אוי, הסלע האדום

מאת: אבנר ברנהיימר

אבנר ברנהיימר חוזר אל מי שהלכו מעבר להרים ולמדבר. אל דימיטרי ברמן, שבניגוד לשיר חזר חי, ועד היום הוא בוכה כאשר הוא נזכר בחברו שראה איתו את הארמונות החצובים בסלע ונהרג זמן קצר לאחר מכן.

מכל הסיפורים הלעוסים על פטרה, סיפורו של דימיטרי ברמן הוא הפחות לעוס. רחל סבוראי ומאיר הר-ציון שהלכו ראשונים, עשו מהסיור קריירה. כך גם "כושי" רימון (וויקטור פרידמן, שנסע איתו, נעלם).

  ליאור מזרחי, חננאל שאר-ישוב ואופיר אקסלרוד – נאמני פטרה משנות התשעים – נשארו עדיין באלמוניות יחסית. מזרחי ושאר-ישוב משרתים היום בצה"ל. אקסלרוד נופש כרגע ביוון וממתין עדיין למשפט.

  שלושת האחרונים ממילא לא ייזכרו כמי "שעשו את זה". ללכת לפטרה בשנות התשעים זה פאתטי לא פחות מהניסיונות של דני רובס לשיר "ביטלס"" בשיא הרצינות כמעריץ עיוור.  כאילו מאז ה"ביטלס" לא קרה דבר במוסיקה.

שנות התשעים לועגות לתופעות הערצה לועגות למי שמוכן לסכן את חייו כדי לראות עתיקות כי הר-ציון דרך עליהן.

כל השאר שהלכו לפטרה, מלבד ברמן, לא חזרו משם חיים. יש שיאמרו שמתו  מות גיבורים. אחרים יאמרו שמתו מות טיפשים. ואיפה עומד דימיטרי ברמן בכל הסיפור הזה? ברמן הוא האנטי-גיבור של הפרק הזה במיתולוגיה הישראלית. הוא הלך לשם עם חברו ליחידה הצבאית, דרור לוי. לוי נהרג. ברמן חזר, אלה העובדות. שאר הפרטים, גוף הסיפור העצוב הזה, נכתב על ידי ברמן, מנקודת המבט שלו. וזה לא משנה מה שיגיד, הוא לעולם לא יוכל לענות, מבלי שיוכל מישהו להטיל ספק באמינותו, לשאלות כמו: למה דווקא אתה חזרת? איך זה שלא הצלת את לוי? ברחת?
שאלות קטנוניות, לא פייריות, אבל מבחינת משפחתו של לוי – בלתי נמנעות. הם מעולם לא סלחו לברמן על שלא החזיר את בנם חי. ברמן יודע שלא יכול היה לעשות כלום כדי למנוע את מותו של חברו, אבל עדיין מתקשה לסלוח לעצמו. במיתולוגיה הישראלית, יש חוקים, ואחד החוקים הוא שלא עוזבים חבר בשדה הקרב. גם מתים, ולא משנה מה קורה. זה לא נשמע טוב מסביב למדורה, ואל תחפשו את ההיגיון כאן. אם היה היגיון, ברמן לא היה בוכה כשהייתי מזכיר לו את הטיול שלו לפטרה, 38 שנים אחרי שחזר משם והפך להיות צנחן ללא חברים.
 

דמיטרי ברמן, בן 58, גר היום באשדוד עם אשתו שרה. כשהגעתי, שיחקו קלפים עם השכנה במרפסת. שנינו פנסיונרים, הסבירה שרה אין מה לעשות חוץ מלראות טלוויזיה ולשחק קלפים. דירה צנועה, קומה רביעית בלי מעלית. הדלת תמיד פתוחה. על אחד הקירות תלוי אוסף שעוני יד של דימיטרי ברמן. ברובם הזמן עומד.
 

  לשרה ולדימיטרי נולדו שלושה ילדים. הבן הבכור, גל, עובד במחשבים. הבת הצעירה, יוספה, עובדת בריפוי בעיסוק. הבת האמצעית, טלי, נהרגה ב 79' בתאונת דרכים כשהייתה חיילת. אם אירועי פטרה שברו אותו חלקית, בא האירוע הזה ושבר אותו לגמרי, אומרת שרה. מאז הוא לא באמת התאושש. ובאמת, קשה להתעלם ממצבו הפיסי והנפשי של ברמן. לחיצת היד שלו, של חייל ובנאי, עדיין חזקה. אבל הלב שלו כבר חלש, הוא זז לאט וגם קצת מבולבל. מה שלא מונע ממנו לשתות גולדסטאר אחרי גולדסטאר בלי הפסקה, עד שהפרצוף שלו נהיה אדום. וגם לעשן בלי הפסקה.
 

  ברמן נולד ברוסיה והגיע עם משפחתו לישראל ב 1950. הם גרו בכפר-סבא. לפני הגיוס גר ברמן בקיבוץ דן. הקיבוצניקים לימדו אותו לטייל, והוא, עולה חדש שרצה להתאקלם, הקפיד להיות יותר צבר מצבר. בינואר 54' התגייס ברמן לסיירת צנחנים, גדוד 890. ה-101 כבר פורקה, וחלק מחייליה הגיעו לגדוד. הר-ציון היה המ"מ של ברמן. 18 חיילים, הוא מספר, היו איתו בסיירת. לפני שהתגייס לא שמע ברמן על פטרה. בפעם הראשונה שמע את השם מסביב למדורה במדבר יהודה. הר-ציון סיפר לחברה מהסיירת על המקום המופלא, וברמן לא שכח את השם. הוא רצה לראות את הארמונות החצובים בסלע, אך לא פחות מזה קרץ לו הסיכון הכרוך בהליכה לשם. אם הר-ציון יכול, חשב, גם אני יכול. באותם הימים, סיפר, הסתובבה גם תוכנית להגיע למכה, אבל היא התבטלה.
 

  יכול להיות שהיה שוכח מפטרה, אם לא היה מזדמן זמן מה אחר כך לסיור בג'נין. "שלחו אותי לבדוק מחנה צבאי שם", הוא מספר. "ראיתי את חיילי המשמר הירדניים מתחלפים וניצלתי את ההזדמנות להתגנב לאחד האוהלים. פתחתי שם את המגירות והכנסתי לחולצה כמה שיותר ניירות ומסמכים שהיו שם ועל השולחן.  כשיצאנו משם ובאנו להביא את החומר לבסיס, שמתי לב שהיש לי ביד מפה של פטרה. גנבתי אותה. אני לא מתבייש להגיד. אחר כך התחלתי לחפש לי פרטנר שייצא איתי. מצאתי פרטנר אחד שבסוף החליט שהוא לא רוצה ללכת. ואז מצאתי את דרור לוי, שהסכים לבוא איתי. הוא היה בחור מהרצלייה, בריון, לא פחדן".
 

  חודשים רבים עברו עד שברמן ולוי מימשו את תוכניתם. במשך כל הזמן הזה החביא ברמן את המפה בביתו וחיכה להזדמנות לצאת לדרך. במשך תקופה ארוכה לא הזדמן עם יחידתו לערבה, אבל יום אחד זה קרה, והוא נשלח לשם עם לוי וכמה חיילים נוספים לאבטח אוטובוסים. ברמן, שהיה הוותיק בצוות, הורה לאחד החיילים, אברהם מדינה, לקחת את הפיקוד ואמר לו שהוא ודרור יוצאים לעשרים וארבע שעות לפטרה. מדינה היה אמור לחכות להם בתום היממה ליד המצבה של החמישה שנהרגו כשהלכו לפטרה שלוש שנים קודם לכן. הם גם קבעו סימן זיהוי: כל אחד מהצדדים יורה שלוש יריות שלוש פעמים.
 

  ברמן ולוי יצאו לדרך מוקדם בבוקר. אפריל 56'. הם הצטיידו בשתי מימיות כל אחד, נשק (עוזי ורובה צ'כי) וכדורים. ברמן לקח איתו חבל באורך של 20 מטר. הם לבשו מדים.

  ומה עם אוכל? – שאלתי את ברמן כמו כל ישראלי ממוצע שלא יוצא לטיול בלי צידנית. "לעשרים וארבע שעות לא לוקחים אוכל", ענה לי בזלזול. "אפשר לחיות רק ממים". פחדתם? – המשכתי לשאול. "לא פחדנו משום דבר", הוא ענה. "היינו ידידים טובים ואמרנו שמה שיקרה – יקרה. אנחנו בסך הכל בני אדם".

  כשש שעות נמשכה ההליכה לפטרה. ברמן מספר על כך בנון-שלנטיות. "יש שביל מימי אנטיוכוס, והלכנו בדרך הזאת. לא ראינו אף חייל כל הדרך וגם לא בדואי, והגענו לפטרה. בפטרה הלכנו אחרי קבוצה של תיירים נזירים, עם המדים ועם הנשק, הם לא אמרו כלום. היה יפה, הכל טוב, והתחלנו לחזור".

  חזרה למשפט הזה" "היה יפה, הכל טוב, והתחלנו לחזור". זהו. זה כל מה שיש לברמן לספר על פטרה. לא הוד קדומים, לא עיר קסומה, לא פקו רגלי והתעמעמו חושי אל מול היופי הנורא. לא שום דבר כזה. דן סממה, כתב הערוץ הראשון שידר מפטרה השבוע, התפייט בקול רועד וכמעט של נעליו מעל רגליו. ואילו ברמן, שבכל זאת התאמץ יותר מדן סממה כדי להגיע לשם – כלום. זה מצא חן בעיני.

  גם אני הייתי בתחילת השנה הזו בפטרה, כשליח מעריב, ומה אני אגיד לכם, לא משהו. זאת אומרת, המקום יפה, והמבנים, שאגב רובם הרוסים, באמת חצובים בסלע אדמדם, אבל זה כנראה מלהיב הרבה יותר כשגדלים עם המיתוס של מאיר הר-ציון, או כשצועדים לשם ברגל תחת מטר עופרת של לגיונרים. וחוץ מזה, רוב המערות החצובות נראות כמו מערות האדם הקדמון, רק צבעוניות יותר. אני מיציתי את המקום אחרי חצי שעה.
  ברמן ולוי השקיעו יותר ממני. הם טיפסו לקבר נבי-מוסא, וכשהתחילו לרדת ראו כמה חיילים ירדניים, שישה או שמונה, ברמן לא זוכר בדיוק. "הטעות היתה שלנו", הוא מספר, "כשהתחלנו לחזור מוקדם מדי. בהתחלה החיילים הירדניים לא ראו אותנו, ואנחנו המשכנו להתקדם לכיוון הערבה והגבול עם ישראל. כשירדנו מהשביל והסתתרנו מאחורי בור מים הם שמו לב שהעקבות נעלמו פתאום, והתחילו לחפש אותנו בסביבה. כשמצאו אותנו הם התחילו לירות ואנחנו ירינו עליהם בחזרה. בהתחלה חיסלנו שניים מהם שהתקרבו יותר מדי, אבל התחילו להשתמש בנשק אוטומטי. אני נפגעתי ראשון ביד וברגל. ואז הם ירו בדרור. הלכתי אליו אבל הוא היה כבר מת. הוא מת במקום.
  "התחלתי לרוץ על השביל, הדם מטפטף ממני. בצידי השביל הייתה תהום של ארבע מטר בערך. הייתי גם עם העוזי וגם עם הרובה הצ'כי. בצ'כי השתמשתי בתור קביים, ואת העוזי החזקתי ביד השנייה שהייתה פצועה. התחיל כבר להחשיך והירדנים הפסיקו לירות, אבל לא הפסיקו לחפש אותי. הסתתרתי בקניון והם חיפשו אותי עד הלילה. בלילה חזרתי לכיוון פטרה כדי לא לחזור באותו השביל שבאנו, ועברתי לשביל אחר, לנבי מוסא. כל הלילה הלכתי, ולמטה, בערבה, ראיתי מבריח בדואי. הוא ירה עלי ואני עליו. הוא השכיב את הגמל והסתתר מאחוריו. העמדתי את הרובה ואמרתי לו , אנא לישראל/ והצבעתי לכיוון ישראל, ו'אינתה לשם' והצבעתי לכיוון ירדן. קמתי ראשון. אמרתי מה שיהיה יהיה. הוא הבין, עשה סיבוב שמאלה, ואני ימינה והתרחקנו אחד מהשני".

  החברה חיכו לברמן וללוי ליד המצבה חיכו לשלוש יריות שלוש פעמים. ברמן ירה שלוש יריות פעמיים ונגמרו לו הכדורים, אבל חבריו ראו אותו במשקפת והלכו לעזור לו. הוא נלקח לבית החולים. גופתו של לוי הוחזרה כעבור מספר ימים.

  במשפט שנערך לו כשהבריא, יצא ברמן זכאי. הר-ציון העיד לטובתו. שמואל תמיר ז"ל הציע לייצג אותו כעורך דין ולטעון שפטרה היא בעצם שטח שלנו, אבל ברמן אמר רק שהיה במשימה שגרתית מחוץ לגבול. משפחתו של דרור לוי הגישה ערעור, אבל ברמן יצא זכאי בפעם השנייה, ונשלח מיד לקורס קצינים. הוא סיים קורס קצינים והפך מ"מ בצנחנים, אבל הקריירה הצבאית שלו נגדעה במהירות. רם פרגאי, דן גלעד, קלמן שלף ומנחם בן-דוד, הלכו לפטרה ולא חזרו. כולם האשימו את ברמן שהשפיע עליהם ללכת לשם, והוא נזרק הביתה. זה שבר אותו, הוא אהב את הצבא ונפגע עד עמקי נשמתו, אומרת היום אשתו. כשאריק שרון פנה אליו שיחזור – לא היה מוכן. הוא כבר עבד כבנאי באילת, התחתן, וכעבור מספר שנים עבר לאשדוד לדירה שבה הוא גר עד היום.
 

  סתם האשימו אותך שהשפעת על צעירים ללכת לפטרה?

  ברמן מתחיל לבכות. "הרבה אנשים באו לדבר איתי ואמרתי להם שאני לא ממליץ, שזה לא שווה. ככה אמרתי אז ועד היום אני אומר את זה".

  הראו את פטרה בטלוויזיה הישראלית השבוע, ראית?

 "ראיתי קצת, אני הייתי שם קצת וזה לא מחדש לי כלום".

  זה עושה לך משהן לראות שמשדרים משם?

  "כן בטח. אני שמח מאוד".

  היית נוסע לשם שוב?

  "ברגע שיהיה אפשר אני רוצה לבקר שם. אולי עם "כושי". אני חבר שלו וקבענו שנלך לשם שוב ונצטלם".

  ברגל?

  "לא ברגל. אני לא מסוגל כי אני חולה לב. ברגע שיהיה אפשר, אני אסע לשם אפילו עם פספורט-שמספורט. אני ו'כושי' ביחד".

  אתה מצטער שהלכת לשם?

  הוא מתחיל לבכות בשנית. "מצד אחד כן ומצד שני לא. אם היינו חוזרים שנינו ביחד היה יותר טוב".

  איך הגיבה המשפחה שלך כששמעו שהלכת לפטרה?

  "אף אחד לא ידע. כשלא חזרתי הביתה תקופה מסוימת אמא שלי דאגה, התעניינה מה קורה איתי ומצאה אותי בבית החולים בג'וליס. לא סיפרתי לה איפה הייתי, והיא ממילא היתה עדיין עולה חדשה ובכלל לא ידעה מה זה פטרה.

בקרוב מאד, כך זה לפחות נראה עכשיו, יארגנו הירדנים טיולי טרקטורונים לפטרה. מי שירצה, יוכל לצעוד לשם ברגל לאחר שיצטייד באשרה מתאימה. בטח יהיה גם מי שיארגן טיול הרפתקני בו קבוצה אחת תגלם לגיונרים ירדניים והקבוצה השנייה תצטרך להגיע לפטרה מבלי להתגלות. למשחקים יחולקו רובים וכדורי צבע. ברמן לא יהיה מדריך בטיול כזה. זה לא מעניין אותו. מה שהוא כן מאוד היה רוצה לעשות זה אלבום תמונות שאותו יחלק בחינם למשפחות שכולות וימכור בכסף לכל היתר. לברמן יש מאות תמונות שצילם בשירותו הצבאי בסדיר, בקבע ובמילואים. חתיכות היסטוריה. דווקא מפטרה אין לו הרבה תמונות. את הפילם נתן בזמנו לצלם אחד ששכח להחזיר לו.