מעריב, ימים ולילות – כ"ג תמוז תשל"א – 16 ביולי 1971

רחל מספרת על סלע אֱדוֹם

מאת: נורית ברצקי

בראיון אישי, מסבירה רחל סבוראי את המניעים להליכתה המסוכנת לפטרה. "במה טעינו? היכן טעינו? מדוע חשבנו שאפשר ללכת אל מעבר לגבול? מדוע שיערנו שאפשר ללכת לפטרה ולחזור ממנה – והנה מוות בדרכה? הערבה היתה פתוחה ... מעבר להרים. ובהם, קרוב כהישג יד – פטרה. פנינת תיירים. כלילת יופי... עיר קסמים חצובה באבן אדומה", כתבה רחל סבוראי ב"פרקי פטרה" (שטרם נדפסו).

  רחל סבוראי ומאיר הר-ציון היו הראשונים. אחריהם הלכו רבים. היו שלא חזרו אבל מותם לא הרתיע. מה גרם לאנשים לסכן חייהם כדי לראות עיר נבטית מעבר לגבול? האם רק היופי, האגדה, ההילה שנקשרה לסלע, או שמה היה גם רצון להוכיח, צורך לומר – הייתי שם. גם אני בגיבורים.
  "אותה תקופה (בשנת 1956) היו מדברים על פטרה כמו על מכה. "מספר דימיטרי ברמן  שיצא עם דרור לוי (ז"ל) והצליח לחזור, למרות פציעתו. "הסיכון לא היה העיקר. העיקר היה להגיע לשם ולספר לחברה אחר כך. אנחנו היינו ואתם לא. אנחנו – הפייטרים. כל אחר לקח בחשבון 50 אחוז שלא יחזור. לא יותר מזה, ומחמישים אחוז עוד לא מתים."

  הנקודה ממנה יצאו דימיטרי ודרור לוי היתה המצבה לזכר חמשת הראשונים שנפלו. גל העד לא הרתיע אותם. במחנות הצבא, סביב מדורות, בטיולי התנועה ובין החברה הועברה מילת הקסם - פטרה. הספורים עברו מפה לאוזן. היו שסיפרו שהלכו, ראו וחזרו, אחרים אמנם ניסו ללכת והוחזרו בעוד מועד. אחד מהם, רם פרגאי ז"ל לא נרתע וחזר שנית. הפעם עם שלושה חברים. הם לא חזרו.
  מפות הועברו מיד ליד. צילומים נשמרו בסודי סודות. חובר שיר שבפקודה מלמעלה נאסרה השמעתו ברדיו, אבל הוא הושר בקומזיצים. זומזם במחנות ואפילו במסיבות בתי-ספר. אנשים דיברו על יצר התאבדות, על טרוף המוני.

קשה לוודא כמה אנשים ראו את פטרה במו עיניהם. קשה אפילו לוודא כמה אנשים נהרגו. יש טוענים שלא על מות כולם התפרסמה הודעה. מסתובב למשל סיפור על שניים שנהרגו בדרך לפטרה, מהם אחד שהיה שוטר ברמלה.
  רחל סבוראי  פגשה רבים שאמרו לה – בן דודי היה שם, ידיד של אחי הלך. אבל טרם פגשה אדם שאמר לה – אני הייתי. "יתכן שאותם אנשים שותקים מחשש של נתינת דין. או אולי באמת לא הלכו."

  כששאלו את אריק מגר ז"ל, לפני הליכתו לפטרה, אם נכון שהוא מסוגל לעמוד באמצע פטרה ולשאוג משמחה, אמר – "לפני שאחזור, אפשר שאעשה זאת." הוא לא חזר. רחל ומאיר היו הראשונים, הטעות לדעתה של רחל, אינה בעובדה ששניים הולכים. "ואם לא אריק, היו אחרים שישאגו משמחה. אנחנו הלכנו שניים, הם הלכו חמישה. אחרי זה, אפשר שהיו הולכים 15, וברגע מסויים מוכרחים היו ללכת ללא זהירות והעניין היה מוכרח להיגמר באסון. למה הלכו ארבעה, אחרי שנהרג דרור ואחרי מות החמישה, לא ברור לי. אולי זה קשור במבצע סיני, במרחבים העצומים שנפתחו בפנינו ונלקחו.

  "ברגע שהערבים ידעו, הפך הסיכון הקל, שקיים בכל טיול, לסיכון הולך ומחמיר. מישהו מוכרח היה להיתפס. לא אתה, אז השני. ולשרשרת הזאת, מבחינה מסויימת אנחנו אחראים, מפני שאנחנו התחלנו אותה."

  "המתיישב 'קונה' את הארץ לצמיתות. החייל מגן עליה, ואילו המטייל הוא הגשש, הסייר, הוא ה 'מרגל' הנשלח לתור את הארץ. 'כי לך אתננה', כתבה רחל בספרה "פרקי פטרה".

כשנפגשתי עם מאיר הר-ציון, אמר לי שרחל ודאי תיטיב להסביר את המניעים והמשיכה ללכת לסלע האדום. ביומנו הצבאי כתב על התקופה שקדמה לפטרה – "... שוב לא היתה זאת חוויה נפלאה לצאת לשבילי הגליל... או אפילו לטבול באבק הנגב... ואפילו נוף עין גדי הפלאי נעשה תפל, כשאלפי אנשים ממלאים את שביליו..."

  הגעתי לקיבוץ רביבים אחר הצהריים. רחל זה עתה סיימה את עבודתה במטע. נבו, בנה בכורה, הזמין אותי להיכנס וארח לי חברה עד שאמו גמרה להתקלח. על הקיר תלויה תמונתה של גילה בן-עקיבא, חברתה הטובה של רחל, שנהרגה עם ארבעת חבריה, בדרך לסלע.

  רחל התלבטה הרבה עד שהסכימה לשוחח איתי. "אינני חושבת שזה נושא לעיתונות. מצד שני, יש לי  עניין בהזכרת האנשים שנפלו בדרך הזאת. לא הייתי רוצה שישכחו אותם. אני מקווה שהעלאת הנושא מחדש תחזיר אנשים לקריאת הספר 'עד סלע'."

הספור של רחל סבוראי, בת עין-חרוד, מתחיל מהנקודה היסודית של אהבת הארץ: "אי אפשר להסביר אחרת את הטיילות בארץ. טיילים בעולם הם ציידי פסגות למיניהם.פה היתה משיכת להכרת הארץ וידיעתה בצורה שונה לחלוטין. אולי אפשר להסביר זאת ברעב לארץ

רחל סבוראי עם בנה נבו

    מאז החלו לשוב לארץ, היה הטיול חלק מהכבוש. טיילים נועזים הלכו למקומות לא נודעים, בעקבותיהם באו טיולי רבים. והמטיילים סיפרו בבית על הנופים שראו והפכו אותם לנחלת הכלל. הטיילות באה במקום הערגה הערטילאית אל הארץ. היא הפכה אהבה זו לאהבה אחרת, שורשית, תלויה בדבר.  

  "תהליך טבעי זה נעצר בתקופת המאורעות. בשנות ילדותנו כל הליכה, כל יציאה מעבר לגדר היתה בחזקת סיכון. מורה יצא עם ביה"ס לטיול וחינך תלמידיו להליכה בארץ. סכנה שחיים אתה תמיד. זה הגביל מאד את הטיולים שלנו, אבל טיילנו.

  "אותה תקופה הוגבלה גם ההתיישבות באותם אזורים. חלק מתהליך ההתנחלות בארץ היו הטיולים. אחר-כך היו הטיולים והביטחון משולבים בתודעה: בפלמ"ח, אותן יחידות סיירים שעסקו בידיעת הארץ מבחינה ביטחונית, טיילו ונשאו את ידיעת הארץ, אהבתה והרצון להגיע לכל פינה".

  בתקופת הפלמ"ח ישבה רחל שנתיים ברמת-רחל. היא ושתי חברותיה גילה ז"ל ואביבה, הרבו לטייל בסביבה. עם רשות ובלי רשות. "כבר באותה תקופה היו המקומות הרחוקים שאליהם לא יכולנו להגיע, חלק מהרצון שלנו להגיע: נחל ארנון, הר נבו, אפילו מסגד עומר שליהודי לא היתה גישה אליו. אחד המקומות שדיברנו עליהם היה סלע אדום. הסתובבו סיפורים. מישהו במלחמת העולם, במסגרת הצבא הבריטי, הגיע לפטרה וכתב. היו עוד כמה סיפורים לא בדוקים. אבל זה היה בתודעה שיש מקום כזה ואנחנו רוצים להגיע אליו. היה חלום שנגיע לשם. איך? ניקח חמורים ונלך לטייל. כמה זמן? הרבה מאד זמן. הרבה מאד זמן. זה היה חלום שלא מנסים לממש אבל קיים בתודעה.

  "עם קום המדינה נפתחו לפנינו אזורים עצומים. לא תיכף תפסנו שאין כבלים, בתקופה הראשונה היה סיכון. התחלנו לטייל. אחר כך התחיל עניין הנגב. לפני מלחמת השחרור, המקום הדרומי ביותר בו ביקרתי היה המכתש הקטן, המכתש הגדול וגמרנו. למכתש רמון לא הגענו. זה היה מעבר לחלום. ופתאום כל זה פתוח. היינו שיכורים מהאפשרויות וממילא, באותו זמן, לא הלכו למקומות אחרים. כיוון שנפתחו מרחבים כאלה, לא עלה על דעת מישהו ללכת דווקא מעבר לגבול. אני רוצה להדגיש שההליכה אל מעבר לגבול לא היתה 'דווקא', היא היתה מתבקשת אחרי שהלכו באזורים הפתוחים בשתי וערב, פחות או יותר. לא כל אחד, אבל באופן כללי היתה מגמה להכיר את הכל, לדעת מה יש בידינו. ברגע שגמרנו, היתה הרגשה שאנחנו מכירים, שאנחנו מקיפים, שאנחנו שולטים על זה ואז הגיע ממילא הרגע שרצינו ללכת הלאה. וללכת הלאה היה חלק מידיעת הארץ, מהרצון להגיע לכל מקום שהוא ארץ ישראל. אנחנו ראינו את המקומות האלה כארץ ישראל לא פחות ממקומות אחרים. לא היה פחות מאילת ובקעת הירח, שעליה ידענו אחרי שידענו על מציאות סלע אדום. על הליטאני, למשל, ידענו תמיד, ותמיד רציתי להגיע אליו. באותה תקופה שנכבשה באר-שבע נכבש גם הליטאני. לחברתי ולי היה חופש ורצנו לראות את באר-שבע... לא הבנתי שאת הליטאני יחזירו ואת באר-שבע לא. באר-שבע היתה בעיני לא פחות חלום, לא פחות רצון להכיר, לדרוך עליה, מהליטאני".

  "טיולים רבים היו באותה תקופה. להר שגיא, למכתש רמון, להכיר את החמאדות. הכול היה מעניין. אבל כשהכרנו את זה, הגענו לנקודה בה רצינו להכיר אותם מקומות שנחסמו בפנינו בתוקף הגבול הירוק. בשבילנו הגבול הירוק לא היה גבול. נפשית הוא לא היה גבול. זה מדהים שעם, שאלפיים שנה זכר את ארץ-ישראל שלמה, בבת-אחת שם הגבול הירוק מחסום לדמיונו, למחשבתו, לרצון שלו. לבני הדור שלי, הגבול הירוק  לא גזר את המולדת, לא את הרצון לחיות שם".

  אותה תקופה, אנשים ממקומות שונים רצו להגיע לאותם המקומות: נהר הליטאני, החרמון, פטרה ועוד נקודות מספר שהיו אז על 'הכוונת'. "ברגע מסויים זה היה מוכרח להגיע. האנשים הגיעו לרצון הזה סימולטאנית. כשהיה קצת סדק במתח הביטחוני, כשהיה  סיכוי לחזור, נמצאו אנשים שעלו לחרמון ואחרים שהלכו לליטאני."

  "היה זה מקרה בלבד שרחל ומאיר הקדימו את אריק מגר ז"ל", מספר חברו של אריק (בספר "עד סלע") – "אני משווה את יחסם של החברה אל רעיון הפטרה כיחסם של ציונים מסוימים בגולה לא"י.. אריק התחיל מתמחה בבעיות פטרה. חקר דרכים ההולכות אליה,  ולמד את עתיקותיה... ידע על-פה כל פסוק בתנ"ך שנגע לפטרה... עיין בספרי היסטוריה, למד את השירים עליה. קרא את פרטי כל הטיולים והסיורים שנערכו אליה... ספרו של מר וילנאי המכיל את תיאור הפטרה, לא מש מתרמיל הצד של אריק... מרים (מונדרר), גם היא נטתה לכך מיד... כיוון שהולכים לפטרה? – הכיצד, בלעדיה?... לבסוף שמעתי נוקבים תאריך לטיול לפטרה – בפסח (תשי"ג)...".

 מרפסת ביתו של מאיר הר-ציון ב'אחוזת שושנה' משקיפה על כל העמק. מאיר ורות, אשתו, שקועים בעבודת החווה לגידול בקר ובתכניות לשיפורים ושיפוצים. גם הילדים לוקחים חלק במאמץ. איש איש ותפקידו. קשה לדובב את מאיר על עברו.

   את ימי נעוריו עשה מאיר בעין-חרוד. בטיוליו על-פני הארץ השתרבבה פטרה פעמים רבות. בכל הזדמנות נמצא מי שאמר – הנה, מקום נפלא, אבל יש מקום נהדר יותר... האם העובדה שאסור ללכת לפטרה היוותה חלק מהמשיכה אליה? "לא, אני לא חושב, יש מקומות שמגיעים אליהם אם מותר או אסור – אין לזה משמעות. למה מטפסים על הרים גבוהים? מותר. זה קשה, מזיעים, מתגלגלים, מועדים, אפשר למות ובכל זאת עולים. אם אפשר היה להגיע לפטרה עם מכונית, זה לא היה אותו דבר. זו חוויה להגיע עם הליקופטר? אבל הולכים את הדרך מפני שזו חוויה עד שמגיעים. וכשמגיעים, יש מין סיפוק שהגעת. שהתמודדת עם משהו וגברת עליו. סיכון? כל דבר מסוכן. ודאי שלקחנו בחשבון את הסיכון. זה העניין. שאף-על-פי-כן ולמרות כל הקשיים והבעיות, רוצים להגיע ויהי מה. זה המעניין שבכל העסק."

  לרחל, למאיר ולחבריו ב 'אחוזה' של אז, היה עניין משותף – חוויות וטיולים. רחל זוכרת טיולים רבים עליהם סיפרה למאיר וחבריו הצעירים ממנה. גם הם טיילו וסיפרו לה. 

"יום אחד שמעתי שמאיר וחברו הלכו מירושלים לעין-גדי ברגל דרך מדבר יהודה. הכרתי את האזור; אין בו שום דבר מיוחד. אני מוכנה גם היום לטייל בו, אבל להסתכן בשביל מקום שיופיו בינוני בהחלט נראה לי מוזר. כשפגשתי אותו שאלתי אם נכונה השמועה. זרקתי לו – השתגעת, בשביל מה לך? הוא ענה – מה יהיה אם פעם אצטרך להוביל שם חיילים. הפסוק השני שאמרתי לו היה – מה דעתך ללכת לפטרה? הוא אמר – בסדר. מתי? עוד נדבר.

  לי היה נדמה שזה יצא רחוק. מאיר רק התחיל להיות חייל ולא חשבתי שמדובר במשהו מיידי. תכף אחרי זה הובלתי טיול של הורי-חברים למצדה, עין-גדי, אילת וכו'. כשחזרתי בא מאיר ואמר שיש לו חופשה ואפשר לצאת. היה לי מאד לא נוח מבחינת תאום בין העבודה והחופש. הרפת הוא ענף שקשה לזוז ממנו. אבל זה היה דבר שאי אפשר היה להחמיץ אותו. לקחתי כמה ימים ויצאנו.

  הידע שלנו היה מועט מאד. כיוון שלא חשבתי שהטיול קרוב, כמעט שלא הספקתי לעיין בחומר. קראתי רק את ברסלבסקי ("הידעת את הארץ"). את הפרק על סלע אדום – פטרה. מפות לא היו לנו. היתה מפה ישראלית המגיעה עד רגלי ההרים. מפה של 250,000 היא בעצם מפה גיאוגרפית, לא טופוגראפית. הנחנו שכיוון שהמרחק באוויר הוא כ-25 ק"מ, אפשר לעשות את זה בלילה אחד, לחנות ביום ליד סלע אדום, לראות מה שאפשר לפנות ערב ובלילה השני לחזור.

  ידעתי שיש סיכון. אי אפשר לומר שאי-פעם, באיזשהו טיול, נתתי לעצמי דין וחשבון ברור על הפחד ועל הסיכון. לא חשבתי, וגם היום אינני חושבת, שהסיכון היה יותר גדול מאשר כשהלכנו, שלוש נערות, בהרי ירושלים לפני המלחמה. תמיד הלכנו מול הסיכון. כל טיול היה מסוכן. והלכנו."

  "היא רצתה ואני רציתי וזהו. הלכנו", אומר מאיר הר ציון, מאד בתמצות. בספרו ("פרקי יומן" עמוד 144) הוא מרחיב: "מושג אחד ממלא את כולי, מלה קטנה בת ארבע אותיות בסך הכל – פטרה... פטרה, אני נוסע לפטרה... כמה מוזר משפט זה ובלתי נתפס, כמה קסם הוא צופן וכמה נהדר הוא! הרי עוד לא רחוק היום בו עמדתי מול סלעי החול בנחל תמנע, תוהה ומשתומם לרוב ההוד האצור בצוקים אדומים ומחורצים אלה, כשהמדריך הפליט לתומו – זהו אפס קצהו של אותה עיר נפלאה בסלעי אדום השגיאים – של פטרה... ומאז – קטע לקטע הצטרף, צ'יזבט לצ'יזבט ותמונה לתמונה. התקבלה אגדת פלאים הטמונה רחוק-רחוק כל-כך... עברו שנים... התעורר לו החלום הישן ותבע פתרון... החלטתי לבצעו ואם כבר החלטה – הרי שבכל הלהט והרצון, ואין דבר שיעמוד בדרך ההגשמה. נמצאה שותפה 'לדבר עבירה' – רחל ס..."

  ורחל מוסיפה: "... ביום הראשון לטיול עלינו בשביל גרניט תלול המטפס ועולה בצלע ההר בפיתולים נוחים. אחר-כך ירד השביל במדרון אל ואדי. הבטתי לאחור כדרכי בטיולים ואמרתי  -- צריך לזכור את המקום הזה". לשם מה? שאל מאיר, 'אנחנו ודאי נחזור בדרך אחרת'. אמרה רחל. "כן, אם יטיילו כאן אחרים ונצטרך להסביר להם". "אף אחד לא ילך כאן", זרק מאיר. "אין עוד משוגעים כאלה".