במהלך האירועים שקדמו לקרב הכוכים במיתלה, ונמשכו אל יומה השני של הלחימה חווינו את שלא הורגלנו בעבר – קרבות לאור היום.  למרות שעברנו את כל סוגי האימונים ללחימה באור-יום, בפועל התנסינו וביצענו פעולות תגמול רק בלילה. בחסות החושך יכולנו להפתיע את האויב כפי שהיה בפעולת עזה, א-רהווה, חוסאן או קלקיליה. הלילה היה עבורנו מחסה ומגן בזמן ההליכה אל היעדים המבוצרים. תמיד ניצחנו רק בלילה. והנה עתה, נכנסנו לקרב קשה במעבר המיתלה באור יום מלא. למרות שהייתי בסגל הפלוגה ושימשתי בה רב-סמל פלוגתי, לא היו ברורות לי הסיבות לקרבות שניהלנו בשעות היום. עד היום אינני יודע מדוע הוקפצנו לגבעה זו או לגבעה אחרת ומה היו השיקולים של הדרגים הגבוהים.

במהלך היום נעשו ניסיונות לחדור אל תוך מעבר המיתלה, אולם הגדוד המצרי שהתמקם על אחד משני המורדות במהלך הלילה והיום הקודמים, ירה אש אוטומטית כבדה על כל מה שזז בשטח, והצליח לגרום לנו לנפגעים ואבדות לא מעטות. עמדה אחת עם בונקר מבוצר יצוק בטון, שהייתה ממוקמת בקדמת הואדי, בלטה במיוחד באש הכבדה שנורתה ממנה לאורך כל היום.

זכורה לי היטב התקפת המטוסים המצריים עלינו, כשאנו חשופים בשטח ללא מחסה סביר. אני נשכבתי והטמנתי את ראשי בין שתי ידי כשלצידי האחד שוכב אורי דן כתב עיתון "במחנה", וכשהרמתי מעט את ראשי והצצתי לעברי השני ראיתי את מי שהיה אמור לתפוס אינסטינקטיבית מחסה, עומד ומצלם את התקפת המטוסים כאילו היה זה מפגן חיל האויר.
איש אמיץ היה אברהם ורד ואחד מגדולי הצלמים הצבאיים שלנו.

עם רדת הערב בתום יום קרבות מתסכל, אסף אותנו מפקד פלוגה א' עובד לדיז'ינסקי  לתדרוך קצר שבו הובהר לנו שאנו יוצאים בחסות החשיכה לפשיטה על אותן עמדות, חלקן מבוצרות וחלקן כוכים ארעיים, שמנעו את כניסת הכוחות שלנו אל תוך מעבר המיתלה . בצידו השני של המעבר היה לכוד כוח נוסף שנכנס אליו במהלך היום (חלק מכוח זה חולץ לאחר מכן ע"י דן זיו).
התחלקנו לחוליות כשבראש כל אחת עמד מפקד חוליה ועוד שנים עד שלשה לוחמים. אני שהייתי רס"פ פלוגה א' צורפתי לחוליה בפיקודו של עובד לדיז'ינסקי המ"פ, וסגנו חיים מצליח. כשהחשיך היום התחלנו לנוע על צלע המצוק שחלש על הואדי, עובד הלך בראש, אני אחריו, ואחרון חיים מצליח.
חוליות שיצאו מעט לפנינו נתקלו כבר באש אויב כבדה שנורתה מכל עבר, ובייחוד מאותו בונקר בטון מבוצר בקדמת הואדי. כבר בתחילת הקרב היו לנו מספר נפגעים. תחת האש הזו התקדמנו מהר ככל שהשטח איפשר. לפתע, כדור פילח את צווארו של חיים מצליח שצעד אחרי, והרג אותו במקום. גם עובד וגם אני ראינו והבנו היטב את מה שקרה לנו. בשלב זה נותרנו עובד ואנוכי זוחלים על גחונינו לעבר הבונקר המבוצר יורק האש. מעלינו במדרון שמענו את אבשה אדם, מנסה לרדת מעל המצוק לעבר הבונקר ונתקל בקשיים .
 

כשהגענו למרחק של עשרה או עשרים מטרים מהבונקר, זחלתי ועקפתי את עובד. הודעתי לו שאני עובר קדימה וזאת ביודעי שאין לנו סמ"פ והפלוגה צריכה מ"פ. 
לא נותר זמן לויכוחים, זחלתי במהירות והגעתי ממש מתחת לחריץ הירי שנמתח לאורך הבונקר. בעודי שולף רימון על מנת לשלשלו אל פתח הבונקר, שמעתי את עובד שזיהה אף הוא את הבונקר צועק אלי "מוני..., אני זורק רימון". את השניות האלה לא ניתן לעולם לשכוח. צעקתי אליו חזרה "אל תזרוק אני נמצא מתחת לבונקר" ( או משהו דומה לזה) אבל זה היה מאוחר מדי. שמעתי את נקישת הרימון מעל ראשי כשהוא נתקל בבטון של הבונקר וחוזר בחזרה במדרון אל שולחו. הרימון התפוצץ בקול נפץ אדיר, ולאורו ראיתי את עובד לדיז'ינסקי נפגע. מה שלא ידעתי, אלא רק בתום הקרב, שבנפלו כיסה עובד בגופו את יגאל גרבר (פפה) שנקלע למקום וניצל רק הודות לתושייתו של עובד אשר רגע לפני מותו אזר את כוחותיו האחרונים כדי להציל את יגאל.  

ביודעי שעובד וחיים מצליח אינם בין החיים, שחררתי את ניצרת הרימון שהיה בידי ושלשלתי אותו לחריץ הירי של הבונקר. בהישמע קול הנפץ פרצתי אל פתח הבונקר תוך כדי ירי מתת-מקלע עוזי. רוקנתי מחסנית שלמה בירי לימין ולשמאל ואחר כך משמאל לימין. הייתי בטוח שלאחר מנה כזאת אף אחד בתוך הבונקר אינו יכול להישאר בחיים. הדלקתי את הפנס שהיה ברשותי, ומתוך האבק שפרח בתוך הבונקר הבחנתי להפתעתי במספר חיילים המומים אולי גם פצועים שהסתירו את עיניהם מפאת האור המסנוור מפנסי. החלפתי מחסנית ואחד אחרי השני גאלתי אותם מייסוריהם. ספרתי אותם. הם היו שמונה. בנוסף היו כמספר הזה מקלעים כבדים שהסבו לנו אבדות ונפגעים במשך כל היום שחלף. גררתי את ההרוגים מתוך הבונקר והשלכתי אותם ממרומי המצוק למעמקי הואדי.
 

המשכתי בריצה לאורך הצלע של הואדי כשאני פוגש את אליק אלפרוביץ מ"מ של אחת המחלקות והבחנתי גם בחזי שדה שרץ לא הרחק ממני במטרה להמשיך ולחסל קיני התנגדות שהיו פזורים עדיין על המדרונות. תוך כדי ריצה הבחנתי באש שנורית מאחורי גוש של אבנים וסלעים ששימש עמדה ארעית. התקרבתי אליה כשהחשכה מונעת מלהבחין בי, ובעודי שולף רימון על מנת לשלשלו לעבר גל האבנים, הבחנתי שחייל מצרי מתנתק מהעמדה ובריצה שפופה רץ ונשכב מטרים ספורים לידה.

פיצוץ הרימון מעל שלשת המצרים שהיו מאחורי גל האבנים, לא הותיר להם שום סיכוי. התקרבתי עם נשק דרוך לכיוון החייל שהיה שכוב על בטנו, ועשה עצמו כמת. בעודי מנסה לירות בו , נשמעה נקישה מקפיאת דם של סדן-רובה שאינו מוצא כדור במחסנית שהתרוקנה. כשהתכופפתי על מנת לקחת את רובהו המכודן של החייל המצרי, התעשת האחרון התרומם על בירכיו ולפת אותי ברגלי על מנת להפיל אותי ארצה. ביודעי שחזי שדה בסביבה, צעקתי לעברו שיבוא לעזור לי. ואכן מתוך החשכה הופיע חזי כמלאך גואל, והנחית מכה עם הקת של העוזי (כנראה שגם לו כבר לא היו כדורים) על ראשו של החייל הסודני שנראה שחור כשחור הלילה. רובהו המכודן שהיה ברשותי סיים את המלאכה.
בנקודת הזמן הזאת בעצם הסתיים לגבי הקרב הקשה במיתלה.
כידונו של הסודני נמצא ברשותי עד עצם היום הזה.

עובד לדיז'ינסקי שנהרג לידי בקרב המיתלה היה ידידי ומפקדי הנערץ. אהבתי אותו והערכתי את תכונותיו כחייל אמיץ, כמפקד חכם וכחבר נאמן. מותו לא הרפה ממני במשך שנים רבות.
את בני הבכור קראתי על שמו של עובד ז"ל."