מאת: נורית ברצקי, "מעריב" 6.8.1971

 
 

"כושי" לא הלך לפטרה. הוא נסע אליה, במכונית של או"ם ...
על מעלליו של הבחור המכונה "כושי" אפשר, על-פי עדות חבריו, לכתוב ספר אגדות. אלא שכפי הנראה טרם הגיע זמנם להכתב בפרטים.

מאיר הר ציון מספר ש"כושי" רימון ביקר בפטרה כ-7 שנים אחריו. "הטיול שלו היה מיוחד במינו. הוא 'סחב' מכונית או"ם מארמון הנציב, אחרי ששכב כמה שעות ליד הגדר ולמד מהשומרים את הסיסמא. פשוט התגנב פנימה ויצא בגלוי עם מכונית חדשה של האו"ם. את המכונית הוא החביא מספר שבועות בסביבת נחל שורק. אחר-כך מצא לו שותף לטיול: נדמה לי , שהיה זה בחור אמריקני. יחד יצאו לטיול לא נורמלי. מאילת לפטרה.

 בין שאר ההולכים לפטרה הזכיר מאיר הר ציון גם את דימיטרי. את כתובתו לא ידע. כשניסיתי לאתר את דימיטרי, התברר לי שמכריו מימים עברו אינם יודעים אפילו את  שם משפחתו האמיתי. גילוי כתובתו היה מבצע בלשי. לבסוף נפגשנו, באחת עשרה בלילה, בביתו של מנהל בית-ספר באשדוד. דימיטרי היה עייף, זה עתה חזר מיום מילואים.

 דימיטרי ברמן , יליד רוסיה, שמע לראשונה על פטרה כשליווה, מטעם הצבא, משלחת ארכיאולוגית (של בנו רוטנברג ופרופסור גליק) אבל הוא, 'נדלק' לרעיון כששמע את סיפור הליכתו של מאיר.

   "אצלנו היו מחשיבים את מאיר הר-ציון לחצי אלוהים, הלכנו בדרך המחשבה שלו; אם מאיר מסוגל ללכת, אז למה אנחנו לא? התכנית ללכת לפטרה הייתה רק אחת מהתכניות שהסתובבו באותם הימים. הייתה למשל תוכנית להגיע למכה. רצו לצרף גם אותי, אבל זה התבטל מאלף סיבות... החלטנו ללכת לפטרה. רצינו לדעת איך אנשים היו שם. חול נובי. ארמונות. זה סיקרן. וגם הסיכון. להוכיח, או משהו דומה לזה. לא מספיק הסתכנו בפעולות... לא סיכון בשביל להיהרג, אלא סיכון בשביל להגיע לשם ולחזור אנחנו הפייטרים של 890".

 בעת סיור בג'נין...

 
  את חברו למסע, דרור לוי ז"ל, הכיר דימיטרי בצבא. "דרור היה בחור עם אמביציה. חבר טוב. נאמן. כזה בריא, חסון, 'גבוה'. בתקופה ההיא לא היו ג'יפים. סיירים היו הולכים ברגל ימים, שבועות וחודשים.

יום אחד טיילו במדבר יהודה, בערב, ישבו על-יד מערת האימים, הדליקו מדורה, שתו קפה ומאיר סיפר על פטרה.

   "אחר-כך הזדמן לנו לעשות יחד סיור בג'נין. ושוב שוחחנו על הסלע האדום. בחזרה היינו צריכים למסור דו"ח לפקוד צפון. במקרה הייתה מפה של מאה אלף. דרור לוי ואני סחבנו אותה, והתחלנו לתכנן את הטיול".

   את התאריך המדויק ליציאתם אינו זוכר, אבל זה היה בסביבות פסח 1956. אין הוא יודע מי הלך לפניהם, אבל ברור לו שמישהו הלך. "אנחנו הלכנו על עקבות טריים של שניים. גבר ואשה. לא ידוע לי מי הם. יצאנו עם דמדומים והלכנו כל הלילה. נתקלנו במאהל בדואי, עקפנו אותו ועם בוקר הגענו לפטרה. כשבאנו לשם, ממש נפקחו לנו העיניים. ידענו בערך מה צריך להיות, אבל לא תארנו לעצמנו שזה עד כדי כך. טיילנו עד היכן שאפשר היה להגיע. הלכנו במרחק כמה עשרות מטרים מקבוצת טיילים.

הסבירו למטיילים באנגלית על תולדות העיר. אני לא דובר אנגלית אבל דרור הבין. צילמנו מה שצילמנו וראינו מה שאפשר היה לראות. לא התקרבנו יותר מדי, בכל אופן היינו במדים. מדים וכובע אוסטרלי".

   המצלמה הייתה אצל דימיטרי. התמונות לא כל כך הצליחו. "לא היינו צלמים מעולים. כיום התמונות מפוזרות אצל דוידי, אריק שרון ועוד כל מיני חברה".

 הקרב במדבר

   הם טיילו עד 3 אחר-הצהרים ואז התחילו לחזור. כשהגיעו להר ראס אל-נקב, הבחינו בפטרול בן 8 אנשים המתקרב.

   "הם היו מרוחקים כ-50 מטר ועדיין לא הרגישו בנו. הסתתרנו ליד בור המים, הם הגיעו לשביל וראו שהעקבות בחול פתאום נעלמו. הם התחילו לחפש אותנו וכשמצאו אותנו, התחילו לירות עלינו משני הצדדים. חיסלנו שניים שהתקרבו יותר מדי. אפילו לקחנו שלל פגיון, רובה אנגלי, משקפת ועוד דברים.

לנו היה עוזי ורובה צ'כי. כשהם התחילו להפעיל את הנשק האוטומטי שלהם, היינו מוכרחים להחליף עמדה. אני הייתי הראשון שהחלפתי ודרור חיפה עלי. נפצעתי ביד וברגל. כשנתתי חיפוי לדרור, הוא קיבל כדור בראש ומת במקום. התקרבתי אליו, לקחתי את המצפן, המפות והעוזי. חטפתי כדורים מסביבי, במימיה, בנושא הרימונים, בכובע. ניסיתי לברוח. רצתי על השביל. הרגשתי שהדם מטפטף. היו כתמי דם. סגרתי על הפצע עם היד. בצידי השביל הייתה תהום. לא הייתה לי ברירה. קפצתי כ-4 מטר. נקעתי את הרגל והסתתרתי שם בקניון. הבעיה הייתה לחכות  שם כמה שעות, עד רדת  החשיכה. הם המשיכו לחפש אחרי עד הלילה. בלילה עליתי למעלה וחזרתי לכיוון פטרה. עקפתי אותה וחזרתי לא באותו שביל שבאנו אלא בשביל אחר, דרך ואדי מוסה. הלכתי לאט, בעזרת קנה הרובה. כל הלילה הלכתי, הלכתי ובבוקר פגשתי על שביל הפטרולים גמל עם מבריח. הוא ירה עלי ואני יריתי עליו. רציתי רק לקחת את הגמל שלו ולחזור אתו, אבל לא הצלחתי לפגוע".

    לפני צאתם, קבעו דרור ודימיטרי עם ידידם, אברהם מדינה, שימתין להם ליד המצבה. הסימן לזיהוי היה שכל אחד מהצדדים יורה שלוש פעמים שלושה כדורים.  "ראיתי אותם מרחוק. הם ישבו על המצבה. לא ידעתי עם יזהו אותי. הלכתי עם גופיה על הראש. ייצאנו שניים וחזרתי יחידי.  יריתי פעמיים 3 כדורים והם ענו. פתאום התברר לי שאין לי יותר כדורים. בכל זאת הם ראו במשקפת שזה אני, ושלחו שני אנשים לעזור לי לחזור". חבשו אותי, נתנו לי מים וישר לבית חולים".

 המשפט

 ברדיו הודיעו ששניים נהרגו בדרך לפטרה. אחר-כך התבהרו הדברים. כשהבריא, הועמד דימיטרי לפני בית דין ויצא זכאי. " אבל תמורת זה הייתי חייב ללכת לקורס קצינים. זו הייתה פקודה מאריק שרון: הוא ישתדל להוציאני ואני מחויב לגמור קורס קצינים. כל המשפט זה ספור ארוך. באו מאיר הר-ציון, אהרון דוידי ואריק שרון. הם העידו לטובתי, באומרם שאכן אנשי הסיירת נוהגים לצאת לסיורים מרוחקים. אחר כך תבעו ההורים של דרור לוי, איך זה שהוא נהרג ואני לא, ולמה יצאתי זכאי. גם בערעור יצאתי זכאי".

  כמה חודשים אחרי-זה, כאשר נהרגו בדרך לפטרה רם פרגאי, דן גלעד, קלמן שלפסקי (שלף) ומנחם בן-דוד, האשימו את דימיטרי שהם הלכו בהשפעתו. אומר דימיטרי : "אמנם הכרתי בצנחנים ובקורס הקצינים את דן גלעד ורם פרגאי, אבל היחיד ששמע ממני סיפורים היה שלפסקי (שלף). בכלל, לא נתתי הנחיות ודברים כאלה".

 אחרי שנהרגו רם וחבריו, שוחרר דימיטרי מהצבא. "פשוט שלחו אותי הביתה".

"אני שלם עם הטיול לפטרה, ברור שהעניין מעיק לי קצת על המצפון. אבל זה היה גם מצד דרור. שווה בשווה. בכח הוא לא הלך. הוא הלך מרצונו. בכל זאת זה לחץ לי מאד. כתוצאה מזה גם העיפו אותי מהצבא".

 נפילת הארבעה

   רם פרגאי החל להתעניין בפטרה כשנפלו החמישה בשנת 1953. הוא אסף כל חומר אפשרי ותיאר לחבריו איך ילך לפטרה, יטייל בין חרבות הארמון וימשש את האבנים המופלאות. אחרי קרב קלקיליה באוקטובר 1956, שכב עם מאיר הר-ציון בבית חולים (מאיר נפצע בפעולת א-רהווה ורם בפעולת קלקיליה. א.ג.) ושמע מפיו סיפורים על הסלע האדום. פטרה הפכה לו לדיבוק. הוא אפילו ניסה ללכת לבדו (ברגע האחרון מנעו בעדו). רם היה אומר: "אני צריך להתחתן כדי שאשתי לא תיתן לי לבצע את כל הטיולים עליהם אני חולם".

  מנחם בן דוד ורם פרגאי היו חברים עוד מימי לימודיהם בבית-הספר כדורי. לטיול הצטרפו גם קלמן שלף ודן גלעדי. הם הלכו ב-19 למרץ, 1957. נקודת היציאה היתה המצבה לחמשת הנופלים הראשונים. הם הגיעו עד פטרה ונהרגו בדרכם חזרה.

משערים שהבדואים עלו על עקבותיהם במשטח החולי שלמרגלות ההרים (הארבעה קיוו שרוח הבוקר תטשטש את העקבות, אבל טעו).

הבדואים הציבו מארבים בכל שביל אפשרי. עם ערב, בואדי חושיבה, נתקלו הארבעה במארב. " המלחמה הייתה עקשנית וקצרה מאד" , אמר קצין הלגיון שהחזיר את הגוויות , "הם היו גברים..."

   "אצלי הדרך לשמים עוברת בפטרה ולא בתל-אביב",  אמר רם לחברו שניסה  להניאו מהטיול והזהיר אותו מפני סכנות.

 

         
לתיאור ההולכים
לפטרה
  למורשת
הצנחנים
  לצנחני גדוד
890
         

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2017
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2017
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל