזון (נקראה גם מבצע ברוך). בעקבות רצח החקלאי בפרברי רעננה, יצא כוח צנחנים בתאריך 29.6.1954 בפיקודם של אהרון דוידי ומאיר הר ציון לפשיטה על מחנה צבאי של הלגיון הירדני ליד הכפר עזון. עם רדת החשיכה יצאו הלוחמים מקיבוץ אייל. מצפון לקלקיליה נתקלו בסיור של חיילים ירדניים. במכת אש הבריחו הלוחמים את הסיור והמשיכו בדרכם. ערבי שנקלע לדרכם וסיכן את הפעולה, נהרג בדקירות סכין. הלוחמים ממשיכים ולפתע שוב נתקלים בסיור ירדני ממונע. השעה מאוחרת (00:45) והלוחמים מתלבטים אם להמשיך במשימה או לחזור ולהגיע עם עלות השחר. מחליטים להמשיך. בשעה 01:30 מגיעים למחנה. בקרב שהיה בתוך המחנה נהרגו כמה חיילים ירדניים. יצחק ג'יבלי נפצע קשה. מאיר הר ציון ויורם נהרי החלו לשאת אותו על גבם אך נסיגתם התעכבה והיה חשש כבד שכל הכוח יתגלה ויותקף ע"י תגבורות ירדניות שהחלו להגיע. דוידי והר ציון קיבלו החלטה גורלית להשאיר את ג'יבלי בשטח כדי להספיק ולהגיע לגבול. לאחר מסע של כ- 30 ק"מ [הלוך וחזור] הגיעו הלוחמים בשעות הבוקר לקיבוץ אייל. יצחק ג'יבלי נשבה, הועבר לבית חולים ואח"כ לבית סוהר בזרקא. האירוע הישרה אווירה קשה בצנחנים אשר החליטו ללכוד חיילים ירדניים כדי לפדות את ג'יבלי.

< פעולת כונתילה (נקראה גם מבצע אגד). בעקבות חדירת הצבא המצרי לאזור ניצנה, כיבוש המוצב שלנו ליד בארותיים, הריגת חייל צה"ל ושביית שני חיילים נוספים, יצאו הצנחנים ביום 27.10.1955 לפעולת גמול. הייתה זאת פעולה ראשונה בעומק מצרים (כ- 20 קילומטר) במטרה לכבוש את מצודת כונתילה (מול נחל פיראן) ולקחת שבויים רבים ככל האפשר, נשק ומסמכים צבאיים. במבצע השתתפו כוחות בפיקודם של: מאיר הר ציון, רפול, מוסה עפרון, חיים נדל, טיבי שפירא.
מבחינה צבאית הפעולה הייתה דוגמא ושיא של כוח רצון ודבקות במשימה. כ- 15 ק"מ לפני היעד, נתקל הכוח במכשול ובואדי בלתי עביר. לפי התכנית היו צריכים לנסוע ברכב עד ליעד. בדרך כלל אם נתקלים במכשול כזה הפעולה מתבטלת. המפקד מחליט שהכוחות לא יוכלו לעבור 15 ק"מ ברגל, לבצע את הפעולה, ולחזור אותו מרחק לפני שיאיר הבוקר. אולם הם עשו זאת. ירדו מן המכוניות הלכו והגיעו למצודה ובקרב שנמשך כ- 20 דקות כבשו את המצודה, הצליחו לשבות 30 חיילים מצרים וחזרו ברגל 15 ק"מ לפני עלות השחר.

< קרב המיתלה במלחמת סיני - מבצע קדש
ביום 31.10.1956 בעיצומו של קרב המיתלה במלחמת סיני, מחליט המג"ד דוידי לשלוח מתנדב בג'יפ אשר ינוע במייצר וימשוך אליו אש על מנת לזהות את עמדות האויב. נהגו, יהודה קן דרור מתנדב למשימה, ומבצע אותה בדבקות מול אש מק"בים, מקלעים, רובים, בזוקות ו-ררנ"טים, שנורתה עליו לאור היום וממרחק קצר. יהודה קן דרור השלים את משימתו, אך נפצע קשה, והצליח לחזור בזחילה אל כוחותינו. כעבור כחודשיים נפטר מפצעיו. על מעשה זה העניק לו שר הביטחון את עיטור הגבורה.

v אין משאירים נפגע בשטח.

הכשרת הלוחמים בקבוצות וחינוך מוקפד לעבודת צוות, יצרה מצב של מחויבות הפרט לצוות ואחריות הצוות כלפי הפרט. אצל הלוחמים נוצרה ערבות הדדית הקשורה ברגשות עמוקים של אחריות והזדהות רגשית. ערבות הדדית זו היא כנראה אחד הביטויים של אחוות לוחמים. זאת היא דרך חיים שיש לה ביטויים וגילויים רבים, אך לא כאן המקום לדון בהם.

רמת המחויבות והאחריות ההדדית הלכה והתעצמה ככל שהצוות היה ותיק יותר, ונותרה בליבם של הלוחמים למשך שנים רבות גם לאחר שחרורם מהשרות הצבאי. בצנחנים התגלו מספר ערכים ייחודיים של ערבות הדדית המאופיינים בנאמנות ונכונות להזדהות ולהתמודד עם אסונו של הפרט. ערכים כגון: הושטת תמיכה וסעד לחברים פצועים, לאלמנות ויתומים של נופלים ודאגה לחבר שבוי או חבר בצרה אחרת. בערכים אלה יש לדון באריכות ובאופן נפרד. כאן ברצוננו להביא דוגמה לערך "אין משאירים נפגע בשטח" המסמל את הערבות ההדדית המוגשמת תוך מאמץ גופני עליון וסכנת חיים. ערך זה נוצר בצנחנים בעקבות ההלם שפקד את הלוחמים בגדוד לאחר פעולת הגמול בעזון:

< הפשיטה על מחנה הצבא הירדני בעזון (נקראה גם מבצע ברוך). בעקבות רצח החקלאי בפרברי רעננה, יצא כוח צנחנים בתאריך 29.6.1954 בפיקודם של אהרון דוידי ומאיר הר ציון לפשיטה על מחנה צבאי של הלגיון הירדני ליד הכפר עזון.
"בעת הקרב נפצע יצחק ג'יבלי בכדורי הירדנים. דוידי נאלץ ליטול את אחת ההכרעות הקשות בחייו – להשאיר את ג'יבלי בשטח אויב. אך ברירה לא הייתה בידו. הגבול היה עוד רחוק [ כ- 15 ק"מ, א.ג.]. תגבורות הלגיון זרמו כדי לחסום דרכם. רק בריצה יכלו להגיע לשטח ישראל לפני עלות השחר. ביקש ג'יבלי מחבריו רימון יד, דוידי סרב. חשש שמא יפוצץ ג'יבלי את עצמו יחד עם הירדנים. נשק על מצחו והסתלק. למחנה חזרו עגומים ומדוכאים, גם על שהשאירו פצוע בשטח וגם מפני שהיה זה ג'יבלי, החבר המסור והנועז שלא מכבר הציל חייהם של מאיר ואריק שרון בעת היתקלות בלב שטח ירדן.
ג'יבלי היה הפצוע הראשון, אך גם האחרון, שהשאירו הצנחנים בשדה הקרב." (בר זוהר והבר, "הצנחנים", ע' 88).

< חודש פברואר 1955. פעולת עזה. עוזי עילם קצין ומפקד בקורס מכי"ם, נפצע בפריצה למחנה אך מיישם את הפקודה הבלתי כתובה "אין משאירים נפגע בשטח".
".....היו לנו מעל 20 נפגעים. ארגנתי מיד כוח חוד לאבטחת הנסיגה שכלל מספר לוחמים מהכוח שלי שיכלו ללכת, לקחנו שתי אלונקות עם פצועים והתחלנו ללכת את כל הדרך חזרה, סיפור הפינוי והנסיגה הוא סיפור בפני עצמו... היינו צריכים לחכות שיסתיימו צרורות המקלעים מהמוצבים כדי שנוכל לנוע מבלי להיפגע.
לאחר שעברתי את הואדי הגדול והייתי בדרך אל הגבול, נאמר לי שפצוע קשה נשאר מאחור. הלכתי את כל הדרך חזרה, ירדתי שוב אל הואדי ולקחתי את הפצוע רס"ן מיכאל קרטן העמסתי אותו על גבי והבאתי אותו לשטח הכינוס, לא ידעתי אם הוא חי או מת. אחרי שהבאתי אותו, וידאתי שכל האנשים שלי נמצאים במקום, וכל מי שצריך מקבל טיפול רפואי.  רק לאחר מכן הלכתי בעצמי אל האמבולנס (היחיד שהיה לנו), והראיתי את ידי המרוסקת לרופא הגדודי ד"ר שלמה שיבולת. הד"ר ראה את היד ופקד עלי - ישר ומהר לבית-חולים". (ע. עילם, מתוך עדות אישית).

< חודש אוגוסט 1956. צוות של 12 לוחמים יוצא לפעולת קסיימה – מבצע קורנס, כ- 20 ק"מ בתוך שטח מצריים. מספר יאיר לין על המאמץ הגופני הקשה והמפרך שהיה כרוך בפינוי נפגע מהשטח.
"פרצנו לתוך המחנה, כשיורים עלינו מנשק אוטומטי ונשק קל מכל עבר. המחנה, שהיה אמור להיות מלא חיילים, היה כמעט ריק. התקדמנו לכיוון המתקן הצבאי, תוך חיפוש ואיתור חיילי אויב וחיסולם, כשאש האויב ממשיכה לכיווננו. תוך כדי התקדמות נפגע אחד הלוחמים (רס"פ מזעקי) ע"י כדור בירך. מאחר והשעה הייתה מאוחרת, ניתנה הוראה לחזור לשטח הכינוס. התחלנו לחזור את כל הדרך חזרה לכיוון הגבול כשאנו נושאים את הפצוע על האלונקה. היה ברור לנו שנצטרך לשאת את הפצוע על אלונקה 20 קילומטר !!." (י. לין, מתוך עדות אישית).

< חודש אוקטובר 1956. התנדבות לחילוץ נפגעים תוך סכנת חיים ודאית.
ביום 31.10.1956 בעיצומו של קרב המיתלה במלחמת סיני, מחליט המג"ד דוידי לשלוח זחל-משורין (זחל"מ) לתוך המיצר על מנת למשוך אש כדי לזהות עמדות אויב וכן לחלץ פצועים שהיו ליד הדרך באזור המצוק. למשימה זו התנדב סג"מ דן זיו שהיה מפקד מחלקה בפלוגה א' (פלוגה בפיקודו של עובד לדיז'ינסקי). לזחל"מ של דן זיו צורפו כמה לוחמים ממחלקתו, וכאשר החלו בנסיעה דרך המיצר נפתחה עליהם אש כבדה של מק"בים, מקלעים, בזוקות וררנ"טים, מטווח 50 מטר. למרות האש, המשימה בוצעה במלואה ודן העביר לדוידי דיווח מדויק על מיקום עמדות האויב וכן חילץ תחת אש כבדה חמישה פצועים. על מעשה זה העניק לו שר הביטחון את עיטור הגבורה.

v הסתערות מול אש.

אחד הערכים המובהקים של רוח-לחימה שהנחילו הצנחנים הוא ערך המורשת "הסתערות מול-אש". ערך זה מבטא את הרמה הגבוהה ביותר של חיילוּת אליה אפשר להגיע. זו היא פסגת ההכשרה הקרבית שהתגבשה בצנחנים. מעיד על כך מוטה גור לאחר שיחה עם אריק שרון: "בסולם הערכים הקרביים של אריק הייתה ההסתערות השלב העליון. החסימה, האבטחה והעתודה חשובים גם הם, אך ההסתערות מעל לכל" (גור, "פלוגה ד'", ע' 19).

להסתער מול-אש הרי זה מנוגד לדחף טבעי בסיסי - הפחד האינסטינקטיבי האנושי של כל אדם. על כן הכשרת הלוחמים להתגברות ולשליטה בפחד ובחרדה, התמקדה בהגברת בטחונו העצמי של החייל ובאמונתו לנצח. הכשרה זו נמשכה בהתמדה תקופה ממושכת שלב אחר שלב. התהליך התבסס על שיטות אימון קשוחות ותובעניות שפותחו בצנחנים במסגרת נורמות של ערכי לחימה בסיסיים. במסגרת זו, שהייתה עמוסה בסיפורי גבורה ומורשת, הוכשרו הטירונים ואחר כך הלוחמים הצעירים.

ואלה שלבי ההכשרה:

· כבר בטירונות הופעלו על הצנחנים חוקי משמעת קפדניים, בהדרגה הועלה כושרם הגופני והושם דגש על השתלבותו של הפרט בקבוצה כדי לטפח עבודת צוות.

· החיילים החלו באימונים ייעודיים שכללו הסתערויות במסגרת כיתה, מחלקה ופלוגה. האימונים העניקו ללוחם הבודד ביטחון ביכולתו האישית, גיבשו את הקבוצה והקנו לה תחושת שותפות והשגיות.

· קורס צניחה היה אחד השלבים החשובים ליצירת גאוות יחידה ופיתוח ביטחון עצמי כמכשיר לטיפול בהפחתת רמות החרדה והורדת דרגת הפחד של הלוחם הבודד.

· שלב הפעולות ההתקפיות מעבר לגבול העניק ללוחמים הזדמנות לבחון את התנהגותם ותגובתם הנפשית במצבי לחץ תחת אש. פעולות אלה תרמו לגיבוש החוסן הנפשי ופיתחו את סגולות אומץ-הלב וההעזה.

בכל שלב למדו הצנחנים וקיבלו רעיונות כיצד לשלוט במצבי חרדה ומה הם הדרכים להתגבר על פחד טבעי. שלבים אלו חישלו את מרבית הלוחמים, ובנו צוותים מגובשים. התוצאה הישירה של הכשרת הצנחנים הייתה כמות העיטורים שהוענקו להם בעשור הראשון: עיטורי גבורה, עיטורי עוז ועיטורים נוספים. מתוך הדוגמאות של – הסתערות מול אש - שיובאו כאן, ניתן ללמוד על איכות המפקדים והלוחמים, על חוסנם הנפשי ורוח הלחימה ששררה ביחידה.

בקרב על מעבר המיתלה במלחמת סיני היה צורך לטהר את עמדות המצרים לאורך המעבר. בחוליית החוד לטיהור עמדות בפיקודו של מפקד הפלוגה – עובד לדיז'ינסקי היו 2 לוחמים נוספים, סגן מפקד הפלוגה חיים מצליח והרס"פ מוני מרוז. להלן קטע מתוך עדותו של מוני מרוז – רס"פ פלוגה א' על חלקו בקרב המיתלה.

< "סגן מפקד הפלוגה – חיים מצליח נהרג. בשלב זה נותרנו עובד ואנוכי זוחלים על גחונינו לעבר בונקר הבטון המבוצר בקדמת הואדי ממנו נורתה עלינו אש תופת. כשהגענו למרחק של עשרה או עשרים מטרים מהבונקר, זחלתי ועקפתי את עובד. הודעתי לו שאני עובר קדימה. לא נותר זמן לויכוחים. זחלתי במהירות והגעתי ממש מתחת לחריץ הירי שנמתח לאורך הבונקר. בעודי שולף רימון על מנת לשלשלו אל פתח הבונקר, שמעתי את עובד שזיהה אף הוא את הבונקר צועק אלי "מוני..., אני זורק רימון". את השניות האלה לא ניתן לעולם לשכוח. צעקתי אליו חזרה "אל תזרוק אני נמצא מתחת לבונקר" ( או משהו דומה לזה) אבל זה היה מאוחר מדי. שמעתי את נקישת הרימון מעל ראשי כשהוא נתקל בבטון של הבונקר וחוזר בחזרה במדרון אל שולחו. הרימון התפוצץ בקול נפץ אדיר, ולאורו ראיתי את עובד לדיז'ינסקי נפגע. מה שלא ידעתי, אלא רק בתום הקרב, שבנפלו כיסה עובד בגופו את יגאל גרבר (פפה) שנקלע למקום וניצל רק הודות לתושייתו של עובד אשר רגע לפני מותו אזר את כוחותיו האחרונים כדי להציל את יגאל.
ביודעי שעובד וחיים מצליח אינם בין החיים, שחררתי את ניצרת הרימון שהיה בידי ושלשלתי אותו לחריץ הירי של הבונקר. בהישמע קול הנפץ פרצתי אל פתח הבונקר תוך כדי ירי מתת-מקלע עוזי. רוקנתי מחסנית שלמה בירי לימין ולשמאל ואחר כך משמאל לימין. הייתי בטוח שלאחר מנה כזאת אף אחד בתוך הבונקר אינו יכול להישאר בחיים. הדלקתי את הפנס שהיה ברשותי, ומתוך האבק שפרח בתוך הבונקר הבחנתי להפתעתי במספר חיילים המומים אולי גם פצועים שהסתירו את עיניהם מפאת האור המסנוור מפנסי. החלפתי מחסנית ואחד אחרי השני גאלתי אותם מייסוריהם. ספרתי אותם. הם היו שמונה. בנוסף היו כמספר הזה מקלעים כבדים שהסבו לנו אבדות ונפגעים במשך כל היום שחלף. גררתי את ההרוגים מתוך הבונקר והשלכתי אותם ממרומי המצוק למעמקי הואדי."

< בפעולת כונתילה, פרץ רב"ט אמנון אבוקאי ז"ל נוכח אש חזקה, לאחת מעמדות האויב. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

< עיטור העוז הוענק באותה פעולה לסרן רפאל איתן אשר הסתער בראש אנשיו, תוך טיפוס על צוק נישא ותלול מול אש האויב.

< סרן סעדיה אלקיים (סופפו) ז"ל הסתער והתקדם בראש אנשיו, גלוי לאש האויב בפעולת עזה. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

< בפעולת א-צ'בחה הסתער טוראי יצחק בבסקי בראש כיתתו, תוך ירייה במקלע, מול עמדת אויב שהתמידה באש כבדה. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

< עיטור העוז הוענק לרס"ן אהרון דוידי, אשר במבצע חץ שחור בעזה פרץ חשוף לאש האויב, ארגן את הכוחות והמשיך בהסתערות עד לחיסול התנגדות האויב.

< סג"מ עובד לדיז'ינסקי ז"ל הסתער עם יחידתו על אחד המוצבים בפעולת כינרת. בהיתקלו בגדר אשר לא פוצצה, עבר בזחילה מתחת לגדר, ופרץ למוצב לנוכח אש האויב. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

< עיטור הגבורה הוענק לטור' יעקב מזרחי ז"ל אשר גילה אומץ לב וגבורה עילאית מול פני האויב בפעולת כונתילה.

< סגן חיים מצליח ז"ל השתתף בהתקפת לילה על עמדות האויב במיתלה. הוא הוביל את אנשיו להתקפה ונהרג בקרב פנים-אל-פנים ליד עמדת אויב. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

< בקרב על משלט א-צ'בחה שימש סג"מ ישי צימרמן כמפקד יחידת משנה שהסתערה על עמדות מוצב הפיקוד של האויב ותוך כדי אש כבדה טיהרה את העמדות והמוצב. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.

< עיטור הגבורה הוענק לסגן פנחס נוי (ניידיק) אשר הסתער על עמדת האויב בפעולת קלקיליה, קפץ אל התעלה ובקרב פנים-אל-פנים הרג תשעה מחיילי האויב.