חטיבה 55 ושחרור ירושלים במלחמת ששת הימים

ערב מלחמת ששת הימים, ריחפה אי-ודאות כבדה מעל ישראל. בתקופת ההמתנה המתוחה, גויסו יחידות המילואים ובהן חטיבה 55, חטיבת צנחנים בפיקודו של אלוף-משנה מוטה גור. ייעודה המקורי של החטיבה היה ביצוע צניחה מבצעית בעומק סיני, באזור אל-עריש, כחלק מהמאמץ המלחמתי בחזית המצרית. הלוחמים, רובם בוגרי חטיבת הצנחנים הסדירה, התאמנו לקראת משימה זו ותרגלו אותה שוב ושוב.

אולם, ב-5 ביוני 1967, עם פתיחת המלחמה, החליט חוסיין, מלך ירדן, להצטרף למערכה ופתח באש ארטילרית כבדה על ירושלים המערבית. המציאות החדשה בשטח חייבה שינוי תוכניות מהיר. באחת ההחלטות הדרמטיות של המלחמה, הופנתה חטיבה 55 מהמתנה למשימתה בסיני היישר לחזית ירושלים. שינוי הייעוד הפתאומי הזה, מהכנות לצניחה בשטח מדברי פתוח ללחימה מורכבת בשטח עירוני צפוף ומבוצר, הטיל על החטיבה אתגר מבצעי ולוגיסטי עצום, ואת האחריות ההיסטורית לשחרור העיר העתיקה.

"תקופת ההמתנה" והשינוי בייעוד החטיבה

במהלך חודש מאי 1967, עם כניסת צבא מצרים לסיני וסגירת מצרי טיראן, נכנסה מדינת ישראל ל"תקופת ההמתנה". חטיבה 55, ככוח מילואים איכותי, גויסה והוצבה בכוננות עליונה. החטיבה הורכבה משלושה גדודי צנחנים ותיקים ומנוסים:

• גדוד 66 בפיקודו של יוסי יפה
• גדוד 71 בפיקודו של עוזי עילם
• גדוד 28 בפיקודו של יוסי פרדקין

תוכנית המלחמה המקורית של צה"ל, "נחשונים", ייעדה לחטיבה לבצע צניחה באזור אל-עריש כדי לנתק את הכוחות המצריים ולסייע בהכרעת המערכה בסיני. הלוחמים בילו שבועות ארוכים של המתנה מורטת עצבים בשדות התעופה, כשהם ערוכים ומוכנים לקריאה. בבוקר ה-5 ביוני, עם תחילת מבצע "מוקד" והשמדת חילות האוויר הערביים, נראה היה כי הפקודה לצנוח עומדת להגיע בכל רגע.

אלא שההתפתחויות בגזרה הירדנית טרפו את הקלפים. ירי ארטילרי על תל אביב וירושלים ותפיסת ארמון הנציב על ידי הלגיון הירדני, הבהירו כי נפתחה חזית נוספת. פיקוד המרכז, בפיקודו של האלוף עוזי נרקיס, הבין כי הכוחות שעמדו לרשותו בגזרת ירושלים (בעיקר חטיבת ירושלים וחטיבת הראל) אינם מספיקים למשימת ההכרעה. ההחלטה נפלה: חטיבה 55 תועבר במלואה, באוטובוסים, לחזית ירושלים. המעבר ממשימה של צניחה התקפית למשימה של כיבוש יעד אורבני מבוצר דרש מהמפקדים ומהלוחמים גמישות מחשבתית והסתגלות מהירה למציאות חדשה לחלוטין.

הזירה הירושלמית: אתגרים וסדר כוחות

ירושלים של 1967 הייתה עיר מחולקת. "הקו העירוני" חצה אותה, קו גבול עוין של גדרות תיל, עמדות, שדות מוקשים וקירות בטון. הצד הירדני, מזרח ירושלים, היה מבוצר היטב במערך הגנה שנבנה במשך 19 שנה. הלגיון הירדני, שנחשב לצבא האיכותי והממושמע ביותר מבין צבאות ערב, החזיק במערך עמדות שולטות שכלל את גבעת התחמושת, בית הספר לשוטרים, שכונת שייח' ג'ראח, רכס אוגוסטה ויקטוריה והעיר העתיקה עצמה, המוקפת חומה.

מנגד, הכוח הישראלי היה דליל יחסית בתחילת המערכה. חטיבה 16, חטיבת ירושלים, הייתה חטיבת חי"ר מרחבית שהופקדה על הגנת הקו. חטיבה 10, חטיבת הראל, הייתה חטיבת שריון במילואים שפעלה בפרוזדור ירושלים. הגעתה של חטיבת הצנחנים של מוטה גור שינתה את מאזן הכוחות באופן דרמטי והעניקה לפיקוד המרכז את היכולת לעבור מהגנה למתקפה נחרצת.

הקרב על גבעת התחמושת: לחימה מטווח אפס

בלילה שבין ה-5 ל-6 ביוני, החלה המתקפה של חטיבה 55. המשימה המרכזית הוטלה על גדוד 66 - כיבוש מתחם גבעת התחמושת, שנחשב למפתח להבקעת מערך ההגנה הירדני. הייתה זו מערכת של תעלות בטון עמוקות, בונקרים ועמדות ירי ששלטו על סביבתן. הקרב על גבעת התחמושת הפך לאחד מהקרבות המיתולוגיים והעקובים מדם בתולדות צה"ל.

הלחימה התנהלה פנים אל פנים, בתוך התעלות הצרות, מטווח של מטרים ספורים. הלוחמים נאלצו לטהר כל תעלה, כל עמדה וכל בונקר באמצעות רימוני יד, נשק אוטומטי ולחימה פנים-אל-פנים. הקשר עם המפקדים נותק לעיתים קרובות, ומפקדי כיתות ומחלקות נאלצו לקבל החלטות גורליות תחת אש. הקרב נמשך שעות ארוכות ובמהלכו נפלו רבים מטובי הלוחמים והמפקדים של הגדוד. גבורתם של הלוחמים, כמו גם ההתנגדות העיקשת של החיילים הירדנים, הפכו את גבעת התחמושת לסמל של הקרבה ונחישות.

שלבי הקרב בגבעת התחמושת:

• הבקעה ראשונית של גדרות התיל והתקדמות לתעלת הגישה המרכזית.
• לחימה קשה על "בית שלושת הקומות" ששלט על המתחם.
• טיהור "הבונקר הגדול" בו התבצרו עשרות חיילים ירדנים.
• לחימה עיקשת על כל אחת מעשרות עמדות הירי והתעלות המחברות.
• השתלטות סופית על היעד עם שחר, במחיר כבד של 36 הרוגים לגדוד 66.

התקדמות גדוד 71 וגדוד 28

במקביל לקרב המרכזי בגבעת התחמושת, פעלו שני הגדודים האחרים של החטיבה במשימות קריטיות לא פחות. גדוד 71, בפיקודו של עוזי עילם, קיבל את המשימה לכבוש את מתחם בית הספר לשוטרים, שהיה מבוצר לא פחות מגבעת התחמושת. גם כאן, הלחימה הייתה קשה ועזה. לאחר כיבוש בית הספר לשוטרים, המשיך הגדוד והשתלט על שכונת שייח' ג'ראח והגיע עד למלון "אמבסדור".

גדוד 28, בפיקודו של יוסי פרדקין, פעל מדרום להם. תפקידו הראשוני היה לאבטח את האגף, אך בהמשך הוא השתתף בטיהור שכונת ואדי ג'וז והתקדם לעבר מוזיאון רוקפלר, מול הפינה הצפון-מזרחית של חומת העיר העתיקה. פעולתם המשולבת של שלושת הגדודים הביאה להתמוטטות קו ההגנה הירדני מצפון לעיר העתיקה, ולמעשה כיתרה אותה מכיוון צפון ומזרח, והכשירה את הקרקע לשלב הבא והמכריע של המערכה.

ציר זמן מקוצר של לחימת חטיבה 55:

הפריצה לעיר העתיקה: קרב על כל סמטה

ביומו השלישי של המלחמה, 7 ביוני, לאחר שהעיר העתיקה כותרה כמעט מכל עבריה, התקבלה ההחלטה המדינית-צבאית לפרוץ לתוכה. החשש היה כי הפסקת אש בינלאומית עומדת להיכנס לתוקף ותנציח את חלוקת העיר. מוטה גור קיבל את הפקודה המיוחלת. הכוחות נערכו במהירות לפריצה דרך שער האריות, הפתח הקרוב ביותר לעמדותיהם על הר הזיתים. זחל"ם של מפקד פלוגה א' מגדוד 71, בפיקודו של יורם זמוש, היה הראשון שפרץ את השער, ובעקבותיו זרמו פנימה שאר לוחמי החטיבה.

הלחימה בעיר העתיקה הייתה שונה מכל מה שהכירו. הסמטאות הצרות והמפותלות, האוכלוסייה האזרחית, ומעל לכל - קדושתם של המקומות, דרשו מהלוחמים לפעול במהירות, בנחישות, אך גם באיפוק מרבי. הכוחות התפצלו: כוח אחד נע במהירות לעבר הר הבית, בעוד כוחות אחרים טיהרו את הצירים והתקדמו לעבר הכותל המערבי והרובע היהודי. ההתנגדות הירדנית בתוך העיר הייתה דלילה יחסית - עיקר כוחם כבר נשחק בקרבות הקודמים - אך צלפים בודדים המשיכו להוות איום. לפי מקורות שונים, ההוראה הייתה להימנע ככל הניתן מפגיעה במקומות הקדושים. ההתקדמות המהירה הייתה חיונית להכרעת המערכה לפני התערבות בינלאומית.

"הר הבית בידינו": הרגע ההיסטורי בכותל

זמן קצר לאחר הפריצה, הגיע הרגע שהפך לאחד מסמליה המובהקים של המלחמה. בשעה 10:20 בבוקר, עלה מוטה גור ברשת הקשר החטיבתית והכריז את המילים שהדהדו ברחבי המדינה כולה: "אני ברחבת הר הבית, חוזר, אני ברחבת הר הבית. כל הכוחות - חדל אש. הר הבית בידינו!".

זמן קצר לאחר מכן, הגיעו הלוחמים הראשונים אל רחבת הכותל המערבי. המראה של הצנחנים המאובקים והעייפים, כשהם עומדים נרגשים מול אבני הכותל ונוגעים בהן לראשונה בחייהם, הפך לתמונה איקונית. רבים מהם, לוחמים קשוחים שזה עתה יצאו מקרבות דמים, פרצו בבכי. היה זה רגע השיא של מאמץ בן שלושה ימים, ושיאה של כמיהה בת 2,000 שנה. הרב הצבאי הראשי דאז, שלמה גורן, הגיע למקום ותקע בשופר, במעמד שסימל את שיבת העם היהודי אל המקום הקדוש ביותר לו. מידע נוסף על המערכה על ירושלים זמין במקורות שונים.

מחיר הניצחון: אבידות חטיבה 55

הניצחון הגדול ושחרור ירושלים גבו מחיר דמים כבד. חטיבה 55 איבדה במערכה על העיר 97 מלוחמיה ומפקדיה. מספר זה מהווה כשליש מכלל חללי צה"ל בחזית הירדנית, וכשמינית מכלל חללי צה"ל במלחמת ששת הימים כולה. מרבית הנופלים, 53 במספר, נהרגו בקרבות הבקעה הקשים ביום הראשון ללחימה, בעיקר בגבעת התחמושת ובבית הספר לשוטרים. האבידות הכבדות מעידות יותר מכל על עוצמת ההתנגדות הירדנית, על המורכבות של לחימה בשטח בנוי ומבוצר ועל הנחישות וההקרבה של לוחמי החטיבה, ששילמו את המחיר היקר ביותר על איחודה של בירת ישראל. שמותיהם של הנופלים חקוקים במורשתה של החטיבה ושל עם ישראל כולו.

סיכום: מורשת חטיבה 55 בירושלים

סיפורה של חטיבה 55 במלחמת ששת הימים הוא סיפור על גמישות מבצעית, על נחישות ועל גבורה יוצאת דופן. מחטיבת מילואים שיועדה למשימה אחת, היא הפכה לכוח המכריע במערכה אחרת, חשובה והיסטורית לא פחות. תחת פיקודו של מוטה גור, פרצו לוחמי החטיבה את קווי ההגנה הירדניים, לחמו בקרבות עקובים מדם והיו הראשונים להגיע לכותל המערבי ולהניף את דגל ישראל על הר הבית.

מורשתם של הלוחמים שניצחו בירושלים ושל אלו שנפלו בקרבותיה ממשיכה להוות מקור השראה ופרק יסוד באתוס של צה"ל ושל חטיבת הצנחנים. זהו סיפור על לוחמי מילואים שהשאירו מאחור את חייהם האזרחיים, נקראו אל הדגל, ובגופם הבטיחו את איחודה של ירושלים. להעמקה בקרב המכונן של החטיבה, מומלץ לקרוא את המאמר המלא על הקרב על גבעת התחמושת.