בין הניצחון ההיסטורי של יוני 1967 לפריצת מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 עברו שש שנים. שלוש מהן — ממרץ 1969 ועד אוגוסט 1970 — היו במה שהוגדר רשמית כמלחמת ההתשה: עימות ממושך בין ישראל למצרים בגזרת תעלת סואץ, שכלל גם חזית ירדנית פעילה. עבור חטיבת הצנחנים, זו הייתה תקופה שבה נבנה מחדש כל תפיסת מבצעי העומק של צה"ל — פשיטה על יעד עמוק בשטח האויב, פגיעה ממוקדת, וחזרה בטוחה.
איך הכל התחיל
אחרי מלחמת ששת הימים החזיקה ישראל בכל חצי האי סיני, וקו החזית עם מצרים עבר לאורך תעלת סואץ. הצבא המצרי, שספג מפלה קשה, החל בהתקפות ארטילריה שיטתיות על מוצבי צה"ל בקו התעלה. בהדרגה זה גלש לפעולות קומנדו הדדיות, לתקיפות אוויר, ולעימות מתמשך שבו אבדות היו יומיומיות בשני הצדדים.
גם בחזית הירדנית, ארגון פת"ח של יאסר ערפאת ביסס את עצמו מהצד המזרחי של נהר הירדן — ומשם ביצע פיגועים ורקטות. הצנחנים היו החטיבה הראשונה שנשלחה להתמודד עם שני האיומים במקביל.
מבצע בוסתן — הפעולה המכוננת (1968)
ב-21 במרץ 1968 יצא צה"ל למבצע רחב־היקף נגד בסיסי המחבלים בכפר אל־כראמה שבירדן. חטיבת הצנחנים, בפיקודו של רב־אלוף (אז אלוף־משנה) דני מט, הובילה את הכוח החי"רי. המבצע היה מוצלח מבחינה טקטית — אלפי כלי נשק נתפסו ומחבלים רבים נהרגו — אבל אבדות צה"ל היו קשות, ובעולם הערבי הפך "כראמה" למיתוס של עמידה מפני צה"ל. עם זאת, המבצע ביסס את מעמד הצנחנים כחטיבה המובילה במבצעי חצייה ופשיטה.
מבצע שוק היונים (דצמבר 1969)
לאחר שהצבא המצרי הציב מכ"מים סובייטיים מסוג P-12 על החוף המערבי של סואץ — מכ"מים ששיבשו את הפעילות של חיל האוויר — הוחלט לתפוס אותם ולהביא אותם לישראל. ב-26 בדצמבר 1969, כוח של הצנחנים בפיקודו של סא"ל אריה צידון (של סיירת צנחנים) צנח מסוקי יסעור ליד המכ"מים, השתלט עליהם תוך דקות, פירק אותם, וטס איתם חזרה — פשוטו כמשמעו — תלויים ברשתות מתחת ליסעורים.
המבצע הסתיים בהצלחה מוחלטת, בלי אבדות. המכ"מים הובאו לישראל ונחקרו, מה שאיפשר לחיל האוויר לפתח שיטות סיכול יעילות. המבצע נחשב עד היום לאחד המבצעים המבריקים במורשת הצנחנים.
מבצע תרנגול 53 (ינואר 1970)
אחד המבצעים המרתקים של התקופה: פשיטה עמוקה על אי שדואן שבצפון ים סוף, במטרה לתפוס את התחנה הימית של חיל הים המצרי ואת המכ"מים שהיו בה. הצנחנים הצליחו לכבוש את האי, להשמיד את המערכות, ולפנות אותו בתוך יממה — כל זאת עמוק בשטח אויב, בלי גיבוי קרקעי אפשרי במקרה של תקלה.
למה זו הייתה תקופה מכוננת לחטיבה?
מלחמת ההתשה הייתה השדה שבו נבנתה הדוקטרינה של מבצעי עומק — פשיטה על יעד רחוק, בסביבה שאין בה גיבוי, עם חלון זמן קצר, וחזרה בטוחה. שלושת הרעיונות שהתגבשו אז מלווים את הצנחנים עד היום:
- תכנון מודיעיני מדוקדק — כל פרט קטן בשטח היעד ידוע מראש.
- שילוב מסוקים — הצנחנים הפכו לחטיבה שיודעת לזוז ברגל, בצניחה ובהנחתה מסוקית.
- חלון פעולה קצר — היעד נכבש בדקות, לא בשעות.
הגישה הזאת השפיעה גם על מבצעים מאוחרים יותר, כמו מבצע אנטבה ב-1976. הרחבנו על הלוגיקה של פעולות כאלה במאמר מבצעי עומק: איך חושבים רחוק כשנמצאים קרוב.
הרעיון של הנשיא המצרי גמאל עבד־אל־נאצר היה להתיש את ישראל — לא בקרב מכריע אחד, אלא בעימות מתמשך שיגבה מחירים כלכליים ואנושיים גבוהים. במונחי אבדות התוצאה הייתה גבוהה משני הצדדים, והמלחמה הסתיימה בהפסקת אש בחסות אמריקאית באוגוסט 1970 — ללא מכריע ברור.
סיום המלחמה והלקחים
הפסקת האש מאוגוסט 1970 סימנה את סוף מלחמת ההתשה הרשמית, אך העימות הישראלי־מצרי לא הסתיים — הוא רק חיכה שלוש שנים לפני שפרץ מחדש במלחמת יום כיפור. לפעילות הצנחנים בתקופה הזאת יש דף שלם באתר משרד הביטחון, ופרוט של המבצעים הבודדים באתר משרד המורשת.