הסתננות לסלע האדום שבירדן היתה פסגת המאוויים של צעירי ישראל בשנות החמישים. יותר מיופיו של המקום, משכו אותם ההרפתקה, הסיכון וההילה. הבמאי אקל סיון כינס לסרט תיעודי חדש מטיילים שחזרו בחיים, בני משפחה של מטיילים שנרצחו בדרך, חבר'ה שכמעט נסעו, צמד שריענן את המסורת בהתגנבות לנחל ארנון דווקא – ואפילו הסכמה נדירה של מאיר הר-ציון להצטלם.

כבר בנעוריו במשק עין-חרוד היה מאיר הר-ציון מהמתבודדים. "אחוזה", הוא קרא לפינת החי שבה בילה שעות בחופשותיו מהצבא. יד הגורל מיקמה את אחוזתו מול חדרה של חברת המשק רחל סבוראי, פלמ"חניקית בעבר, ממשתתפי "ליל הגשרים". היא היתה אז בת 27, "הר" – כפי שכונה מאיר הר-ציון – רק בן 19. אלא שהיא כמותו אהבה חיות, ונהגה לקפוץ לפינת החי של המתבודד הצעיר.
אגב כך התגלה להם מכנה משותף נוסף. שניהם היו משוגעים על טיולים. כשסבוראי שמעה מהר-ציון על טיול נועז שעשה מרמת-רחל לעין-גדי דרך שטח ירדני, והבטחה שביום מן הימים יוליך שם צבא, העזה להעלות משאלה שקיננה בה זה מכבר. "מה דעתך על פטרה?" שאלה את הר-ציון. "טוב, כן", השיב בשפתו הלקונית.
הם יצאו לדרך באחד במאי 1953, וכך נולד מיתוס פטרה. 15 יצאו בעקבותיהם בשנים הבאות אל האתר הנבטי המרהיב בירדן, רק שלושה חזרו בחיים.
'"לראות את פטרה ולחיות'. כך נקרא סרטו התיעודי של אקל (יחזקאל) סיון, המוצג החודש בסינמטק תל-אביב, ובראש השנה יוקרן בערוץ 2. סיון שביים בין השאר את הסרט 'המסע לפענוח המוח האנושי' וטרילוגיית סרטים תיעודיים על האוטיסטים, מתחקה בסרטו החדש אחר מיתוס פטרה, ומנסה למצוא מענה לשאלה מרכזית: האם היה זה טירוף תקופתי, או רוח נעורים נועזת?

רחל סבוראי, "בתחילה פטרה הסתתרה מאתנו, ולאחר שמצאנו אותה היא לא נתנה לנו לצאת"
צילומים: יחזקאל סיון ויעקב בר-און

בזה אחר זה, בחשכת הערב, מגיעים משתתפי הסרט לפונדק ה-101 של שמעון (כושי) רימון בערבה. מכאן, מבאר-מנוחה של פעם, זינקו הר-ציון וסבוראי למסעם. רימון השתתף במסע האחרון לפטרה, ב-59'.

עם אור ראשון מתפענח התצריף האנושי שבחר הבמאי. סבוראי ורימון הם נציגי ההרפתקנים. לצידם שני בני משפחה של 'פטראים': ורד אדיבי, אחותו של אריק מגר – מנהיג החמישה שנרצחו בדרך חזקה מפטרה בקיץ 53'; וגל ברמן, בנו של דמיטרי ברמן המנוח, שב-56' חזר משם בשלום, אבל חברו למסע, דרור לוי, נורה על ידי הירדנים.

עם אלו יוצאים כעת לסלע אדום שניים שאז חלמו על פטרה ולא הגיעו אליה, אבל כיום מכירים אותה כאת כף ידם. יגאל חסקין, מדריך הטיולים הוותיק, היה אמור להשתתף ב-53' במסע של החמישה, ולמזלו הושאר מאחור. יוסי פלדמן ("הערבי"), כיום מנכ"ל המועצה לשימור אתרים, יחשוף בסרט הרפתקת עבר לוטה בערפל בתחומי ירדן. ומאיר הר-ציון? מצב בריאותו אינו מאפשר לו להצטרף למסע, למרות התנאים המפנקים שהציע לו הבמאי. מייצגת אותו כלתו סיגל. חותנה האגדי נעתר לגולל לראשונה את סיפור פטרה שלו מול מצלמות הטלוויזיה במקום מגוריו בצפון.
 

שמעון (כושי) רימון, יחזקאל סיון ויוסי פלדמן

כבר בנסיעה דרומה מתחילה האווירה לבעבע, עמנו, ברכב השטח של סיון, נמצאים חסקין ופלדמן. חסקין:" פגשתי את החמישה ערב צאתם לפטרה, בכנס יוצאי הפלמ"ח בגבעת-ברנר, ולא ראיתי עליהם אותות דאגה וחשש".
פלדמן: "לא ידענו אז פחד, ולגבולות לא היתה המשמעות של היום. נמשכנו אל מה שהיה בעבר להישג יד: החרמון, מואב וכמובן פטרה. דומני שאת המסע מירושלים לעין-גדי דרך מדבר יהודה, תוך כניסה לשטח בשליטה ירדנית, עשיתי קצת לפני הר-ציון. זה היה ההווי שלנו. כנראה נולדנו סקרנים והרפתקנים".
מסוף הגבול ערבה, צפונה לאילת. בנסיעתי הקודמת לפטרה התנוססו כאן צילומי המלך חוסיין. את מקומם תפסו צילומי ענק של המלך עבדאללה. ירדן מקבלת את פנינו בידידות, אין צורך להתגנב. מעקבה נוסעים צפונה, כמאה קילומטרים, פטרה.
גם אם היית כאן, תמיד תופתע מחדש. המראה עוצר נשימה. לאחר חציית ה'סיק' (נקיק בעברית), קניון צר ואפלולי, אנחנו מוצאים עצמנו ללא התראה מוקדמת למרגלות מבנה ענק ומרהיב, זהו חזנת פרעון (אוצר פרעה) הוורדרד והנחשק, שיא בלתי נמנע של כל טיול בירדן. מראה של פעם בחיים. מבנה חצוב בסלע, גובהו כארבעים מטר. הבדווים מאמינים שבכד על ראש אחד העמודים הוסתר אוצרו של פרעה. פנים המבנה הוא חלל ריק, כל תפקידו של הארמון המדהים הוא לסוכך על אתר קבורה קדום, אחד מרבים באזור, ללמדנו שמה שנשאר מפטרה הנבטית הוא בית קברות אחד גדול.

נפשנו יצאה לנופים
המבטים מתרכזים ברחל סבוראי. ב-53' היא היתה כאן לפני כולם. עתה היא חוזרת לפטרה בפעם השלישית מאז חתימת הסכם השלום. סיון מבקש ממנה להשמיע את סיפורה במרכז האתר. סבוראי, עוד שנה בת שמונים, אינה מעוניינת בהנחות. "אל המזבח", היא קוראת, ותוך התעלמות ממטען השנים מתחילה בטיפוס עיקש על מדרגות רבות בדרך אל היעד, והחבורה אחריה.
סבוראי היא מאחרוני האידיאליסטים של התנועה הקיבוצית. שיערה לבן-כסוף. מבט נחוש ניבט מעיניה התכולות. פנים חרושות תלמים. קול צרוד,. שמה הפרטי לא ניתן לה באקראי: אמה, שרה יצקר-סבוראי, היתה מידידותיה של המשוררת רחל. כשהורע מצבה הבריאותי, ביקשה המשוררת מחברותיה לקרוא לבנותיהן על שמה. סבוראי זכתה. היא נושאת עמה זיכרון עמום, מגיל שלוש וחצי, על ביקור אצל רחל המוטלת על ערש דווי.
סבוראי גדלה בעין-חרוד. המורה משה כרמי נטע בה כמו בהר-ציון, את להט הטיולים, "אבל אז, כשהיה מסוכן, לא עברנו את הגדר. כשהיינו עולים עם כרמי אל ראש הגלבוע והוא היה מצביע לעבר הנופים הרחוקים, נפשו יצאה אליהם". היא התעקשה להתגייס לפלמ"ח, בניגוד להחלטת החברים. לאחר פטרה עברה לרביבים שבנגב עקב מחלוקת עם המשק, ועסקה בהוראה.

הסיפורים על פטרה הציתו את דמיונה. והיא קראה את ספרו של משה מוסינזון 'מכתבים מהמדבר' והתלהבה. מוסינזון ביקר בפטרה בתקופת המנדט, כששירת בצבא הבריטי, וכתב על כך לבתו דבורה, היום הסופרת דבורה עומר.

סבוראי הבטיחה לעצמה ללכת בעקבותיו, השאלה היתה רק עם מי. והמפגשים עם הר-ציון בפינת החי גילו לה את השותף. הר-ציון, שהתגורר עם אביו בעין-חרוד, לא התערה במקום. הטיולים וההרפתקאות היו בעבורו פורקן לבדידות, בגיל 17 יצא עם שושנה, אחותו, לטיול סביב הכנרת, שהסתיים בכלא הסורי. את החשבון עם שוביו סגר בפעולות תגמול בצפון. שושנה, שהיתה הרפתקנית כמוהו, נרצחה עם החבר שלה בידי בדווים במעלה נחל-ערוגות. הר-ציון לא סלח. בעת שירותו בצה"ל יצא למסע נקמה אלים אל מעבר לקווי האוייב. 'אחוזת שושנה' קרא לחווה שהקים לאחר שחרורו.

הר- ציון היה מגיבורי יחידה 101 והצנחנים. דמות נערצת. בגיל 21 היה לסרן הצעיר ביותר בצה"ל, בלי לעבור קורס קצינים. "הלוחם הנועז ביותר מאז בר-כוכבא", אמר עליו הרמטכ"ל משה דיין. "סמל הלחימה של הצנחנים וצה"ל כולו", כתב עליו אריאל שרון. בספטמבר 56' נפצע הר-ציון קשה מאד בפשיטה על משטרת א-רהווה הירדנית. ניתוח חירום בגרונו, שבוצע בשטח הציל את חייו. הלוחם המהולל איבד שם מכושר הדיבור ונפגע בידיו.

זה שנים רבות הוא מתבודד בחוות הבקר שלו וממעט להתראיין, לא כל שכן כשמדובר בראיון לטלוויזיה. אבל סיון הוא מהחברה שאינם מכירים את המילה "לא". שבועיים לפני ההסרטה בפטרה אני יוצא עמו צפונה, אל הר-ציון. אנחנו מוצאים אותו מוקף נוף מדהים במעלה רמת-כוכב, ליד המבצר הצלבני כוכב-הירדן. כשהוא מבחין במצלמת הטלוויזיה, נמחק החיוך מפניו. סרבנותו עיקשת. סיון מזעיק טלפונית את סיגל, הכלה, המשמשת כרכזת הדרכה באתר גשר הסמוך. היא מצטרפת למאמצי השכנוע, וטוענת ש"למשפחה חשוב מאד שיהיה תיעוד".

הקרח נמס אט אט בדירתו הנזירית של הר-ציון. התנגדותו מוסרת סופית כשסיון מציג בפניו צילומי אוויר של פטרה, שצילם ימים אחדים קודם לכן ממצנח רחיפה. הר-ציון נדלק וחוזר בבת אחת 52 שנה לאחור. דבריו מובאים בסרט בהצלבה עם עדותה של סבוראי.

כמעט מקרה אבוד

"פטרה היתה לגבינו חלום בלתי נתפס", מספר הר-ציון. "רציתי להגיע לשם ויהי מה. הייתי אז חייל בנח"ל, לפני ה -101. הכל סביב המסע עם רחל היה סודי ביותר. אף מילה. הגענו בטרמפים לכביש הערבה. כדי שיהיה לנו כמה שפחות לסחוב, השארנו את עיקר הציוד אצל דני הר-הבית, ליד מחנה מע"צ. הלכנו ברגל 17 קילומטרים עד באר-מנוחה ושם חצינו את הגבול".
רחל סבוראי: "שיא ההתרגשות היה במזבח. הנה אנחנו בפטרה, בירת הנבטים. בירת אדום, שמשה רבנו פנה אל מלכה וביקש 'אעברה נא בארצך' תוך הבטחה שלא ייכנס בשדה ובכרם. מלך אדום סירב ואיים 'לא, כי בחרב אצא לקראתך'. הנה אני כאן עם הרגשת ניצחון".
"לא הפנימו אז את גבול שביתת הנשק", מעידה סבוראי במזבח, במרומי פטרה. "ראינו בו פרוזדור לשלום בעתיד. מלכתחילה טעינו בדרך. ממפה גיאוגרפית של 1 ל-250 אלף אי אפשר לדעת בדיוק את פני השטח. גם כשהגענו למצוק והיה ברור שטעינו, שתקתי. דיבור במקום כזה עלול היה להסגיר. מבלי שנדברנו כלל, מאיר, חייל שלא מכבר התגייס לצבא, לקח על עצמו את ההובלה. אני, המבוגרת ממנו, הייתי טוראית בפלמ"ח ונשארתי טוראית. סמכתי עליו".
"התכנון היה שנלך יומיים, אבל בגלל המפה תעינו, תעינו, תעינו", ממשיך הר-ציון. העסק לקח כפול זמן. צעדנו בערב וביום הסתתרנו. בכל מקום אפשרי הייתי ישן שנת ישרים, ורחל היתה מעירה אותי בול בזמן.
טעות אחת הצילה לנו את החיים. בשביל אחד במקום לפנות צפונה,

אוצר חבוי בכד.

ארמון חזנת פרעון

פנינו מזרחה. שמענו נביחות כלבים ושינינו כיוון. לו היתה לנו מפה טובה והיינו עולים על השביל הנכון, הבדווים היו מבחינים במשהו שונה מהרגיל בעקבות ותופסים אותנו".
לדבריהם, שניהם היו אז צעירים מכדי לפחד, מה שלא מנע רגעי אימה. ההתפעמות מהנופים חיפתה על הכל. הר-ציון: "התחלנו לטפס במקום של חול נובי. משהו מדהים. כל כך יפה שאי אפשר לתאר, כשפטרה כאילו בבת אחת נפתחה מולנו".

רחל סבוראי: " הנה אנחנו מטפסים ולנגד עינינו נגלה נוף פנטסטי בצבעים ואן-גוכיים מרהיבים, כאילו איזה אמן צייר שם את הקירות. שיא ההתרגשות היה במזבח. הנה אנחנו בפטרה, בירת הנבטים, בירת אדום, שמשה רבנו פנה אל מלכה וביקש 'אעברה נא בארצך', תוך הבטחה שלא ייכנס בשדה ובכרם. מלך אדום סירב ואיים 'לא, כי בחרב אצא לקראתך'. הנה אני כאן, עם הרגשת ניצחון, עשינו את זה".

הסיפוק העילאי לא פיצה על הקשיים שבהמשך. הר-ציון: "אנחנו כבר בלילה השלישי. חושך מצרים. חמסין נוראי. עולים, יורדים, עולים. התחיל לקנן בנו החשש שאנחנו מקרה אבוד. פתאום ראינו שביל. העיניים יצאו לנו מולו. הלכנו בו והלכנו עד שהגענו למצוק נוראי. קיבינימט, מה עושים? מוצאים מקום שנראה בטוח וישנים.

כשהתעוררנו, החלטנו למצוא מוצא ויהי מה. מצאנו נקיק קטן. ירדנו בזהירות עד שנתקלנו בגב מים. התרחצנו קצת. כל אחד לחוד, לא ביחד. הרי לא היינו חברים. אכלנו ממה שנשאר והתקדמנו. לפתע, עשרה מטר מאתנו, בדווי ניכש עשבים. או-יו-יוי, האם התגלינו? בן רגע נעלם הבדווי. לאן הלך? כעבור שעה נשמעה התשובה. יריות. הסתתרנו עד יעבור זעם. כשהתקדמנו, היה חום משהו בלתי נסבל. אוכל – שום דבר. כמעט תחושה של ייאוש. רק כשהגענו לכביש הערבה וראינו את שלט המחלקה למים של משרד החקלאות, נשמנו לרווחה".

סבוראי: "היציאה מפטרה היתה הכי מפחידה. משמר ירדני עבר בפתח הסיק. זהו, הם בטח גילו משהו. ראינו ערבי עם לפיד קורא לחבריו לחפש. לא היתה לנו ברירה אלא ללכת אחורה. הלילה היה אפל. אפילו לא כוכב אחד. לא רואים שום דבר, השטח מתעתע ואנחנו כבר לא יודעים אם אנחנו מתקדמים או נסוגים. עלתה בנו המחשבה שלאחר שבתחילה פטרה כמו הסתתרה מאתנו, עתה, לאחר שמצאנו אותה, היא לא נותנת לצאת. הרגשנו לכודים".

מאיר הר-ציון: "לפתע עשרה מטר מאתנו בדווי מנכש עשבים. או-יו-יוי. האם התגלינו? בן רגע נעלם הבדווי. לאן הלך? כעבור שעה נשמעה התשובה. יריות. הסתתרנו עד יעבור זעם. כשהתקדמנו, היה חום משהו בלתי נסבל. אוכל – שום דבר. כמעט תחושה של ייאוש"

בתחפושת משקיפי או"ם

רימון שומע את סיפורה הנרגש של סבוראי ועל פניו הלא-מגולחות עולה חיוך מאד מסויים, כי פטרה שלו לא היתה בדיוק פטרה של הר-ציון וסבוראי, שיצאו למסע שש שנים לפניו. "הם עשו את זה מתוך אהבת מולדת. בשבילי זה היה כמו להתגרות במוות, עשיתי זאת מתוך הרפתקנות. עד היום אני עושה דברים שלא בסטנדרט".

סיפורו האישי בלתי שגרתי עד להדהים. מיטב כתבינו נפלו בפח ותיארו אותו כיוצא ה-101, אבל הוא היה בן 14 בלבד כשהיחידה הזו פעלה. הערצתו להר-ציון וחבריו שימשה עוגן לרימון, שגדל ללא הורים אצל משפחה מאמצת בתל-עדשים ולאחר מכן בעין-חרוד, ומשחר ילדותו היה הרפתקן פורק עול ופורץ גבולות. את סיפור פטרה שלו הינדס בדרכו הייחודית.

"כמי שגדל על ברכי הר-ציון בקיבוץ, הייתי מוכרח להגיע לפטרה כמוהו", הוא מספר, ומהזיק בעיניה הכהות של בתו רחל, ניכר שבמשפחה מכירים היטב את הסיפור. רחל מגיעה לסיור מהפנימייה הדתית בצפת שבה היא לומדת. שרה, אמא הגיורת, חזרה בתשובה עם ילדיה, ולא בטוח שרימון, אב לתריסר ילדים משני פרקי נישואין, מסתדר עם התהפוכות. אבל כשרחל דוהרת באצילות על סוס אציל, ניכר היטב שהיא הבת-של-כושי.

59', רימון בצבא. "הייתי בן עשרים", הוא משחזר. "ידעתי ש 12 חבר'ה שלנו מצאו את מותם בגלל פטרה, אבל הייתי מוכרח להגיע לשם. במקום להתגנב כמו כולם, היה לי רעיון יצירתי איך לעשות את זה בסטייל. כשחיפשתי שותף, כל הפייטרים שפניתי אליהם פחדו. רק ויקטור הסכים, והוא התאים יותר מכולם".

ויקטור פרידמן היה עולה חדש מקליפורניה שהתנדב לשרת בצה"ל, וכאשר הוצב בתותחנים התעקש על העברה לצנחנים. מבטאו הלם את סיפור הכיסוי של רימון, שלפיו הם משקיפי או"ם מקנדה ומקולומביה. הם סחבו 'סטיישן וויליס' מחניון האו"ם בארמון הנציב בירושלים, אלתרו מדים בהתאם, רכשו תגים ומדליות, והכינו מפות, ג'ריקנים ושאר ציוד. פרידמן הדפיס במכונת-כתיבה את התעודות והביא דולרים, אקדח ומצלמה.

הם אספו טרמפיסט בדווי והגיעו עמו עד פטרה. כשהזדהו במשטרת פטרה כמשקיפי או"ם, אף קיבלו מדריך צמוד. מסעם צלח ללא דופי. יתרה מכך: ללגיונרים הירדנים שעמם הצטלמו, הבטיח רימון שיביא להם את הצילומים בתוך שבועיים.

הם נעצרו רק בשובם לתחום ישראל, ו"ישר לקחו אותי לבדיקה פסיכיאטרית בבית משוגעים". לאחר משפט בזק הושמו רימון ופרידמן מאחורי סורג ובריח, ורק חנינה מגבוה ארגנה להם שחרור מוקדם. לעומת רימון, שהמשיך במעלליו צלל פרידמן עד מהרה חזרה לאלמוניות בקיבוץ גדות. כעת הוא בחופשה בחו"ל. עד כמה התנער מהרפתקת פטרה שלו מעידה בתו, אדוה דניאלי. "כל השנים לא שמענו בבית על המסע של אבא לפטרה", היא מספרת.

כושי סוחב סירה

קול חליל מלווה אותנו ברדתנו מהמזבח. בדווית צעירה מנגנת בו כמו לפי הזמנה. לא הרחק ממנה מפנה הצלם, יובל דקס, את המצלמה לעבר גבר מזוקן וגדול ממדים, שמגבעת רחבת תיתורת מסוככת על תסרוקת זנב הסוס שלו. זהו גל ברמן, איש מחשבים מרמת-רחל. הוא שולף מארנקו צילום קטנטן של חייל יפה תואר: "זהו אבי". דמיטרי ברמן, עולה מברית המועצות, היה בתקופה ההיא צנחן, המ"מ של רימון. "סייר מולד" מגדיר אותו חברו מהצבא, ניר ניצן.
נחוש ללכת לפטרה בעקבות הר-ציון, חיפש דמיטרי ברמן שותף לאתגר. הוא מצא את דרור לוי, בן למייסדי הרצליה וחברו לסיירת הצנחנים, שהשתתף בתריסר פעולות תגמול, באפריל 56' הצליחו להגיע לפטרה, כשהם צמודים לקבוצת תיירים. ביציאה משם ארבו להם חיילי משמר המדבר הירדני ופתחו עליהם באש. לוי מצא את מותו במקום, וברמן, עם כוחו העצום, הצליח להיחלץ משם בזחילה כשהוא פצוע. בדרכו לשטח ישראל נשען על הרובה הצ'כי כקב הליכה.
ארבעה ימים לפני אסון התאומים נפטר ברמן, שהיה מבוני אשדוד. "אבי לא היה מהמספרים, ועד אחרית ימיו נהג להתייחס אל הפעולות שבהן היה מעורב ככאלה שאסור לדבר עליהן", מעיד בנו. "את הגרסא המלאה שלו על פטרה שמעתי רק כשהייתי בן 16. התגאיתי בו על שעשה מעשה שמעטים עשו כמותו".
בסרט מובאים דברי דמיטרי ברמן בקטעי וידאו. "רצינו להיות הר-ציון", אמר למצלמה. "העיקר היה להגיע כמוהו לפטרה ולספר אחרי זה לחבר'ה. מראש, כל אחד מאתנו לקח בחשבון 50 אחוז שלא יחזור".
כבר ערב, סיון מכנס את גיבורי סרטו סביב שולחן עגול במלון 'מובנפיק'. "אני מקווה", אומר פלדמן, "שיבינו מהסרט שלא היינו משוגעים שהלכו לפטרה. זאת האווירה שהיתה. לפני פטרה היתה העזה בטיולים לאילת, וקודם לכן מצדה היתה גולת הכותרת. הרגשנו כמייצגים ציבור שלם".

עם בוקר נמשך המסע. נחל ארנון. כעת אמור יוסי פלדמן להתוודות על משובת נעוריו. הוא מתייצב עם רימון מול המצלמה, כיוון שאין במשלחת איש קול, עולה השאלה מי יהיה ה'בומן' שיאחז במוט המיקרופון. שוטר ירדני מתנדב. לראות ולא להאמין.

פלדמן ורימון חוזרים 40 שנה אחורנית. פלדמן ניהל אז את בית ספר שדה עין-גדי, ורימון היה מעובדיו. פלדמן: "מאבות המטיילים – זאב וילנאי, שהראה לנו את הנופים בשקופיות זכוכית, ויוסף ברסלבי – שמענו על הארנון, וכל יום ראינו את הנחל מעברו השני של ים המלח ואליו לא הגענו. לבד לא הייתי מסתכן להגיע לשם. יום אחד תפסתי את כושי ואמרתי לו: ' אם היית בן אדם, היינו עושים מבצע'. כושי לא חשב פעמיים: 'אני מבטיח'. כלומר, כמה שהיה שובב, הפעם אני פיתיתי אותו. היתה לו ברירה? הייתי הבוס שלו".

רימון סחב סירת מירוץ ממפעלי ים המלח ומנוע משייטת 13, והטמין ציוד וג'ריקנים של דלק במקומות מחבוא. בחשכה חצו את ים המלח והגיעו לארנון. הם חזרו בשלום, אבל נוצרה מהומה סביב הסחיבות של רימון. כשחיפשו אחריו, כבר היה בבריטניה. הוא חזר למלחמת ששת הימים ונעצר, ואז היה זה פלדמן ששחרר אותו. חסר היה לו שלא.

שלוש חבורות שלא שבו

אנחנו בביר-מדכ'ור, התחנה האחרונה בירדן. שלוש קבוצות נוספות בלבד אלו הנזכרות יצאו לפטרה, וכל אנשיהן נספו. במארס 57' יצאו מיטבתה מנחם בן-דוד, דן גלעד, רם פרגאי וקלמן שילבסקי – ולא שבו. גורל דומה ארב בנובמבר אותה שנה למרדכי שוב ולעמירם שיף שוטרים ממשטרת רמלה. אבל לסיום נתרכז בסיפורי הקבוצה האחרת, שאין כמותם לבטא את רוח התקופה בהקשר של פטרה.

באוגוסט 53' נקבצו למסע גילה בן-עקיבא מכפר-יהושע, אריק מגר מעין-עירון, מרים מונדרר מחיפה, איתן מינץ מכפר-מעש ויעקב קליפלד (קלק) מנטעים. בהגיעם למשטרת ביר-מד'כור, 15 ק"מ מגבול ישראל, כנראה כדי לבקש עזרה לאחר פציעתו של אחד מהם, ירה בהם חייל ירדני מקרוב.
"אריק היה הרוח החיה בחבורה והמנהיג שלה", מספר יגאל חסקין מכפר-ביל"ו ליד בניין המשטרה הנטוש. "הכרנו בטיולי תנועת המושבים. הוא היה תימהוני עם להט הטיולים שלו, מעין היפי של היום. היה מסוגל להיעלם לנו באמצע טיול, ולפתע, לפי צלילי מפוחית מאחת הגבהות, יכולנו לדעת היכן הוא נמצא. ב-51' או ב-52' הוא הזמין אותי להשתתף ב"טיול הגדול" לאורך הגבול המצרי, אבל למסע לפטרה לא הסכים לצרף אותי. הוא אמר שאני צעיר מדי והבטיח לי שאצא במסע הבא".
מדברי אחותו של מגר, ורד אדיבי מרמת-השרון, אפשר להבין ששום כוח בעולם לא היה מסוגל לעצור אותו בדרך לפטרה. "כשאריק היה בן 16, קיימה תנועת הנוער עלייה למצדה. אריק רצה להשתתף וההורים פחדו. אז זאת היתה סכנת נפשות, כי היו שנפלו מהמצוק ונהרגו. 'עוד תספיק להגיע למצדה', אמרו לו ההורים. בשבילו זה היה אסון. כעבור שנה איש לא עצר אותו בדרך לשם. ואחרי מצדה הוא רצה להגיע לפטרה".

דמותו של איתן מינץ, כפי שמתאר אותה אחיו, ניר ניצן (הסמ"פ מהשיר 'גבעת התחמושת'), יכולה אולי לסייע בפענוח מיתוס פטרה. "קינאתי באיתן, המבוגר ממני, על שהתגייס במלחמת השחרור. את רוח ההתנדבות ספג מאבא שלנו, שהתנדב לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. המורה של איתן אמנם אמרה עליו שהוא נולד להיות מתמטיקאי, אבל כמו כל החבר'ה הטובים הוא התעקש ללמוד חקלאות במקווה-ישראל. בגיל 17 התגייס לפלמ"ח. הוא כתב להורים: 'איך אני יכול ללמוד במקווה, כשאני רואה מבעד לחלון את התארגנות השיירות לירושלים, ובהן בנות בגילי חמושות בסטנים?'. אחרי המלחמה הוא עבר עם אהבת הטיולים שלו בכל הנגב. מבחינתו, ההליכה לפטרה היתה המשך טבעי".

כשהחמישה התארגנו למסעם, ריחפה הסכנה באוויר. חברתם, הדסה אביגדורי, לא חסכה מאמץ כדי לסכל את כוונתם לצאת לדרך. "ניסיתי לשכנע כל אחד ואחד מהם בנפרד לוותר", היא נזכרת. "אבל הם צחקו וביטלו את הסכנה. הם אמרו: 'עם אריק, שידע לצאת ממצבים קשים בתמימות של ילד, שום דבר לא יקרה'".

"לא יכול להיות שגם מרים הגיבה ככה". אומר חיים מורן על אחותו מרים מונדרר, שהיתה אז סטודנטית. "היא היתה רצינית מכדי ללגלג על דברי אחרים. נראה לי שחשבה שתבטל את השתתפותה אם העניין לא ייראה לה בטוח. היא לא ביטלה. היא ראתה ביציאה לפטרה חתימת תקופה מסויימת בחייה". החבר של מונדרר, ניצול שואה שחי בגפו בקיבוץ יחיעם, לא השלים עם אובדנה ושם קץ לחייו.

גם רחל סבוראי נטלה חלק במאמצי הבלימה. "גילה בן-עקיבא היתה לי כאחות. היא היתה הזהירה בייננו, אבל היה לה ברור שתלך בעקבותיי לפטרה. אני גם הייתי זאת שסיפרה לה על התארגנות הקבוצה של אריק. כשהתקרבה יציאתם לדרך, לא הייתי שקטה. ישבתי איתם ועם מרים וניסיתי לשכנע אותן לוותר. זה לא עזר. עד היום אני לא סולחת לעצמי".

רדיו רמאללה הפסיק את שידוריו וסיפר על התקרית שבה נרצחו חמשת הישראלים. ורד אדיבי הבחינה בידיעה קצרה בגיליון ערב שבת, ולא ידעה את נפשה. "ברגע הראשון ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי זאת חבורה אחרת. תוך כדי הליכה הבנתי שקרה לנו הנורא מכל. התנדנדתי כמו לולב ובכיתי. היתה לי הרגשה שעם אחד כמו יגאל (חסקין) הם לא היו מסתבכים בביר-מד'כור".

אדיבי ניגשת אל המקום בו נורו החמישה, ונזכרת פתאום בלהיט העבר 'הסלע האדום'. "מאד לא אהבתי את איך שאריק לביא ואחרים שרו את השיר. היתה לי הרגשה שהם לא חשבו אל המילים. תמיד הייתי יוצאת מהופעות שבהן ביצעו את 'הסלע האדום'. אבל בביקור הראשון שלנו בפטרה לאחר השלום, כשמישהו שר אותו ברגש מול חזנת פרעון, זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי, כן, החיים. אין שום אבן ששווה חיים".