מאיר הר ציון

מאיר הר-ציון נולד בשנת 1934. שירת ביחידה 101 ובגדוד הצנחנים 890. פעולותיו בזמן שירותו הצבאי הקנו לו שם ומוניטין של לוחם אמיץ ומפקד בעל כישורים יוצאי דופן.
לימים הפך הר ציון לסמל גבורה ישראלי.

ילדותו

מאיר הר ציון נולד בהרצליה. בגיל 3 עברה משפחתו לרשפון. שם נולדו אחיותיו שושנה ורחל. כשהיה בן 14 התגרשו הוריו. מאיר הגיע עם אביו לקיבוץ עין חרוד, אמו והבנות נקלטו בקיבוץ בית אלפא הסמוך. את רוב זמנו החופשי בילה הר-ציון בצפייה בטבע ובסיורים רגליים. בשנת 1952 לקח מאיר בן ה-17 את אחותו שושנה, שהייתה אז בת 14, לטיול רגלי סובב כינרת, מעמק הבטיחה, לאורך חופיה המזרחיים, שם ישבו חקלאים וחיילים סורים. הטיול  הסתיים בכלא הסורי. "החוקרים שאלו אותי שאלות שלא ידעתי לענות", שיחזר, "הם היכו אותי על כפות הרגליים. זה כאב מאוד". מאיר ושושנה הר-ציון הוחזקו בכלא קוניטרה ובדמשק, ורק בתיווך האו"ם והצלב האדום שבו לישראל לאחר כחודש.

הגיוס לצבא וליחידה 101.

מאיר הר ציון

את תחילת שירותו הצבאי עשה הר-ציון בנח"ל כמדריך בקורס טוראים ראשונים, תפקיד אשר גרם לו תסכול רב. בזכות המוניטין שיצא לו כסייר שמכיר כל פינה בישראל ומעבר לה גויס ליחידה 101, יחידת הקומנדו שהוקמה באותה עת בחטיבה 16 הירושלמית על ידי אריאל שרון.
בהמלצת הרמטכ"ל משה דיין הוסמך הר ציון לקצונה (ללא קורס קצינים), ובגיל 21 היה לסרן הצעיר בצה"ל. "כמפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומפקד הסיירת החטיבתית נשא מאיר הר-ציון תמיד במשימות הקשות ביותר", כתב עליו מפקדו שרון, "תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידה 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו".

גבורתו של הר ציון

עטור העוז של הר ציון

עם פירוק היחידה ומעבר חייליה לגדוד 890 בצנחנים, מונה הר-ציון למפקד פלוגה א' היא "סיירת הצנחנים". בפברואר 1956 הוענק לו צל"ש על "אומץ לב ומנהיגות למופת בקרב", אותם הפגין במהלך מבצע "עלי זית" (דצמבר 1955) - פשיטה על מוצבי הצבא הסורי בגדה המזרחית של הכינרת. בשנת 1973 הומר הצל"ש הזה בעיטור העוז. 
 

מסעו של הר ציון לפטרה.
בשנות ה-50 הפך הביקור בשרידי העיר הנבטית פטרה ("הסלע האדום") שבירדן, למעין מבחן אומץ בקרב בני נוער. מאיר הר-ציון עשה את המסלול הזה בקיץ 1953, ביחד עם ידידתו רחל סבוראי. "אפילו נוף עין גדי הפלאי נעשה תפל" הסביר ביומנו מדוע החליט להסתכן במסע חשאי לפטרה. מספר צעירים יצאו לבקר בפטרה בעקבות סיפורים ששמעו על מסעו של מאיר הר-ציון וחלקם נרצחו ע"י חיילי הלגיון הירדני. בינם: איתן מינץ, יעקב קליפלד (קליק), אריה מנר (אריק), מרים מונרדר, וגילה בן עקיבא זכרונם לברכה.
 

הכרכוב בפטרה (הסלע האדום)

רצח אחותו שושנה.
שושנה הר-ציון נרצחה ביחד עם חברה, עודד וגמייסטר, על ידי בדואים משבט הראשיידה המתגוררים במדבר יהודה (ליד תקוע), כאשר טיילו מירושלים לעין גדי וחצו שטח שהיה אז בשליטה ירדנית (ינואר 1955).  בתגובה לרצח המזעזע של שושנה פשטו מאיר הר-ציון ושלושה מחבריו לכפר ממנו באו הרוצחים, ובקרב קצר נהרגו חמישה בדואים ונתפס שבוי אחד אשר שוחרר בחזרה לכפרו עם ההודעה: "תמסור לכל בני השבט שלך שהרגנו חמישה תמורת שני הצעירים היהודים".
 

מבצע כפפות משי.
בחודש דצמבר 1953 הוביל מאיר הר ציון את לוחמי יחידה 101 לפשיטה וחדירת עומק מנתיב הל"ה לפרברי חברון   (הלוך וחזור 42  קילומטר). הר ציון הוביל באומץ לב דרך מרכז הכפר חלחול עד למבואות חברון, שם פוצץ בית, נפגעו מספר חיילים מהמשמר הלאומי הירדני ומפקדם נהרג. הפשיטה לחברון, נחשבה לאחת הפעולות הנועזות ביותר של ה- 101.
בתמונה למטה: מאיר הר ציון מוביל חוליה בסיור לילי.

מבצע יהונתן.
 בהתקפה מתוכננת של חיילי הלגיון על חיילי צה"ל שהיו באימונים באזור בית גוברין נרצחו 6 עתודאים סטודנטים לרפואה. בעקבות הרצח הזה נקבעה משטרת א-רהווה כיעד לפעולת תגמול. הפריצה למשטרה הוטלה על הסיירת של מאיר הר ציון, עם סגנו מיכה קפוסטה. הר ציון נפצע קשה בזמן הפריצה והרופא הגדודי ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ) ניתח אותו בשדה הקרב והציל את חייו ועל כך זכה לעיטור העוז. ד"ר אגמון חתך בעזרת איזמל (סקלפל מנתחים) פתח קטן בבסיס הצוואר מלפנים והחדיר דרכו צינורית מעוקלת לתוך קנה הנשימה - טרכיאוסטומיה ובכך הציל את הר ציון מחנק. הפציעה הייתה קשה היות ונפגעו חלק מעצבי הידיים ומיתרי הקול. אותה נחישות והתמדה שאפיינה אותו כחייל, הובילה אותו גם לשיקום מוצלח. בין הצל"שים ותעודות ההוקרה שקיבל בחייו אפשר גם למנות את "פרס הנכה המשוקם" שהוענק לו ב-1964.

מאיר הר ציון על מצוקי נחל חבר

הרמטכ"ל משה דיין כותב על מאיר בספרו "אבני דרך" (עמוד 114):

    "בעיני, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל. יתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו המופלא בתור לוחם. בימי שהיתי בתפקיד, הוא היחיד שקיבל דרגות קצונה בלי שיעבור את בית הספר לקצינים. לא היה לו מה ללמוד שם. לו נשלח לקורס זה, היה צריך להורות לאחרים ולא לשמוע תורה מפיהם."

לסיירת הצנחנים
לחץ כאן

לעמוד הקמת יחידה 101
לחץ כאן

למורשת קרב של היחידה
לחץ כאן