מבצע קדש 1956: צניחת גדוד 890 במיתלה

באוקטובר 1956 הגיעה המתיחות במזרח התיכון לנקודת רתיחה. פיגועי הפידאיון שיצאו מרצועת עזה ומירדן, התחמשותה המסיבית של מצרים בעסקת נשק צ'כוסלובקית, וחתימת ברית צבאית משולשת בין מצרים, סוריה וירדן, הציבו איום ממשי על ביטחון ישראל. בתגובה, רקם הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין, תוכנית נועזת למלחמה יזומה בסיני, שתתבצע בתיאום עם בריטניה וצרפת – מבצע קדש.

בליבת התפיסה המבצעית של דיין עמד מהלך הטעיה אסטרטגי, שנועד לגרור את הצבא המצרי לקרב הכרעה בשטח הפתוח של סיני. הנשק הסודי להפעלת המלכודת הזו הייתה חטיבת הצנחנים, חטיבה 202, בפיקודו של אל"ם אריאל שרון. התוכנית הייתה להצניח גדוד צנחנים עמוק בשטח האויב, במטרה ליצור איום על מעברי הג'ידי והמיתלה, ובכך לאלץ את המצרים להזרים כוחות למרכז סיני – היישר אל מול הכוחות המשוריינים של צה"ל שהתקדמו ממזרח. כך, הצנחנים נועדו להיות הפתיון והסדן גם יחד.

ב-29 באוקטובר 1956, בשעה 16:59, התממשה התוכנית. גדוד 890 בפיקודו של רס"ן רפאל "רפול" איתן הוצנח ממזרח למעבר המיתלה. הייתה זו הצניחה המבצעית הראשונה בתולדות צה"ל, אירוע מכונן שהפך לאבן פינה במורשת הקרב של הצנחנים ושל הצבא כולו. המבצע, ששם הקוד שלו היה "מכבש", החל בדיוק לפי התוכנית, אך התפתח במהרה לקרב קשה ועקוב מדם שסיפורו חרוט עד היום בדפי ההיסטוריה הצבאית של ישראל.

הרקע האסטרטגי: מדוע המיתלה?

הבחירה במעבר המיתלה כיעד להצנחה לא הייתה מקרית. המיתלה, מעבר הררי צר ומפותל באורך של כ-30 ק"מ, היווה ציר תנועה חיוני במרכז חצי האי סיני. שליטה על פתחו המזרחי של המעבר פירושה חסימת אחד מנתיבי התגבור והנסיגה העיקריים של הצבא המצרי, המחבר בין תעלת סואץ למרחבי סיני. רעיון ההצנחה היה פרי מוחו של הרמטכ"ל דיין, שראה בו מהלך גאוני שישרת כמה מטרות במקביל.

ראשית, הוא נועד לייצר "עילת מלחמה" (Casus belli) ברורה. הצנחת כוח צבאי גדול 200 קילומטרים בעומק שטח מצרים הייתה פעולה התקפית מובהקת, שלא ניתן היה להסבירה כפעולת תגמול. מהלך זה נועד לאותת למצרים ו לעולם כי ישראל פתחה במערכה רחבת היקף. שנית, המהלך נועד לאלץ את המטכ"ל המצרי להגיב במהירות ולהזרים את עתודות השריון שלו מזרחה, דרך המעברים, כדי לחסל את "האיום הצנחני". בכך, קיווה דיין, ייכנסו הכוחות המצריים למלכודת תנועה, ויהפכו מטרה נוחה לחיל האוויר ולכוחות השריון של צה"ל שנעו לקראתם.

המהלך היה הימור מחושב. הוא התבסס על ההנחה שהצנחנים יצליחו להחזיק מעמד כיממה או שתיים ככוח מבודד, עד לחבירת כוחות הקרקע של חטיבה 202 שהיו אמורים לנוע במהירות דרך כונתילה ותמד. הצלחתו הייתה תלויה בביצוע מדויק, בעמידות הלוחמים וביכולתם לנהל קרב הגנה נגד כוחות עדיפים, עמוק בלב שטח האויב.

התכנון המבצעי: "מבצע מכבש"

הפקודה לביצוע "מבצע מכבש" ניתנה בבהילות. על גדוד 890 בפיקודו של רפול הוטלה המשימה ההיסטורית. הכוח מנה 395 לוחמים, שהיו אמורים לצנוח מ-16 מטוסי דקוטה של חיל האוויר, בליווי שני מטוסי נורד שנשאו ג'יפים וציוד כבד יותר. היעד המדויק היה רכס הררי שטוח כ-5 ק"מ מזרחית לכניסה למעבר המיתלה, סמוך לנקודת ציון שנקראה "צומת פרקר". המשימה שהוגדרה לכוח הייתה פשוטה וברורה:

• צניחה והתארגנות מהירה בשטח.
• השתלטות על אזור הכניסה המזרחית למעבר המיתלה.
• היערכות הגנתית כנגד התקפות שריון וחי"ר מכיוון מערב (מצרים).
• חסימת המעבר בפני כוחות אויב שינסו לנוע מזרחה או מערבה.
• המתנה לחבירת הכוח הקרקעי של חטיבה 202, בפיקודו של אריק שרון, שאמור היה להגיע תוך 24-28 שעות.

המודיעין שעמד לרשות המתכננים היה חלקי. ההערכה הייתה שהמעבר עצמו אינו מוגן על ידי כוח מצרי משמעותי, וכי ההתנגדות, אם תהיה, תגיע מכוחות שינועו אל המעבר ממערב. הערכת חסר זו, כפי שיתברר, תהיה בעלת השלכות קריטיות על המשך האירועים. הכוח הצונח היה חמוש בנשק קל בלבד – רובי FN, תמ"קי עוזי, מספר מקלעי דרור ומרגמות 52 מ"מ. היה ברור לכולם שהם נכנסים לקרב בתנאי נחיתות מספרית וחומרית.

הצניחה: 29 באוקטובר 1956, 16:59

אחר הצהריים של יום שני, ה-29 באוקטובר, המריאו 16 מטוסי הדקוטה מבסיס תל נוף. הטיסה נערכה בגובה נמוך, מתחת לכיסוי המכ"ם המצרי, במסלול דרומי מעל הנגב ומשם מערבה לעומק סיני. האווירה במטוסים הייתה דרוכה. לוחמים רבים כתבו מכתבים אחרונים, אחרים השחיזו סכינים או בדקו את ציודם בפעם המי יודע כמה. זו לא הייתה עוד צניחת אימון; כולם הבינו את גודל השעה.

בשעה 16:59, עם אור אחרון, ניתן האות. מאות דמויות נפרדו מהמטוסים ונבלעו בשמי הערב של סיני. הצניחה עצמה התבצעה תחת אש נ"מ דלילה ולא יעילה. הבעיה העיקרית הייתה פיזור הלוחמים על פני שטח נרחב של כ-6 ק"מ, בשל רוחות חזקות וקשיים בניווט של חלק מהטייסים. רפול, שצנח עם הגל הראשון, החל מיד לאסוף את כוחו. הוא נעמד על גבעה סמוכה וירה צרורות קצרים מתת-המקלע שלו – סימן מוסכם לנקודת הכינוס. במשך שעות ארוכות, בחשיכה הגוברת, נעו קבוצות קטנות של צנחנים לכיוון הירי, אוספים בדרך ציוד ומצטרפים לכוח העיקרי.

עד חצות הצליח רפול לרכז את מרבית הגדוד. למרבה המזל, הלילה הראשון עבר בשקט יחסי. הכוח התארגן להגנה היקפית, חפר שוחות אישיות בסלע הקשה, וציפה בדריכות לבאות. השקט היה מתוח, כמעט מטעה. איש לא ידע שבמרחק קילומטרים ספורים מהם, בתוך המעבר הצר, המתין כוח מצרי מחופר היטב.

ההסתבכות: יוזמת הסיור שהפכה לקרב

ביום שלמחרת, 30 באוקטובר, השתנתה התמונה. בבוקר חבר לכוח כוח סיוע קטן בפיקודו של רס"ן אהרן שמעוני, שהגיע על גבי ג'יפים וזחל"מים לאחר מסע לילי מפרך, ותיגבר את הגדוד במים, תחמושת וכוח אש. למרות זאת, הכוח העיקרי של חטיבה 202 עדיין היה רחוק. אחה"צ, ב-31 באוקטובר, הגיע המח"ט אריק שרון לאזור הצניחה במסוק. רפול, שנפצע קל ברגלו, העביר את הפיקוד על הגדוד לסגנו, משה עפרון.

באותה עת, הפקודה מהמטכ"ל הייתה חד משמעית: "לא ליזום קרב, להימנע מכניסה למעבר". הרמטכ"ל דיין חשש שהסתבכות בקרב מיותר תסכן את הכוח המבודד ותשבש את התוכנית האסטרטגית. אולם, שרון, שהיה במקום, ראה את הדברים אחרת. הוא חשש שהמצרים ינצלו את הזמן להתבצר במעבר ולחסום אותו בפני התקדמות החטיבה. הוא החליט, על דעת עצמו, לשלוח כוח סיור "לבדוק" את המעבר. המשימה הוטלה על רס"ן מרדכי "מנו" גור, מפקד גדוד הנח"ל המוצנח 88. הכוח, שמנה כ-200 לוחמים, הורכב מפלוגה מגדוד 890, פלוגת סיירים, ופלוגה מגדוד 88, ונע על גבי זחל"מים.

בשעה 12:30 בצהרי היום, נכנס הכוח של מוטה גור לתוך חלקו הצר של המעבר, קטע דרך שכונה "המעקף הקטן". הזחל"מים התקדמו בטור עורפי בתוך ואדי עמוק, בין מצוקים תלולים משני הצדדים. לפתע, משני הרכסים השולטים, נפתחה עליהם אש תופת. גדוד 5 של חטיבה 2 המצרית, שהיה מחופר בעשרות עמדות מוסוות היטב במערות ובכוכי הסלע, פתח באש צלפים, מקלעים ומרגמות. הזחל"ם המוביל נפגע מיד וחסם את ציר התנועה. הכוח נלכד במלכודת אש קטלנית, ללא יכולת לתמרן או לסגת. הסיור הפך בן רגע לקרב הישרדות עקוב מדם.

קרב המיתלה: לחימה בתוך המצר

מה שהתרחש בשעות הבאות במעבר המיתלה הוא אחד מסיפורי הגבורה הנואשים והקשים בתולדות צה"ל. הלוחמים, שנלכדו בשטח נחיתות מוחלט, קפצו מהזחל"מים וחיפשו מחסה מאחורי סלעים, תוך שהם משיבים אש לעבר מקורות הירי הבלתי נראים. המצרים, שהיו בעמדות גבוהות ומוגנות, שלטו לחלוטין בשטח.

הקרב התנהל בטווחים קצרים. צנחנים החלו לטפס במעלה המדרונות התלולים, תחת אש כבדה, במטרה לטהר את עמדות האויב אחת לאחת. הלחימה הפכה לקרב פנים אל פנים, עם שימוש נרחב ברימוני יד ובתמ"קי עוזי. מפקדים וחיילים הסתערו על עמדות, מחפים זה על זה. סגן מפקד גדוד 890, משה עפרון, נהרג בראש אנשיו. הרופא הגדודי, ד"ר משה ויינשטיין, נהרג בעת שטיפל בפצועים תחת אש. הגבורה הייתה במחיר כבד.

רק לקראת ערב, עם כניסת כוחות נוספים וסיוע אווירי ראשון של מטוסי מוסטנג ואוראגן שהפציצו את העמדות המצריות, החלה הכף לנטות לטובת הצנחנים. הקרב על טיהור המעבר נמשך לתוך הלילה ולמחרת בבוקר. בסופו של דבר, המעבר טוהר ונכבש. המחיר היה נורא: 38 צנחנים נהרגו בקרב וכ-120 נפצעו. בצד המצרי, ההערכות מדברות על כ-200 הרוגים.

ציר הזמן של הקרב

מחלוקות ולקחים: מלחמת הגנרלים

קרב המיתלה, למרות הגבורה שהופגנה בו, הצית מיד עם סיומו מחלוקת קשה בצמרת צה"ל, שכונתה "מלחמת הגנרלים". הרמטכ"ל דיין זעם על שרון, והאשים אותו בהפרת פקודה מפורשת, בנטילת סיכון מיותר ובגרימת אבידות כבדות שלא לצורך. לטענת דיין, המטרה האסטרטגית – חסימת המעבר – הושגה כבר עם הצניחה, ולא היה כל צורך צבאי להיכנס לקרב טיהור יקר בתוך המצר. הוא ראה בכך יוזמה פזיזה וראוותנית של שרון.

מנגד, שרון והקצינים הבכירים בחטיבה טענו כי ההחלטה הייתה הכרח טקטי. לשיטתם, לא ניתן היה להשאיר כוח אויב משמעותי בעורף הכוח הצונח ועל ציר ההתקדמות של שאר החטיבה. הם טענו שהידיעה על הימצאות כוח מצרי במעבר חייבה את טיהורו, וכי פעלו מתוך שיקול דעת מבצעי נכון. הוויכוח הזה המשיך להדהד במסדרונות המטכ"ל ובשיח הציבורי במשך שנים ארוכות, והעיב על היחסים בין דיין ושרון. המערכה בסיני כולה הושפעה מאירוע זה.

מעבר למחלוקת הפיקודית, הקרב הפיק שורה של לקחים חשובים:

• חשיבות המודיעין: הקרב הדגיש באופן הטרגי ביותר את מחיר המודיעין החסר. כניסה לשטח ללא תמונה מדויקת של היערכות האויב היא מתכון לאסון.
• משמעת טקטית מול יוזמה: המקרה העלה שאלות יסוד על הגבול שבין ציות לפקודות לבין הפעלת שיקול דעת ונטילת יוזמה על ידי מפקדים בשטח.
• כוחם של הצנחנים: הקרב הוכיח, מעל לכל ספק, את נחישותם, דבקותם במשימה ורוח הלחימה של הצנחנים, שהפכו למודל לחיקוי בצה"ל כולו. הם הוכיחו יכולת לחימה בתנאים קשים מנשוא.
• סיוע אווירי: התברר כי סיוע אווירי צמוד הוא מרכיב קריטי בהכרעת קרב יבשה מורכב, במיוחד בשטח הררי.
• פינוי פצועים: הקרב חשף קשיים חמורים בפינוי נפגעים משדה קרב מורכב ובלתי נגיש, והוביל לפיתוח תורות לחימה וציוד מתאימים יותר בעתיד, נושאים שהמשיכו להיות רלוונטיים גם במלחמת ההתשה.

סיכום: מורשת צניחת המיתלה

הצניחה במיתלה וקרב הגבורה שהתפתח בעקבותיה היו אירוע מכונן. הצניחה המבצעית הראשונה של צה"ל השיגה את יעדה האסטרטגי במלואו – היא היוותה את יריית הפתיחה של מבצע קדש וגרמה למצרים להגיב בדיוק כפי שצפה הרמטכ"ל דיין. ואולם, היא הפכה מאירוע אסטרטגי נקי לקרב עקוב מדם, שהותיר צלקות עמוקות אך גם מורשת מפוארת של גבורה, אחוות לוחמים והקרבה.

עבור חטיבת הצנחנים, המיתלה הייתה טבילת אש קשה שעיצבה את דמותה לשנים הבאות. היא הפכה את כנפי הצניחה מסמל בלבד לסמל של יכולת מבצעית מוכחת. מורשת הקרב של המיתלה, על גבורתה ומחלוקותיה, ממשיכה ללוות את לוחמי החטיבה ומפקדיה עד היום, כתזכורת תמידית לאומץ הנדרש, לאחריות הפיקודית, ולמחיר הכבד של המלחמה. סיפורו של הקרב הוא הרבה יותר מרק פרק בהיסטוריה; הוא חלק מה-DNA של חטיבת הצנחנים. למידע נוסף על הקרב עצמו, אנו ממליצים לקרוא את המאמר המלא על קרב המיתלה.