עשן הקרב ששכך מעל מעבר המיתלה בסיני בסוף אוקטובר 1956, הותיר אחריו מורשת מורכבת של גבורה עילאית, מחלוקת פיקודית עמוקה, ומחיר דמים כבד. קרב המיתלה לא היה עוד התקלות במדבר; הוא הפך לאבן יסוד במיתולוגיה של חטיבת הצנחנים ונקודת מפנה בתורת הלחימה של צה"ל כולו. הקרב, שהחל כפעולת סיור שאושרה לכאורה, התפתח במהירות למלכודת אש קטלנית בתוך ואדי צר, שם נאלצו לוחמי הצנחנים להילחם על חייהם בתנאים כמעט בלתי אפשריים.
הצניחה המבצעית הראשונה בתולדות צה"ל, שבוצעה יומיים קודם לכן בפתחו המזרחי של המעבר, נועדה להציב כוח חסימה אסטרטגי בעומק סיני. המשימה המקורית הייתה ברורה: לחסום את המעבר, לא להיכנס אליו. אלא שבמציאות הכאוטית של המלחמה, שרשרת החלטות שהתקבלה בדרגים שונים הובילה את כוח החוד של החטיבה הישר לתוך מארב מצרי מתוכנן היטב. סיפורו של קרב המיתלה הוא סיפורם של הלוחמים שלחמו בגבורה יוצאת דופן, אך גם שיעור מאלף על פיקוד, אחריות, ועל הגבול הדק שבין יוזמה להפרת פקודה.
בניתוח הקרב, חשוב להבין את הרקע שהוביל אליו, את הכוחות שהתמודדו זה מול זה, את השתלשלות האירועים הדרמטית ואת הלקחים שנלמדו ממנו. המיתלה הוא יותר משם של מקום; הוא סמל לקרב עקוב מדם שהגדיר דור שלם של לוחמים והותיר את חותמו על צה"ל למשך עשורים רבים.
רקע ומטרות מבצע קדש
מלחמת סיני, או "מבצע קדש" בשמו הצה"לי, פרצה ב-29 באוקטובר 1956 על רקע מתיחות ביטחונית ומדינית מתגברת. מדינת ישראל הצעירה סבלה רבות מפעולות טרור של מסתננים (פדאיון) שפעלו מחצי האי סיני ורצועת עזה בחסות מצרית. במקביל, נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, סגר את מצרי טיראן בפני שיט ישראלי, ובכך חנק את נמל אילת ופגע בריבונותה של ישראל. נאצר גם הלאים את תעלת סואץ, צעד שפגע באינטרסים של בריטניה וצרפת והוביל לברית חשאית משולשת בין שלוש המדינות נגד מצרים.
בהתאם להסכם סוור, שנחתם סמוך לפרוץ המלחמה, תפקידו של צה"ל היה לפתוח במבצע צבאי בסיני, שיהווה אולטימטום לכאורה לבריטניה וצרפת להתערב, להשתלט על אזור התעלה ולהפיל את משטרו של נאצר. מטרותיה של ישראל היו ברורות:
- חיסול בסיסי הפדאיון ברצועת עזה ובסיני.
- פתיחת מצרי טיראן לשיט ישראלי.
- הסרת האיום הצבאי המצרי מסיני, שהתעצם בעקבות עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית.
- חיזוק ההרתעה הישראלית באזור.
במסגרת זו, הוטלה על חטיבת הצנחנים משימה ייחודית: לבצע צניחה מבצעית בעומק שטח האויב, סמוך למעבר המיתלה. מטרת הצניחה הייתה כפולה: לשמש ככוח חסימה שימנע הגעת תגבורות מצריות לחזית, ובעיקר, לספק את העילה ("casus belli") להתערבות האנגלו-צרפתית. זו הייתה משימה עם מרכיב אסטרטגי-מדיני מובהק, והיא שהציבה את החטיבה בפתחו של אחד הקרבות הזכורים בתולדותיה.
הכוחות במעבר המיתלה: סדר כוחות (סד"כ)
ההתנגשות במעבר המיתלה הפגישה בין כוח צנחנים נייד ובעל רוח לחימה גבוהה, לבין כוח מצרי שהתבצר בעמדות הגנה מעולות שהכין מראש. להלן השוואה בין הכוחות העיקריים שהשתתפו בקרב:
להלן פירוט סדר הכוחות של שני הצדדים:
צה"ל: חטיבה 202 (צנחנים)
החטיבה, בפיקודו של אל"ם אריאל (אריק) שרון, כללה מספר יחידות מפתח. הכוח שנכנס בפועל לקרב היה מורכב בעיקר מגדודי צנחנים וסיוע חטיבתי.
- הכוח הפורץ (בפיקוד מרדכי 'מוטה' גור): মূলত כוח מגדוד 88 (הנח"ל המוצנח) בתוספת יחידות סיור, הנדסה, וקשר. הכוח מנה כ-200 לוחמים ונע על גבי זחל"מים וג'יפים.
- גדוד 890 (בפיקוד רפאל 'רפול' איתן): הגדוד שביצע את הצניחה המקורית. חלקים ממנו נשלחו כתגבורת לתוך המעבר במהלך הקרב.
- סיוע: סוללת מרגמות 120 מ"מ, יחידת תותחים נ"ט, ומאוחר יותר סיוע אווירי ממטוסי מוסטנג ואוראגן של חיל האוויר, שהתקשה לפעול ביעילות בתוך הקניון הצר.
הצבא המצרי
הכוח המצרי במיתלה היה מאורגן היטב בעמדות חפורות ומוסוות לאורך מצוקי המעבר, מה שהעניק לו יתרון הגנתי מכריע. הכוח היה חלק מהחטיבה השנייה של צבא מצרים.
- הרכב הכוח: לפי הערכות, שני גדודים מהחטיבה ה-5 של הדיביזיה המצרית ה-2.
- חימוש וציוד: הכוח היה מצויד במגוון רחב של כלי נשק, שהיו יעילים במיוחד ללחימה מהמארב:
- מקלעים כבדים (גוריאנוב, בראונינג)
- תותחים ללא רתע (תול"רים) נגד טנקים
- מרגמות בינוניות וכבדות
- עמדות צלפים
- תותחי נ"מ ששימשו גם לירי בכינון ישיר
הכוח המצרי ניצל באופן מיטבי את תוואי השטח כדי ליצור "שטח השמדה" (Killing Zone) שאליו נקלע כוח הצנחנים.
הצניחה וההיערכות (29-30 באוקטובר)
ב-29 באוקטובר 1956, המריאו 16 מטוסי דקוטה מבסיס תל נוף כשבבטנם לוחמי גדוד 890, בפיקודו של רפול. משימתם: לבצע את הצניחה המבצעית הראשונה בתולדות צה"ל בלב סיני, סמוך לצומת אסטרטגי בקרבת מעבר המיתלה. הצניחה, שקיבלה את שם הקוד "מכבי", בוצעה בשעות אחר הצהריים בתנאים לא פשוטים. הרוח החזקה גרמה לפיזור רב של הצנחנים וציודם על פני שטח נרחב.
מיד לאחר הנחיתה, החל המבצע לאיסוף הכוח. רפול, יחד עם קציניו, נע בשטח והפעיל את הלוחמים למצוא אחד את השני ואת מכולות הציוד שהכילו נשק כבד, תחמושת ומים. עד רדת הלילה, הצליח הגדוד להתארגן, אם כי חסרו לו עדיין חלק מהציוד והנשק המסייע. הכוח התמקם להגנה היקפית באזור המכונה "צומת פרקר", על שם קולונל דאגלס פרקר, הנספח האווירי האמריקני שנהרג במקום בתאונה מספר חודשים קודם לכן. המשימה הייתה ברורה: לחכות לכוח העיקרי של חטיבה 202, שהיה בדרכו בנסיעה יבשתית דרך כונתילה ותמד.
ב-30 באוקטובר, לאחר מסע מפרך של יותר מ-200 קילומטרים בשטח מדברי קשה, חבר הכוח הקרקעי של החטיבה, בפיקודו של אריק שרון, אל גדוד 890. החבירה הושלמה. כעת עמדה חטיבת צנחנים שלמה במרחק קצר ממעבר המיתלה, מוכנה לבצע את משימתה המקורית: חסימת המעבר בפני תנועת אויב ממערב למזרח.
ההחלטה להיכנס למעבר: מחלוקת ופקודות
נקודת המפנה הדרמטית התרחשה בבוקר ה-31 באוקטובר. הפקודה המקורית מהפיקוד העליון, ובראשו הרמטכ"ל משה דיין, הייתה חד-משמעית: לא להיכנס למעבר המיתלה. המעבר, קניון צר באורך של כ-32 ק"מ, נחשב למלכודת פוטנציאלית, וההנחה הייתה שאין צורך מבצעי לסכן כוחות בטיהורו. תפקיד החטיבה היה לחסום את פתחו המזרחי.
אולם, מח"ט הצנחנים, אל"ם אריק שרון, היה סבור אחרת. לדבריו, הוא חשש מכך שהכוח המצרי החונה במעבר עלול לאיים על חטיבתו או לנתק אותה. הוא פנה למפקד פיקוד הדרום, אסף שמחוני, וביקש אישור לשלוח "סיור" לתוך המעבר כדי "לבדוק את הימצאות האויב". לאחר דין ודברים, קיבל שרון אישור טלפוני מהרמטכ"ל דיין לביצוע "סיור ריקון" (סיור שמטרתו לוודא שהשטח ריק מאויב), אך עדיין תוך הדגשה שלא להסתבך בקרב.
כאן טמונה ליבת המחלוקת ההיסטורית. שרון פירש את האישור באופן מרחיב ביותר. במקום כוח סיור קטן, הוא הטיל את המשימה על כוח משמעותי בפיקודו של סא"ל מוטה גור, שכלל פלוגה מגדוד 88, יחידת סיור, כוח הנדסה וסוללת מרגמות. הכוח נע על גבי זחל"מים ולא ברגל, מה שהפך אותו מטרה נוחה ובולטת בתוך הנתיב הצר. רבים טוענים כי שרון ידע, או היה צריך לדעת, שהמעבר מאויש, וכי שליחת כוח כזה אינה "סיור" אלא פרובוקציה שתוביל בהכרח לקרב. ההחלטה הזו הפכה לאחת השנויות ביותר במחלוקת בתולדות צה"ל, והשלכותיה הורגשו מיד עם כניסת הכוח למלכודת האש.
מהלך קרב המיתלה (31 באוקטובר 1956)
בשעה 12:30 בצהריים, 31 באוקטובר, נכנס כוח הזחל"מים בפיקודו של מוטה גור לתוך הפיתול הצר של מעבר המיתלה. במשך מספר קילומטרים שרר שקט מתוח. השקט הופר באחת כשהכוח הגיע לעיקול המכונה "הסרפנטינה הקטנה". ממצוקים שחלשו על הכביש משני צדדיו, פתח כוח מצרי מחופר היטב באש תופת מכל הכלים: מקלעים כבדים, תותחי נ"ט, מרגמות ונשק קל. הזחל"מים הראשונים נפגעו מיד והחלו לבעור, חוסמים את ציר התנועה ולוכדים את שאר הכוח בשטח ההשמדה.
מהלך הקרב התחלק למספר שלבים קריטיים:
- שלב המלכודת וההלם הראשוני: הכוח הישראלי היה מופתע לחלוטין. האש הייתה מדויקת וקטלנית. הפצועים וההרוגים הראשונים היו רבים. לוחמים קפצו מהזחל"מים הבוערים וחיפשו מחסה מאחורי סלעים או בשולי הדרך, אך האש המצרית שלטה על כל שטח חשוף. המפקדים, ובהם מוטה גור, עשו מאמצים אדירים להשתלט על הכאוס ולהשיב אש.
- שלב הלחימה והטיהור מלמטה למעלה: לאחר ההלם הראשוני, החלו הצנחנים להילחם על חייהם. הם הבינו שכדי לשרוד, עליהם לטהר את העמדות המצריות שעל המצוקים. זה היה קרב פנים אל פנים, בתנאים בלתי אפשריים. לוחמים בודדים וחוליות קטנות, חמושים בתת-מקלעים מסוג עוזי, רימונים וסכינים, החלו לטפס במדרונות התלולים תחת אש, תוך שהם מסתערים על מערות ועמדות מבוצרות. כאן באה לידי ביטוי גבורתם האישית של הלוחמים, שנלחמו בחירוף נפש.
- הגעת התגבורת והסיוע: משנודע היקף האסון, שלח שרון כוחות תגבורת לתוך המעבר. כוחות מגדוד 890, בפיקודו של מרסל טוביאס, וסיירת הצנחנים, בפיקודו של אהרן דוידי, נכנסו ללחימה וסייעו בטיהור המצוקים מהצד השני. במקביל, הוזעק סיוע אווירי, אך מטוסי חיל האוויר התקשו לזהות ולפגוע במטרות החפורות היטב בקניון הצר.
- סיום הקרב ופינוי הנפגעים: עד שעות הערב המאוחרות, לאחר שעות רבות של לחימה עיקשת, הצליחו הצנחנים להשתלט על רוב העמדות השולטות. הקרב דעך, אך מלאכת פינוי הנפגעים רק החלה. הפינוי, שנעשה תחת אש צלפים ובתנאי חושך, היה מבצע מורכב ומסוכן בפני עצמו.
הקרב הסתיים בניצחון טקטי ישראלי – המעבר נכבש והכוח המצרי הושמד. אך היה זה ניצחון שנקנה במחיר דמים גבוה מאוד.
| שלב בקרב | שעה (בקירוב) | תיאור |
|---|---|---|
| כניסה למעבר | 12:30 | כוח מוטה גור נכנס למעבר המיתלה. |
| פתיחה באש | 12:45 | הכוח המצרי פותח באש ממארב מתוכנן. הזחל"מים הראשונים נפגעים. |
| תחילת הטיהור | 13:30 | הצנחנים מתחילים להסתער על עמדות המצרים במעלה המצוקים. |
| הגעת תגבורת | 15:00 | כוחות נוספים מהחטיבה נכנסים לקרב ומסייעים בטיהור. |
| סיום הלחימה העיקרית | 18:00 | רוב עמדות האויב טוהרו, האש דועכת. |
| פינוי נפגעים | ליל 31/10 - 1/11 | מבצע פינוי מורכב של הפצועים וההרוגים תחת אש. |
המחיר הכבד: אבדות ועיטורים
קרב המיתלה גבה מחיר כבד מחטיבת הצנחנים הצעירה. בתוך שעות ספורות של לחימה אינטנסיבית, נהרגו 38 לוחמים ומפקדים, ו-120 נוספים נפצעו. עבור חטיבה שהייתה אז עדיין קטנה ומשפחתית, האבדות היו קשות מנשוא והותירו צלקת עמוקה. אבדות הכוח המצרי היו גבוהות בהרבה, ומוערכות בכ-260 הרוגים.
לצד האבל, הקרב הוליד סיפורי גבורה רבים שהפכו למורשת. לוחמים ומפקדים הפגינו יוזמה, קור רוח ודבקות במשימה בתנאים הקשים ביותר. על פועלם בקרב, הוענקו עיטורים רבים, בהם:
- עיטור הגבורה: הוענק לטוראי יהודה קן-דרור ז"ל, חובש שטיפל בפצועים תחת אש כבדה עד שנפגע ונהרג.
- עיטור העוז: הוענק, בין היתר, לדן זיו (מ"פ), מיכה קפוסטה (בן ארי) (מ"מ), ועובד לדיז'ינסקי ז"ל (חובש שנהרג).
- עיטור המופת: הוענק למספר לוחמים ומפקדים, ובהם מפקד הכוח, מוטה גור.
העיטורים הרבים שיקפו את ההכרה של הפיקוד העליון ברוח הלחימה יוצאת הדופן שהפגינו הצנחנים, גם אם על נסיבות פתיחת הקרב נמתחה ביקורת קשה.
לקחים ומורשת: קרב מכונן
קרב המיתלה הפך מיד לאחר סיומו לאירוע מכונן, הן בחטיבת הצנחנים והן בצה"ל כולו. הלקחים שהופקו ממנו נגעו לכל הרמות, מהטקטיקה בשדה הקרב ועד לרמה האסטרטגית והפיקודית.
לקחים טקטיים
- סכנת הכניסה לשטח נחות: הלקח המיידי והברור ביותר היה הסכנה הקטלנית בכניסה לוואדי או מעבר צר מבלי לטהר תחילה את הרכסים השולטים. לקח זה הפך לאל"ף-בי"ת בכל תרגולת צה"לית מאז.
- חשיבות הקרב המשולב: הקרב הדגיש את הצורך בשילוב הדוק בין כוחות חי"ר, שריון, הנדסה וסיוע אווירי. היעדר טנקים וקשיי הסיוע האווירי במיתלה הורגשו היטב.
- עוצמת הלחימה בטווח קצר: תפקודם של הלוחמים עם תמ"ק העוזי והרימונים הוכיח את יעילותם בקרבות טיהור בשטח סבוך.
- חשיבות החובשים בקרב: גבורתם של החובשים, והמחיר הכבד ששילמו, הדגישו את תפקידם המכריע בשמירה על חיי לוחמים ועל מורל היחידה.
לקחים פיקודיים ומורשת
במישור הפיקודי, הקרב הצית ויכוח סוער. המחלוקת סביב החלטתו של אריק שרון להיכנס למעבר בניגוד לרוח הפקודה, אם לא ללשונה, העלתה שאלות נוקבות על גבולות היוזמה והמשמעת בצה"ל. המתח בין שרון לרמטכ"ל דיין בעקבות הקרב היה ידוע, ודיין אף שקל להדיח את שרון מתפקידו. בסופו של דבר, שרון לא הודח, אך הפרשה הפכה למקרה מבחן שנלמד בבתי הספר לפיקוד במשך שנים.
למרות המחלוקת, קרב המיתלה הפך לסמל של רוח הלחימה, הנחישות והדבקות במשימה של הצנחנים. הוא חיזק את תדמיתם כיחידת עילית המסוגלת להתמודד עם המשימות הקשות ביותר ולנצח. מורשת הקרב, על גבורת לוחמיו והמחיר הכבד, השפיעה על דורות של מפקדים ולוחמים בצנחנים, והייתה חלק מהאתוס שהוביל אותם בקרבות הבאים, כמו במלחמת ההתשה ובמלחמות ישראל האחרות.
סיכום
קרב המיתלה במבצע קדש הוא סיפור מורכב של ניצחון ושל מחיר. מצד אחד, הוא מהווה פרק מפואר של גבורת לוחמים, אחוות אחים לנשק והקרבה עילאית. לוחמי הצנחנים, שנלכדו במלכודת קטלנית, נלחמו בנחישות יוצאת דופן והכריעו אויב שהחזיק בכל היתרונות הטקטיים. מצד שני, זהו סיפור על החלטה פיקודית שנויה במחלוקת, שהובילה לאבדות רבות שאולי ניתן היה למנוע. המיתלה הפך למיתוס מכונן בחטיבת הצנחנים ולשיעור חשוב בתורת הלחימה של צה"ל כולו, שיעור שממשיך להדהד גם היום.
כדי להבין את הרקע המלא שהוביל את הצנחנים למיתלה, מומלץ לקרוא על הצניחה המבצעית הראשונה של צה"ל, שהייתה יריית הפתיחה של המבצע.