חנה סנש 1921 - 1944

מאת תהילה עופר *

חנה סנש, מצנחני היישוב אל מעבר לקווי האויב באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה, נולדה ב- 17 ביולי 1921 בבודפשט בירת הונגריה ונפלה במילוי תפקידה כאשר הוצאה להורג בכלא צבאי בבודפשט בידי המשטר הפרו-נאצי בהונגריה, ב- 7 בנובמבר 1944.

היא נולדה בשם אניקו (אנה) סנש, להוריה קתרינה ובלה סנש. אביה היה סופר ידוע בארצו ואף שנפטר כשהייתה ילדה, אישיותו השפיעה עליה כל חייה. המשפחה הייתה מתבוללת והילדה למדה בבית ספר הונגרי, ניגנה בפסנתר ועסקה בפעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית. היא קראה הרבה, הצטיינה בלימודיה ומגיל צעיר שלחה ידה גם בכתיבה וניהלה יומן. ב- 7.12.1938 כתבה ביומנה: "אינני יודעת אם סיפרתי כבר שהנני ציונית... הכרה ברורה לי שזהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית ושהמפעל הנהדר בארץ ישראל אינו עורבא פרח. אני יודעת שקשה יהיה, אבל הכל כדאי". באותם ימים גם החלה ללמוד עברית, לקרוא על יהדות, ציונות וארץ ישראל. במקביל לשנת הלימודים האחרונה בבית ספר תיכון הצטרפה לתנועת נוער ציונית ובסיום בחינות הבגרות עלתה בספטמבר 1939 לארץ ישראל ואימצה שם עברי – חנה.

חנה סנש נתקבלה לבית הספר החקלאי בנהלל ולמדה בו שנתיים. בסיום לימודיה הצטרפה בדצמבר 1941 לקיבוץ שדות ים. היא עבדה במחסן הקיבוץ והחלה למלא תפקידים מרכזיים, בין השאר כחברת ועדת הביטחון. היא המשיכה בכתיבה ושירה "ההליכה לקיסריה" ("אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים...") היה לימים לאחד השירים הידועים בישראל. הדאגה לאם ולאח ולכלל היהודים שנותרו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה נתנה ביטוי ביומנה, בו כתבה ב-8.1.1943: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא". באותו חודש פנה אליה יונה רוזנפלד-רוזן מקיבוץ מעגן, חבר פלמ"ח ומצנחני היישוב, והציע לה להצטרף לקבוצה שתצא אל מעבר לקווי האויב הנאצי במטרה לארגן ולהציל יהודים. היא לא היססה לרגע – והתנדבה לשליחות שממנה לא שבה.

בנובמבר 1943 עברה קורס אלחוט של ה"הגנה" ברמת הכובש, אחר כך גויסה לחיל האוויר הבריטי ובינואר 1944, לאחר שעברה קורס צניחה ברמת דוד, יצאה למצרים לאימונים נוספים ובהמשך לבארי, בדרום איטליה. תפקידיה מטעם הבריטים היו מודיעין ומילוט צוותי אוויר שנפלו בשבי או צנחו ממטוסיהם שנפגעו. בעיניה, מטרתה העיקרית הייתה זו של הנהגת היישוב וה"הגנה" – הצלת יהודים וארגונם להגנה עצמית. ערב צאתה לשליחותה כתבה: "אני הולכת מתוך שמחה, מתוך רצון חופשי ומתוך הכרה ברורה של קשיים. אני רואה זכות בהליכתי וגם חובה". בין כינוייה לצורך השליחות: אניקו, הגר, מדליקת הגפרור CORTING, GEORGE,, MINNIE. בחודש מארס 1944 צנחה יחד עם אבא ברדיצ'ב, ראובן דפני ויונה רוזן בשטחים שבידי הפרטיזנים ביוגוסלוויה, במטרה לחצות את הגבול ליעדה – הונגריה.  

לפי התכנון הייתה חנה סנש אמורה לעבור יחד עם יואל פלגי ופרץ גולדשטיין אולם היא חצתה את הגבול בנפרד, ב- 9 ביוני 1944, ונלכדה מייד. כעבור זמן מה עברו ונלכדו גם שני הצנחנים האחרים ונכלאו באותו כלא, בבודפשט. הם נשלחו לגרמניה, פלגי הצליח לברוח מהרכבת וגולדשטיין נרצח במחנה אורניינבורג. חנה סנש עונתה קשות בכלא ואף הופגשה עם אמה כאמצעי לחץ לגלות סודות צבאיים, בין השאר את צופן הקשר במכשיר שהיה בידיה. היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת ובמשפטה שנפתח ב- 28 באוקטובר הודתה רק שבאה להציל יהודים והטיחה דברים קשים בשופטים ההונגרים, משרתי הכובש הנאצי. היא נידונה למוות, סירבה לבקש חנינה ואף סירבה לכסות עיניה מול כיתת היורים.
ערב הוצאתה להורג ב- 7 בנובמבר 1944, כתבה לאמה: "אמא אהובה! רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך עוד במילים... באהבה אין קץ, בתך"

. חבריה הצנחנים הארצישראליים שפעלו ביוגוסלוויה הביאו לארץ את הפתק שהפקידה בידיהם ובו שירה "אשרי הגפרור" שהיה לסמל של גבורה.

חנה סנש נקברה בבית הקברות היהודי בבודפשט, לא הרחק מקבר אביה. ב- 16 במארס 1950, שנתיים לאחר הקמת מדינת ישראל, הועברה גופתה ארצה והייתה הראשונה שנקברה בטקס ממלכתי בחלקה של שבעת צנחני היישוב שנפלו במילוי תפקידם בשליחות היישוב במלחמת העולם השנייה, בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

* עיתונאית, ממחברי הספר "חביבה – סיפור חייה, שליחותה ונפילתה של הצנחנית חביבה רייק", ספריית פועלים 2004.

לדפי ביוגרפיה של צנחני הישוב היהודי